כמו כל דבר בעונה הזאת, גם הטרייד דד-ליין התנהל באופן הכי פחות צפוי שניתן לדמיין. בסופו של שבוע, שיאיו הם טרייד שלא קרה ומאמן מתפטר. אה, וקבוצה אחת שאיבדה את הנשמה שלה. במובן מסוים, אלה שלושה סיפורים על כוח ועל השאלות מי מחזיק בו ואיך ראוי להשתמש בו. אתחיל דווקא בסיפור המינורי יותר, אך רק לכאורה.
הלייקרס מעבירים את דרק פישר
עוד מעט נתייחס לכוח המוגזם שהשחקנים מחזיקים בו, אך לפני זה כדאי לזכור את הצד השני של המטבע. בתמונה הגדולה, שחקן NBA הוא עדיין רכוש של חברה שיכולה להחליט בכל רגע נתון שהאינטרסים שלה דורשים לשלוח אותו לקצה השני של ארה"ב בהתראה של כמה שעות. השחקנים הבכירים יכולים להרשות לעצמם לקבוע את תנאי ההעברה שלהם, אבל כל השאר לא.
עד שלשום חשבתי שיש כללים לא כתובים למשחק הזה. מצד אחד, שחקני NBA הם לא עובדי "ויטה פרי גליל", הם מיליונרים שיודעים לאן הם נכנסים. מנהלים שמשחקים בחיים של העובדים שלהם וישנים מצוין בלילה, יש הרבה יותר גרועים במקומות אחרים. מצד שני, מדובר במועדון ספורט עם קהל אוהדים מסור, בחלק מהמקרים בכל רחבי העולם, שרוצה להאמין שהוא מעודד יותר מחולצות. מדי פעם שחקן מצליח להיקשר למועדון, להפוך לחלק מה-DNA שלו, לסמל. שחקן כזה אמור להיות חסין ממשחקי טריידים. זה היה אמור להיות המובן מאליו של הספורט הקבוצתי, ההסכם הלא כתוב בין האוהדים למנהלים, המקום האחד אליו הציניות לא נכנסת.
זה לא היה אמור לקרות לדרק פישר. נקודה. אחד הסמלים האמיתיים האחרונים שנשארו ב-NBA קיבל השבוע יחס של מטען חורג, נשלח יחד עם בחירת דראפט כדי שקבוצה אחרת תספוג את המשכורת שלו (לפי הדיווחים, כמה דקות קודם לכן הוא היה אמור להישלח למינסוטה אבל הטרייד הזה נפל). בגיל 37, אחרי כל מה שעשה עבור הלייקרס, אחרי שבקיץ ייצג את כלל השחקנים, אחרי שחזר ללוס אנג'לס, למי ששכח, קודם כל כדי לאפשר לבת החולה שלו את הטיפול הטוב ביותר, פישר זוכה ליחס של שורה בטור המשכורות.
על הנייר, לוס אנג'לס לייקרס היא קבוצת כדורסל טובה יותר מכפי שהייתה לפני שלושה ימים. היא השיגה פוינט גארד טוב ומחליף יעיל לגבוהים, שני שחקנים שישפרו מאוד את האתלטיות החסרה לקבוצה. אבל בדרך לשם מנהלי הלייקרס שברו את הלב למיליוני אוהדים וגם לקובי בריאנט. בשנה שעברה בוסטון ויתרה בדד-ליין על קנדריק פרקינס, סמל הרבה פחות גדול, ונכנסה למשבר מנטלי. איך הנפנוף של פישר ישפיע על הלייקרס? אני רוצה לקוות שתהיה לכך השפעה שלילית, לגלות שלסמלים יש משמעות גם בפועל.
דוויט הווארד מאריך חוזה באורלנדו
ובצד השני של המשוואה היה לנו שחקן שהחזיק ליגה שלמה בחלק ממערכת הרבייה הגברית, ובסוף בחר באופציה המשונה של להאריך חוזה לעוד שנה באורלנדו. במג'יק מרוצים שהצליחו להשאיר את סופרמן, אבל מהר מאוד הם יגלו שהם רק האריכו את הסיוט בשנה. כי אין להם שמץ של גמישות, שום יכולת להתחזק ולהפוך את הקבוצה שסביב הווארד לכזאת שמסוגלת להתמודד עם מיאמי או שיקגו בסדרה. בקיץ ראיין אנדרסון יהפוך לשחקן חופשי מוגבל, כך שהבעלים יצטרכו לשלם הרבה מאוד כסף רק כדי לשמור על הקיים הבינוני ולהגיע לאותה נקודה בעוד שנה.
ההיגיון היחיד שאני מוצא במהלך הזה מצד אורלנדו הוא הארכה בשנה של החיפוש אחר טרייד מוצלח. אולי בניו ג'רזי יצליחו לחבר חבילה ראויה, אולי דוויט ושיקגו ישתכנעו בנחיצות ההדדית, אולי ביינום יוכיח שהוא מסוגל להישאר בריא לאורך זמן, אולי תצוץ מועמדת לא צפויה. מה ההיגיון של הווארד עצמו? אין לי מושג. הוא סחרר את כל הליגה, החריב לקבוצה שלו את העונה, הוריד את הבוסים שלו לברכיים, שינה את דעתו כל חמש דקות ובסוף החליט לא לעזוב ולא להישאר. מסתבר שלהודיע על מעבר בספיישל מיוחד ב-ESPN זאת לא האופציה הכי גרועה שקיימת, ככה לפחות היה פרק סיום לסאגה ולא קליף האנגר לקראת עוד עונה מתישה.
מייק דאנטוני מתפוטר מהניקס
לפני חודש וחצי הוא היה סתם מאמן גרוע, לפני שלושה שבועות גאון והיום הוא מובטל. קשה מאוד לדעת מה בדיוק קרה בניו יורק שגרם לעזיבה של דאנטוני, ההימור שלי הוא שקרה מה שקרה לנייט מקמילן וכמעט לכל מאמן שעזב באמצע עונה בשנים האחרונות - הוא איבד את אמון השחקנים הבכירים. כי המקום בו לשחקנים יש כוח בלתי מוגבל כיום הוא המעמד שלהם מול המאמנים.
במובן מסוים, זה קורה בצדק, כי ב-NBA כיום הסופרסטארים הם אלה שמביאים תארים והמאמנים שהם פיגורות גדולות מהחיים הולכים ונעלמים. זה לא מקרה שההימור הנפוץ ביותר הוא שהגמר יפגיש בין אריק ספולסטרה לסקוט ברוקס הצעירים שלא נחשבים למאמנים מליגת העל, פשוט כי השחקנים שלהם הכי טובים. קשה הרבה יותר לדמיין גמר שהשחקנים המובילים בו הם דנילו גלינרי ואנדרה איגודלה, למרות שהם מאומנים על ידי פיגורות.
אבל בניקס הצליחו לסבך את הסיפור הזה עוד יותר. הנסיקה עם ג'רמי לין והנפילה עם החזרה של כרמלו אנתוני יצרו בתפוח הגדול סימני שאלה לגבי זהות ומהות הכוכב הגדול. כצפוי, התגובה יצאה מפרופורציות וכל אחד רואה מה שהוא טען שיקרה. היה אמור להיות ברור שלין לא ימשיך לשחק כמו MVP בחודשים הראשונים שלו בליגה, שיהיו כמה חריקות עם החזרה של מלו והניסיון לבנות שיטה שמתאימה לכולם ושהלו"ז בשבועיים האחרונים היה הרבה יותר קשה מזה של השבועיים שלפניו. מה שהניקס היו זקוקים לו זה סבלנות, לא לקבל החלטות פזיזות אלא לתת לחבורה הזאת זמן.
זה לא קרה, אבל מכיוון לא צפוי. קשה להבין למה דאנטוני הוא זה ששילם את המחיר דווקא עכשיו. כי דאנטוני נשאר דאנטוני, עם אותם יתרונות וחסרונות. לכן ההסבר ההגיוני ביותר מבחינתי לעזיבה של המאמן נמצא בתווך - בין פעולה מאחורי הקלעים של כרמלו, שלא היה מוכן לקבל את השיטה שנבנתה סביב הילד החדש והפכה אותו להפרעה, לבין מאבקי כוחות בדרגים הגבוהים יותר שנסבו בדיוק סביב אותו נושא. בהקשר הזה, הרבה פחות מפתיע שברגע שבניקס החליטו שדרוש שינוי מי שהועזב הוא המאמן ולא הכוכב.
בסופו של דבר, זה היה קורה בכל מקרה כי דאנטוני לא נוצק מהחומר שמוביל קבוצות לאליפות. בזמן שיש לו איכויות ייחודיות, חסרה לו היכולת להדביק קבוצת שחקנים בעייתית, יכולת שמתגלה לאחרונה בעיקר אצל המאמנים הצנועים, האנטי-פיגורות. בפיניקס היה לו דבק בדמות רכז קנדי, הסיטואציה הנוכחית בניו יורק הרבה יותר מסובכת.
מכיוון שהמצב דורש מאמן שהוא קודם כל פסיכולוג, צפוי שהשם הראשון שעולה לכולם לראש הוא פיל ג'קסון. מאוד לא יפתיע אם הוא אכן ייענה לקריאה. הזן מאסטר לא יכנס לסיטואציה שהוא לא מאמין שניתן להצליח בה, אך אם נמשיך להתייחס ללין כפוינט גארד איכותי בהתהוות, כפי שצריך להתייחס אליו, יש בניקס מספיק כלים כדי להצליח. הפיתוי עצום, כי הרווח הפוטנציאלי גדול מההפסד עבורו - אם ייכשל זה לא ידבק בו אלא במועדון הקורס ובשחקנים הבעייתיים, אך אם יצליח, אם יוציא את המקסימום גם מכרמלו ויחבר את הניקס לקבוצה מנצחת, הוא יהפוך לדמות מיתית לחלוטין, הרבה מעבר לכדורסל ואפילו לספורט. עד שהוא יחליט יהיה שם מייק וודסון שהצליח באטלנטה עם בידודים ובלי פוינט גארד דומיננטי, ויהיה מעניין מאוד לראות לאן זה יוביל.
עוד כמה נקודות, בקטנה
1. בדרך כלל לוקח לקבוצות שנה עד שלוש להבין שצריך לפרק ולבנות מחדש. בפורטלנד הבינו את זה בדיוק בזמן. הם יוצאים מהדד-ליין לדרך חדשה בלי המאמן בשבע השנים האחרונות, עם סיכוי גבוה לשתי בחירות טופ 10 בדראפט הקרוב והמבטיח, ועם המון מקום מתחת לתקרת השכר בדרך להיות אופציה הגיונית, כמעט מתבקשת, עבור דרון וויליאמס בקיץ. רבים לא הבינו את מהלכי הפירוק של הבלייזרס בימים האחרונים, אני מאלה שכן.
2. מהצד השני, בניו ג'רזי ממשיכים למשכן את העתיד תמורת הסיכוי להפציע ברעש גדול בקיץ הקרוב עם המעבר לברוקלין. הם נתנו לפורטלנד בחירה שמוגנת רק טופ 3, רק אם יזכו בלוטרי, הבעיה היא שהקבוצה הנוכחית שלהם טובה מכדי ליפול למקומות האחרונים בליגה. אם הם כן יזכו בלוטרי, בטח אם במקום הראשון, זה ישנה מהיסוד את המצב של קבוצה, שאין ספק שדיוויד סטרן חפץ ביקרה ובהצלחתה (תראו מה קורה עם קבוצה אחת מעניינת בניו יורק, דמיינו מה יקרה עם שתיים). חובבי הקונספירציות בהיכון.
3. את הטרייד של מילווקי וגולדן סטייט ישפוט העתיד. בצד של הבאקס, זאת תהיה הזדמנות לבדוק אם יש סיטואציה בה מונטה אליס יכול להוביל קבוצה להישגים ולהסתדר עם מאמן קשוח. בצד של גולדן סטייט, בוגוט הוא עוגן הגנתי משמעותי שיתאים מאוד למארק ג'קסון, הטרייד גם מפנה את הבמה לסטף קרי ונותן צ'אנס לקליי תומפסון המוכשר לתפוס מקום בחמישייה. הבעיה המרכזית של הווריורס היא, כמובן, הבריאותית, אבל למרות שהסיכוי הגבוה ביותר הוא שחזור מקרה פורטלנד, לפעמים אין ברירה אלא לקחת את ההימורים האלה. אולי בקיץ נשמע שהם מציעים 50 מליון דולר ל-4 שנים לצוות הרפואי של פיניקס.
אגב, נשגב מבינתי למה גולדן סטייט נתנה את סטיבן ג'קסון לספרס תמורת החוזה הארוך יותר והנוראי של ריצ'רד ג'פרסון הגמור. עדיין נראה לי שג'קסון לקליפרס תמורת חוזים גמורים ואריק בלדסו היה מושלם לכולם, אבל גם ניק יאנג תמורת כלום זה הישג יפה לקליפרס.
4. הטרייד של ננה על ג'בייל מגי? תעלומה. האם, כמו רוב הבעלים של ננה בקבוצות פנטזי השנה, בדנבר נבהלו מהמצב הבריאותי שלו והתחרטו על ההחתמה שלו ל-5 שנים? זה נראה ההסבר ההגיוני היחיד. למגי יש חודשיים לשכנע את דנבר שהוא מתאים לקצב שלהם, יכול להתפתח לשחקן הגנה איכותי ולא דביל מוחלט כשיש לו מאמן טוב. וושינגטון לקחה הימור מתבקש במצבה, בטח כשבמצב תקרת השכר שלה היא יכולה להרשות את זה לעצמה.