וול סטריט

לברון ג'יימס (קליבלנד):

הדיבורים האינסופיים סביב יכולת הקלאץ' שיש/אין/תהיה לילד לא רלוונטיים למה שהוא עושה בשאר 47:40 הדקות במשחק. וזה הולך ככה: בתשעת המשחקים האחרונים קינג ג'יימס לא יורד מ-35 נקודות, הממוצע הוא 38.6 נקודות ב-53 אחוזים מהשדה, אליהם הוא מוסיף 7.1 ריבאונדים, 7.6 אסיסטים ו-2 חטיפות. היו לו שני טריפל דאבלים ברצף הזה, כולל משחק של 47, 12 ו-10 בנצחון על מיאמי ודווין וויד. הקאבס ניצחו תשעה רצופים עד שנעצרו דווקא בניו יורק (ואז חזרו עם נצחון ענק בניו ג'רזי) ונראים מוכנים לפלייאוף הראשון שלהם בשמונה שנים. אם לברון ישמור על המומנטום ולארי יוז יחזור לעניינים, הופעת הפלייאוף הזאת תוכל להיות יותר מסתם ביקור.

כריס פול (ניו אורלינס/אוקלהומה):

ההופעה במניות הקרות מאוד הרגיזה את פול, שלקח פטיש חמש ק"ג ושבר את "קיר הרוקיס" לחתיכות קטנות. ההורנטס לא מוותרים כל כך מהר על המקום בפלייאוף ומנצחים חמישה מהשבעה האחרונים, כשהרוקי הנפלא תורם בהם שני טריפל דאבלים תוך ארבעה ימים.

עד התבוסה לדאלאס, שרובה הייתה גארבג' טיים, הוא נתן 20 נקודות, 7.2 קרשים, 9.7 סוכריות ו-3.2 גניבות למשחק ברצף הנ"ל. את כל זה פול עושה בלי הרוב הגדול של החמישייה שלו (דזמונד מייסון ופי ג'יי בראון פצועים, דייויד ווסט היה פצוע וקירק סניידר נעלם) ועם תותחים כבדים כמו לינטון ג'ונסון, רסול באטלר ומארק ג'קסון, שלא עשה כלום בניו ג'רזי. אפשר רק לדמיין מה הוא יעשה כשתהייה לו קבוצה אמיתית.

ננאד קרסטיץ' (ניו ג'רזי):

מה שהיה מעניין במיוחד בריצה של ניו ג'רזי, שנעצרה רק אחרי 14 נצחונות רצופים, זה שאף אחד משלושת הכוכבים הגדולים לא התעלה על עצמו באופן מיוחד. קפיצת המדרגה הייתה במימד האינטנסיביות הקבוצתית והיא באה לידי ביטוי בעיקר בהגנה. הנטס החזיקו את היריבות במהלך הרצף הזה על 83.4 נקודות, וזה נתון שמאפיין קבוצות שמאוד לא כדאי לפגוש בפלייאוף. היריבות קלעו באחוזים מזעזעים והשליטה האווירית של הנטס הייתה מוחלטת ברוב המשחקים.

בהתקפה, כאמור, אין הרבה חדש. ג'ייסון קיד קולע עוד פחות טוב מהרגיל ומי שממלא את מקומו בכל הקשור לצבירת נקודות הוא קרסטיץ'. הסנטר הסרבי הצעיר קלע במרץ 15.2 נקודות והוסיף 8.3 ריבאונדים, ובזמן האחרון הוא גם חוסם לא מעט ויש לו חלק בשיפור בהגנה. בפלייאוף של שנה שעברה קרסטיץ' הסתדר לא רע עם שאקיל למרות שהנטס עפו בסוויפ. השנה היכולת שלו להתמודד עם הדיזל יכולה להיות גורם מכריע בקרב הצפוי בין הנטס להיט בסיבוב השני.

הידו טורקוגלו (אורלנדו):

המג'יק מנצחים משום מה שבעה מהשמונה האחרונים ו-11 מ-15 ונצמדים לסלטיקס בקרב המרתק על המקום העשירי במזרח. בכלל, עונה משונה עוברת על אורלנדו. מצד אחד תוך שנתיים הם החליפו את טי-מאק במיליצ'יץ' וחוזה גמור (טוב, וגם טרבור אריזה), מצד שני הם נשארו עם עתיד מבטיח וסגל עמוק ומעניין, מצד שלישי רק כשהעונה נגמרה הם התחילו לנצח. זוהי ההופעה השנייה של טורקוגלו במניות החמות וגם הפעם כשהוא חם זה מתבטא בנצחונות. ב-14 האחרונים הוא מספק 18.2 נקודות באחוזים טובים, 4.6 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים ו-1.3 חטיפות. הידו מצטרף להווארד, נלסון ואולי גם למיליצ'יץ' ומשלים רביעייה צעירה ומעניינת, שבתוספת שוטינג גארד איכותי יכולה להיות אחד מהכוחות העולים במזרח בשנים הקרובות.

כריס ווילקוקס (סיאטל):

אם לרגע היה נדמה שזו תופעה חולפת, שלושת המשחקים האחרונים לא מותירים מקום לספק - יש לנו מפלצת חדשה. לפורוורד-סנטר הצעיר תמיד היה פוטנציאל מפלצתי אבל בקליפרס הוא לא הצליח להביא אותו לידי ביטוי. דווקא בסיאטל עמוסת שחקני הפנים, אליה הוא הגיע בטרייד תמורת רדמנוביץ' (שמצידו משתלב נהדר בקליפרס), הוא מצא במה להראות מה הוא יודע. מאז שהוא בסוניקס ווילקוקס נותן 15 נקודות ב-60 אחוזים מהשדה ו-8 ריבאונדים למשחק, עם יציאות כמו 30,14 נגד מילווקי ו-26 ו-24 קרשים על הראש של הרוקטס. בזמן שרשאד לואיס לא ממש מתפקד וגם רידנאור ידע ימים יפים יותר, ווילקוקס הפך למוציא לפועל השני בקבוצה אחרי ריי אלן והוא עוזר לחבורה של בוב היל להימנע מעונה קטסטרופלית במיוחד.

בראד מילר (סקרמנטו):

מילר הוא מהסנטרים האלה שנותנים את התחושה שתמיד הם באים לעבודה. השנה התחושה הזאת לא עומדת במבחן המציאות. בזמן שביבי ביצע הנשמה מלאכותית למלכים הגוססים בתקופה שלפני ארטסט, מילר, שאמור היה להיות השחקן השני בחשיבותו בקבוצה ואחד הסנטרים הטובים בליגה, הסתפק בשדרוג יכולת המסירה שלו אבל ירד בכל שאר הקטגוריות. בשני משחקים עוקבים השבוע מול סן אנטוניו ודאלאס מילר תפקד על תקן נציג של מפלגת הגמלאים והסתפק ב-4 ו-3 נקודות, לקראת סוף מרץ היה לו רצף של שישה משחקים בהם הוא לא קלע מעל 14 נקודות והקינגס הפסידו את רובם, וגם בריבאונד הוא תורם הרבה פחות מהרגיל בתקופה האחרונה. מילר הוא כרגע הברומטר של סקרמנטו. אם הוא יחליט להתעורר לקראת הפלייאוף המלכים יכולים לעשות צרות לכל קבוצה, אם הוא ימשיך לישון הם יכולים לאבד את המקום בפלייאוף לשאריות של ההורנטס.

זאק רנדולף (פורטלנד):

אין השבוע נציג לחבורת הזבל (מה לעשות, רובם פצועים), אבל רנדולף זה הדבר הבא הכי טוב. בכלל, הבלייזרס ראויים לתואר חבורת הזבל 2. גם כאן יש רוסטר יקר המורכב משחקנים מפונקים ובעייתיים שמרוויחים הרבה יותר מדי, גם כאן מאמן מוערך עזב קבוצה מצליחה והלך בעקבות הכסף, גם כאן התוצאה הסופית היא בדיחה עצובה. הבלייזרים ניצחו רק חמישה משחקים מאז ינואר (מעל לחודשיים!) ורוב ההפסדים היו תבוסות משפילות. רנדולף עמוס הכשרון כבר הוכיח שלהוביל קבוצה זה לא בשבילו, ולאחרונה נמאס לו לחלוטין. בשמונה המשחקים האחרונים הוא קולע 13.3 נקודות ב-36 אחוזים מהשדה ומוריד 5.2 ריבאונדים. בשאר הקטגוריות הוא אף פעם לא תרם, על הגנה הוא אפילו לא חושב. היכולת הזאת של הבלייזרס ורצף הנצחונות המדהים של הניקס (שני נצחונות) פותחים מחדש את המאבק על המקום האחרון. יש לרנדולף וחבורתו לאן לשאוף.

אנדרה איגודאלה (פילדלפיה):

איזה סיום עגום לעונה של פילי, שכנראה תאבד גם את המקום בפלייאוף למרות הנצחון בשיקגו. בזמן שהבולס תמיד מוצאים מישהו שיתעלה (והלהיט החדש הוא אנדרס נוצ'יוני המצוין, שקולע 17 נקודות למשחק בחודש האחרון ועומד על שישה דאבל דאבלים רצופים), אצל הסיקסרס אין כלום מעבר לאלן אייברסון וכריס וובר.

הראשון שצריך לספק הסברים הוא איגודלה. אחרי שכיכב במסגרת נבחרת השנה השנייה באולסטאר, הציפיות מ-AI השני היו בשמיים. אבל דווקא מאז הוא נותן רק פחות. מספר משחקים בלי אייברסון הכריחו אותו לקחת קצת אחריות, אבל לאחרונה הוא נעלם. בשבעה האחרונים הוא קולע 9.1 נקודות ומסתפק בשש זריקות למשחק. נגד הבולס וובר לא שיחק אז הוא שוב נאלץ לקחת אחריות ופגע ב-4 מ-15 מהשדה. מה לגבי ההגנה המפורסמת שלו? הוא חוטף המון, אבל פול פירס, לברון וריי אלן, בין היתר, זוכרים רק לטובה את המפגשים האחרונים מול פילי. כרגע נראה שאיגודלה בדרך להצטרף לרשימה ארוכה של שחקנים שלא הצליחו למצות את הפוטנציאל שלהם ליד אייברסון.

ג'מאל מגלור (מילווקי):

אנדרו בוגוט לא מקבל מספיק קרדיט על עונת רוקי יפה מאוד. סנטר לבן שנבחר ראשון בדראפט ונחת אצל קבוצת פלייאוף לגיטימית עמוסה בשחקני פנים סבירים, ששבוע לפני פתיחת העונה הביאה עוד סנטר דומיננטי - מי היה מהמר שהוא ישרוד את זה בשלום ולמעלה מזה?

ויותר מזה, כרגע אין כמעט ספק שבוגוט הוא שחקן הפנים הטוב של הבאקס. הסיבה העיקרית לכך היא הדעיכה של מגלור, שחקן שלפני שנתיים עוד שיחק באולסטאר והיום נראה כמו חוטב עצים ממוצע. מגלור לא מצליח לחזור לעצמו מהפציעה שהשביתה אותו כמעט לכל העונה שעברה, וזה מתבטא כמעט בכל תחום. אחוזי העונשין, למשל, ירדו מ-75 לפני שנתיים ל-53 העונה. במילווקי הוא סיפק בעיקר ריבאונד, אבל לאחרונה גם זה לא קורה. המאמן טרי סטוטס מוריד את כמות הדקות שלו ובשמונה המשחקים האחרונים מגלור מסתפק ב-4.8 נקודות ו-6.4 ריבאונדים. ואת זה גם ארז מרקוביץ' יכול לתת (עם אחוזים דומים מהקו).

ראג'ה בל (פיניקס):

השמשות הורידו רגל מהדוושה לאחרונה ובקרוב נדע אם מדובר בחידוש כוחות לקראת הפלייאוף או בנפילת מתח בזמן הגרוע ביותר האפשרי. בהתקפה יש ירידה חדה באחוזים, בהגנה היו כמה משחקים של התפרקות טוטאלית (רצף של שישה משחקים בהם הסאנס הפסידו ארבעה וספגו 116.7 נקודות). בשני הצדדים לירידה ביכולת של בל יש חלק חשוב. הוא נחשב לשומר הטוב בקבוצה וההתפרקות ההגנתית רשומה קודם כל עליו. בהתקפה הוא ירד מבערך 17 נקודות למשחק באחוזים מצוינים בחודשים האחרונים ל-11 נקודות למשחק ב-37 אחוזים מהשדה בשבעה האחרונים. אולי הוא פשוט נזכר שהוא בסך הכל ראג'ה בל ולא הגיוני שהוא יהיה כל כך טוב. מה שבטוח, אם הרול פליירס של פיניקס יבצעו היעלמות בפלייאוף סטייל קיו-ריץ' משנה שעברה אין להם סיכוי להגיע רחוק מדי.