לברון ג'יימס הוא אחת התופעות המרתקות בתולדות ה-NBA. איכשהו הוא מצליח להיות הסיפור הכי גדול בכל סדרה שהוא משתתף בה, ואף פעם אי אפשר לדעת איזה סיפור זה יהיה. אחרי שתי סדרות מדהימות מול יריבות קשות וקשוחות, אחרי משחק ראשון פנטסטי בגמר, אחרי רצף הצגות בלתי נשכחות שכללו השתלטות מוחלטת על המאני טיים בכל המשחקים החשובים, אחרי שסחב את הקבוצה בגמר האיזורי כשוויד נאבק עם עצמו - פתאום הוא התאדה לחלוטין מהגמר. ושוב הסיפור מהסדרה מול בוסטון של שנה שעברה חוזר על עצמו, אני מניח שבסיטואציה אחרת היו טוענים גם הפעם שהוא מוכר את הקבוצה. אבל כמו אז, גם הפעם ההסברים הם פסיכולוגיים.
ההסבר הכי טוב שאני מוצא הוא שלברון עדיין תקוע ב-15 הפרש שהלכו לאיבוד במשחק השני. כל העונה אנחנו מחכים לראות מה יקרה כשמישהו יצליח להלחיץ את מיאמי, כשהיא תהיה עם הגב לקיר. זה לא ממש קרה - דאלאס אמנם ביצעה את הקאמבק במשחק השני אבל מיהרה להפסיד בשלישי ולהשאיר את מיאמי במצב טוב. מיאמי עדיין במצב טוב, גם אחרי ההפסד הלילה, אבל עושה רושם שהמשהו ההרסני בלברון היה חייב לצאת החוצה, לא יכול היה לחכות יותר למציאות שתיישר קו ומצא לעצמו את הטריגר הכי נוח.
במהלך השנים חזינו בלא מעט התפרקויות מנטליות בגמר ה-NBA, אבל לא בטוח שעד היום ראינו אחת שהתוצאה שלה הייתה פאסיביות בולטת כל כך. התרגלנו לכוכבים שמנסים לעשות הכל בכוח, שלא מצליחים לקלוע כלום, שמקבלים החלטות איומות, קשה לזכור כוכב גדול כל כך שברח באופן בוטה כל כך מאחריות.
לברון הגיע למשחק הרביעי בלי שום רצון לזרוק את הכדור לסל. אפילו כשקרלייל, בהחלטה מבריקה, בחר לשים עליו את ג'ייסון קיד, זה לא שינה כלום. כל הקבוצה שלו התבוננה בהשתאות, היריבה התבוננה בהשתאות, כל הצופים באולם ובבית ניסו להבין מה קורה פה, אבל לברון נשאר בעקשנותו. הפעם גם ניהול משחק אמיתי לא היה - הוא אמנם סיים עם כמות יפה של אסיסטים, אבל לא הייתה שם הדומיננטיות מהמשחקים הקודמים, אלא רק אחד המוסרים הטובים בעולם שלא מוכן לעשות שום דבר חוץ מלמסור.
מה עכשיו? למזלו של לברון, הסיפור שלו מזכיר לי במיוחד את זה של קווין גארנט ב-2008. הביג טיקט היה השחקן הכי חשוב בבוסטון עד הגמר, היה נהדר במשחק הראשון בגמר, ואז התפרק. הקרבה לטבעת אחרי כל השנים האלה כנראה הייתה יותר מדי עבורו. אבל הקבוצה שלו הייתה מספיק טובה כדי להכיל את ההתפרקות, לאפשר לו לעבור את התהליך עם עצמו ולהתפוצץ במשחק השישי. גם לברון זקוק לקבוצה שתסחב אותו, ולעומת העבר הפעם יש לו אחת כזאת. זה היתרון של ההחלטה שהוא קיבל בקיץ, ואולי אחרי הלילה ניתן לראות אותה באור קצת אחר ויותר מעורר אמפתיה של שחקן שהבין שהוא זקוק לעזרה משמעותית, ואף אחד לא לימד אותו לבקש יפה.
מיאמי תיאלץ להתמקד במשחק החמישי בניסיון להעיר את הסופרסטאר שבלברון. בשלבים בהם וויד ובוש קרטעו, לברון עבד קשה כדי להחזיר אותם לעניינים. עכשיו תורם. זה יהיה קשה יותר, גם כי אין בהם את המנהיגות הטבעית של לברון וגם כי קינג ג'יימס הוא סיפור מסובך ומורכב יותר. שפת הגוף של וויד כלפיי לברון במשחק ורבע האחרונים היא של תמיהה כועסת, סוג של "עכשיו אני מבין ממה כולם הזהירו אותי". עכשיו גם תורו של ספולסטרה להכריח את לברון ליזום ולהשתמש בתרגילים עבורו (למשל - החסימה המדורגת כשהוא נע בלי כדור, ראינו שמץ מזה במשחק השני). ובעיקר, לטעמי - עכשיו תורו של פט ריילי לקחת את תפקיד המנטור. אם יש מישהו במיאמי שמסוגל להיכנס לראש של לברון, ריילי הוא האיש.
לא בטוח שמשהו מזה יעזור. יכול להיות שהתהליך שלברון זקוק לו ייקח עוד שנה-שנתיים, יכול להיות שזה אפילו יותר מסובך מזה. אבל יכול להיות שכבר במשחק הבא לא יישאר זכר למשחק הזה. מה שבטוח זה שדאלאס קיבלה את המתנה שהיא נזקקה לה - בתחזית לסדרה סימנתי התפרקות של לברון כסיכוי הגבוה ביותר של המאבס לנצח בסדרה וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. למרות יתרון הביתיות, קשה לי לראות את מיאמי מנצחת בסדרת הגמר בלי התאוששות משמעותית של קינג ג'יימס.
אה, והיה גם משחק. קרלייל הגיע במצב רוח של שבירת כלים והעלה את בראה בחמישייה. זה התאפשר מבחינה הגנתית כי לברון לא היווה פקטור, אבל די נכשל במבחן התוצאה כי בראה לא ממש מתפקד בסדרה הזאת. שינוי החמישייה גרם לשינוי נרחב ברוטציה, בדרך כלל לא כדאי לעשות כזה שינוי במהלך סדרה ואחרי שכל השחקנים כבר רגילים לשחק בדקות מסוימות. קרלייל המשיך להרגיז עם החלטות שהוא בא איתן מהבית, שלא היו קשורות להתפתחות המשחק, כמו דקות המנוחה של נוביצקי וההחלטה לא להמשיך עם דשון סטיבנסון ליותר דקות, למרות שהיה מצוין במחצית הראשונה.
בכלל, עכשיו תורה של דאלאס להשתמש בניצחון כדי להתעלם מבעיות חמורות. המרכזית היא התפקוד של ג'ייסון קיד. אם לברון נעלם, מה נגיד על הפוינט גארד הוותיק שלא תרם כלום הלילה? המקום המרכזי לדאגה הוא שעושה רושם שמדובר בתשישות פיזית שאין הרבה מה לעשות איתה. גם חוסר היכולת של שחקני המשנה לייצר סל במאני טיים צריך להדאיג. הפעם דאלאס ניצלה יכולת עוד יותר עלובה של מיאמי בצד השני, אבל מה יקרה אם וויד ולברון יחזרו ליכולת המאני טיים של המשחק הראשון? במקרה הזה דאלאס תהיה חייבת ששחקנים יקלעו את המבטים הפנויים שלהם, מה שלא קרה הלילה בסוף הרבע הרביעי.
ונסיים בנימה חיובית - שלושה שחקנים בלטו הלילה במיוחד. נוביצקי לא היה ביום גדול, אבל הוכיח שעד להודעה חדשה הוא המניה הבטוחה ביותר במאני טיים בפלייאוף הזה, קשה היה לפספס את התחושה שבדקות האחרונות רק לקבוצה אחת יש בעל בית. וויד היה פנטסטי בכל מובן, עוד הצגה גדולה שהלכה לאיבוד בגלל הפסד, אבל הוא אחראי גם להחטאת עונשין קריטית ולכדור שהלך לאיבוד במהלך האחרון. אבל יותר משניהם, איש המשחק שלי הוא טייסון צ'נדלר. הסנטר המושמץ לשעבר הופך לאחד השחקנים הכי חשובים בגמר. עוד הצגת ריבאונד והגנה שלו השאירה את דאלאס בחיים בדקות הקשות.
