במשחק הראשון של העונה, הראשון של שלושת הגדולים ביחד, מיאמי הגיעה לבוסטון ונתקלה ביריבה שהייתה טובה ממנה. שתיים וחצי דקות לסיום הסלטיקס הובילו ב-11 הפרש ונראו בדרך לניצחון פתיחה קליל. ואז, משום מקום, לברון קלע שלשה, וויד הוסיף שלשה משלו ולברון חתם בליי-אפ ריצה של שמונה נקודות תוך דקה וחצי. שלשה גדולה של ריי אלן סגרה את הסיפור עם ניצחון לבוסטון, אבל התחושה הכללית הייתה שהשילוב של לברון ו-וויד הולך להיות מפחיד מאוד במאני טיים.
ואז קרה משהו מוזר - מיאמי העבירה עונה שלמה בלי לנצח בכלל משחקים צמודים. ואז קרה עוד משהו מוזר - בפלייאוף, מיאמי ניצחה בדיוק את אותם משחקים שהיא הפסידה בעונה הרגילה. הניצחונות הצמודים מול בוסטון ושיקגו אלה דברים שלא ראינו מההיט במהלך העונה, אבל בפוסט סיזן זה נראה כאילו הם עושים את זה שנים. הלילה, הניצנים שנראו במשחק הראשון ונדמה היה שלא הושקו במהלך העונה חזרו בענק, כאשר וויד ולברון חברו לתצוגת מאני טיים נדירה ובלתי עצירה.
עוד בוואלה!
בסופו של דבר, בשבוע האחרון מיאמי, בדיוק כמו דאלאס, פשוט לא יכלה להפסיד, והשתיים נכנסו לקרב מרתק של "כל מה שתעשו אנחנו נעשה טוב יותר" כאשר הנושא שעל הפרק היה קאם-באקים. אחת הבשורות הטובות ביותר לקראת הגמר היא שמגיעות אליו שתי קבוצות שבכל מצב יאמינו שהן מסוגלות לחזור, זה יהיה מאבק מרתק בין שתיים מקבוצות הרבע האחרון הטובות ביותר של השנים האחרונות. מפתה להמשיך לחשוב על הגמר, אבל יהיה לנו מספיק זמן לכך.
בינתיים, ראוי ומתבקש להקדיש עוד כמה דקות כדי להיפרד מהקבוצה הנפלאה של שיקגו. במשחק החמישי, עד לשלוש הדקות האחרונות, קיבלנו הסבר מצוין לשאלה איך שיקגו הפכה כל כך מהר לכל כך טובה. התשובה היא ביכולת להוציא ליריבה את החשק לשחק. אין לבולס אתלטים בכמות של מיאמי וגם לא יותר שחקני הגנה טובים מקבוצות אחרות בליגה, ובכל זאת היא הופכת את החיים של היריבות לקשים במיוחד.
טום תיבודו, שבעונה הראשונה שלו כמאמן ראשי הוביל קבוצה למאזן הטוב בליגה ולגמר איזורי, הוכיח שהוא לא זקוק לאנרגיות והטירוף שגארנט הכניס בשחקנים, וגם לא לכישרון ההגנתי הנדיר שהתקבץ בבוסטון, כדי לבנות קבוצת הגנה גדולה. כי להגנה צריך, קודם כל, שכל. שיקגו שלו היא קבוצת ההגנה החכמה בליגה - היא לא מתפתה להימורים, מרחיקה את הכוכבים של היריבה מהמקומות שנוחים להם, מוליכה את ההתקפה לזריקות של אחוזים נמוכים ועושה את כל זה עם שליטה בצבע לקראת הריבאונד.
במשחק הלילה בלט במיוחד חוסר הרצון של כוכבי מיאמי להתמודד עם ההגנה הזאת, שפעם אחרי פעם הכניסה אותם למצבים מסובכים. ברבע השלישי, כשכולם ניסו להכניס את וויד למשחק באופן מוגזם, התחושה הייתה שזה קורה גם בגלל שללברון ולבוש אין יותר מדי חשק לקחת את המשחק הזה על עצמם. הבולס לא נזקקו לשם כך לאגרסיביות מוגזמת (שאפילו הפריעה להם) אלא רק להגנה חכמה ומתואמת. בשורה התחתונה, ההתקפה של מיאמי קלעה מולם פחות מ-90 נקודות למשחק, בעתיד זה אמור להספיק להם לפחות כדי להישאר בעניינים.
אין צורך להיבהל עבור שיקגו בגלל ההתפרקויות במאני טיים בסדרה הזאת. זה בסך הכל מחיר הניסיון שכל קבוצה חייבת לעבור כדי להגיע לגדולה. מיאמי, בדומה לבוסטון ב-2008, היא היוצא דופן בכך שניצלה את הניסיון המצטבר של הכוכבים שלה. אין גם צורך להדביק תוויות לדרק רוז על הקשיים בדקות ההכרעה. אף אחד לא נהיה שחקן פלייאוף מושלם כל כך מהר. שני הקודמים שהובילו קבוצה לאליפות בתחילת הקריירה - דאנקן בעונה השנייה ו-וויד בשלישית, עשו זאת בעונת וואקום ונזקקו למספר שנים כדי לחזור לגמר. ובטח שאין צורך להספיד את תיבודו על קבלת החלטות לקויה ברגעים החשובים, גם עבורו זה חדש ואין ספק שבעונה הבאה יהיה יותר טוב. אגב, כל זה נכון גם לאוקלהומה סיטי, דוראנט, ווסטברוק וסקוט ברוקס.
שיקגו, בדיוק כמו אוקלהומה סיטי, עוד תגיע לגמרים שלה. עם בסיס של הגנה וכוכב כל כך טובים, קשה להאמין שזה לא יקרה. זה לא יהיה קל בגלל הנוכחות של מיאמי, אבל למרות ההפסד הבולס הוכיחו שיש להם כלים להתמודד לפחות עם הגרסה הראשונית של ההיט (לא כדאי לשכוח שבעונות הבאות מיאמי לא תקבל רבע מוצלח מהאסלם ומייק מילר אלא סדרות שלמות כאלה). פרט לצבירת נסיון, הגרושים שחסרים לשיקגו ללירה נמצאים בשני מקומות שכבר נגעתי בהם במהלך גמר המזרח אז אחזור עליהם בקצרה:
1. תוספת של שחקן כנף שמשלב בין הגנה לקליעה מבחוץ. יש כאלה שאומרים שצריך ליצור הכלאה בין קורבר לרוני ברואר. אחרי שתי שלשות קלאץ', אולי הפתרון אכן יגיע מכיוון ברואר. משחקן שלא ממש יודע לשמור (קובי חגג עליו בשנים האחרונות) וממש לא יודע לקלוע הוא הפך לסטופר שמספק שלשות קלאץ'. אולי זה יהיה טריגר עבורו לעבוד על הקליעה מבחוץ ולשפר את הטווח לקראת העונה הבאה. יש לכך תקדימים, כולל דנג שמשחק איתו. את הביצים למעמדים הגדולים הוא הוכיח שיש לו.
אבל הבולס לא יוכלו לסמוך על כך שברואר ישתפר, לכן כדאי להם לחפש אופציות בחוץ. השם הבולט שנראה לי מתאים הוא שיין באטייה. בממפיס השנה באטייה הזכיר את יכולת הקלאץ' שלו, הגנה תמיד ידענו שיש לו. אחרי כל כך הרבה שנים בליגה, מגיע לבאטייה לשחק בקונטנדרית אמיתי לא פחות מאשר מגיע לרוז שחקן כמוהו לידו. אופציה אחרת היא של סקורר משמעותי נוסף, עוד שחקן שיכול לייצר לעצמו מצבי קליעה סטייל ג'יי אר סמית'.
2. שימוש נכון יותר בבוזר. קל לשכוח עכשיו שמדובר בשחקן שממוצעי הפלייאוף שלו ביוטה היו של יותר מ-20 נקודות, 50 אחוזים מהשדה ו-12 ריבאונדים. כאשר לקבוצה לא היה שומר עבורו הוא טחן אותה לבד. אני מניח שהפציעה המוקדמת שלו והקושי להשתלב במהלך העונה הן הסיבות לכך שהבולס הגיעו לפלייאוף בלי אף תרגיל עבורו - לא הכנסת כדור אליו בפוסט ולא פיק נ' רול עם רוז. זאת צריכה להיות המשימה ההתקפית המרכזית של תיבודו לקראת העונה הבאה, כי הכישרון של בוזר עדיין שם.
עוד בוואלה!
