בדקה ה-89 של ערב ה-25 במאי, הרגע שבו אריאן רובן הכניע בדרדל'ה את רומן ויידנפלר, רבים מאוהדי הכדורגל בעולם היו רוצים להיות הזבוב על קירות הלב של פפ גווארדיולה. הספרדי בוודאי שמח למראית עין וחילק פרגונים לכל דורש, אבל קשה לדעת מה התחולל אצלו בפנים. אחרי הדאבל בגרמניה, הדבר האחרון שגווארדיולה היה צריך כמאמן הנכנס של באיירן מינכן הוא זכייה של הבווארים בעוד תואר, שיכתיר אותם באופן מוחלט כשליטי אירופה. חשבו לרגע על עצמכם בסיטואציה הזו ותגידו שלא הייתם מרגישים בתוך סיוט לו דבר כזה קרה לכם.
בצד המנצח היה אז יופ היינקס. המאמן הוותיק הזה לא גבר אז בכל הגזרות רק על דורטמונד, הוא גם נתן נוק אאוט לאולי הנס, קרל היינץ רומניגה וכל המנהיגים הדעתניים של המועדון, שלא חוששים להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת ולנעוץ שיניים במי שלדעתם לא עושה עבודה מספיק טובה. זו הייתה יציאה מהדלת הקדמית, תהלוכת ניצחון פרטית מול כל אותם בכירים שרק מספר חודשים לפני כן סברו שאתו המועדון לא יגיע רחוק. ובכן, באותם ימים של סוף מאי לא נראה היה שאפשר להגיע רחוק יותר.
או שאולי כן?
לכאורה, אין קרקע להשוואה בין היינקס לגווארדיולה, אבל חוסר מזל הוא מושג שנבחן מהרבה זוויות ולאורך זמן. נכון להיום, פחות משנה מאז הזכייה ההיא, עדיין לא ברור מי מהשניים סובל יותר. גווארדיולה חייב באופן עקבי להוכיח שהוא יכול לעמוד במשימה שבה אף מועדון לא עמד מעולם ולשחזר טרבל. להיינקס, שבוודאי לא רצה לפרוש מאימון אבל גם לא שש לשנמוך במועדונים כמו הופנהיים או וולפסבורג, אין היום קבוצה. אלא שהבעיה העיקרית של היינקס היא לא האבטלה הכפויה, היא גווארדיולה עצמו. כי באיירן 2013/14 שהבטיחה גדולות ונצורות גם מקיימת. בינתיים.
באיירן הנוכחית, ועל כך יסכימו רבים, היא קבוצה טובה ושלמה יותר מבאיירן של אשתקד. כשאתה אלוף בכל החזיתות יש לך מספיק פאסון להראות את זה. עם 14 ניצחונות ב-16 משחקים והפרש שערים 8:41 בבונדסליגה, איש לא מטיל היום ספק בעליונות הבווארית. זו באיירן הדומיננטית, הדורסנית והאסתטית שדמיינו הקברניטים כשהביאו את גווארדיולה. זו הרי בדיוק הנקודה גווארדיולה מאמן מספיק טוב כדי לקיים את מה שהבטיח, ואת העליונות הזו מרגיש היום לא רק היינקס, אלא כל מאמן ביבשת. בעוד ברצלונה מקרטעת, ריאל מנסה לקבל חוש כיוון, האיטלקיות בשפל והאנגליות לא נראות מאיימות, לא מפתיע שיחס ההימורים על זוכת הצ'מפיונס השנה נוטה בבירור לטובת אלופת אירופה.
ככה שכרגע, באופן מפתיע, במירוץ שארגנו ביש וגדא מוביל דווקא הזוכה הגדול והמוכח היינקס. מובן שהוא לעולם לא ייעלם מהתודעה כמו דטמאר קרמר, אותו מאמן נשכח שהוביל את באיירן לשתי זכיות רצופות באליפות אירופה בשנות ה-70, אבל כן עלול להיזכר כמי שלמרות עונה עצומה, בסך הכול בנה את היסודות עבור אימפריה גדולה באמת. מחמאה לא רעה, אך בוודאי לא כזו שמאמן מעוטר שש להתגאות בה. מצד שני, כדורגל הוא משחק מלא בהפתעות. אם באיירן תודח, איכשהו, במפתיע מהמפעל בשמינית או רבע הגמר, היינקס יחזור להיות "המאמן שהביא לנו טרבל" וחצי הביקורת, במיוחד אלה של בקנבאואר, הנס ורומניגה, יכוונו למצחו של גווארדיולה. הגזרה של באיירן עומדת להיות מעניינת מאוד מעתה ועד מאי.
רק אז, חמישה חודשים אחרי סיומה של השנה, נקבל, כנראה, את התשובה מי היה המאמן הכי חסר מזל בכדורגל העולמי ב-2013.
