סוף הפסטיבל הקלטי: סיכום עידן בבוסטון סלטיקס

כל מי שעיניו בראשו ראה את זה מקילומטרים, זה היה צפוי יותר מאליפות של מכבי תל אביב ועדיין – כשזה נגמר, זה עדיין כואב. מאוד עצוב, במיוחד אם אתה אוהד, לראות קבוצה גדולה גומרת את ימיה, וזה בדיוק מה שקרה לבוסטון. נכון, גם לפני שנתיים אותה שלישיה הודחה כבר בחצי גמר המזרח ועדיין הצליחה להגיע מרחק רבע אחד מאליפות שנה אחר כך, אבל בניגוד לאז ההרגשה היא שלקבוצה הזאת, כמו שהיא בנויה כרגע, אין יותר אוויר למשוך לעוד ריצה אחרונה לתואר.

יש שיגידו שהטרייד על פרקינס באמצע העונה – שאחריו הפסידו הסלטיקס חמישה או שישה משחקים למיאמי, לעומת שלושה ניצחונות לפניו – היה הסיבה לכשלון השנה. יש כמובן שיתרצו זאת בפציעה שעבר רונדו, פציעה שהגבילה אותו לחלוטין, במיוחד בצד ההגנתי, ושלאחריה לא נותר לסלטיקס סיכוי. אבל האמת היא שגם עם פרקינס ורונדו בריא, קרוב לודאי שהירוקים לא היו מצליחים יותר מאשר למשוך את ההיט עוד משחק אחד, מקסימום שניים.

כל מי שעקב ראה את הסלטיקס לוקחים יתרון מוקדם ואז, לקראת הסיום, כאילו לפי דרישה ההיט לחצו טיפה על הדוושה בשני הצדדים של המגרש וחיסלו את היריבה. לרגעים רבים זה היה נראה כאילו מיאמי משחקים על הילוך שני-שלישי, לא מבזבזים כוחות ונותנים לזקנים של בוסטון להוציא את הנשמה על הפרקט רק כדי שייגמר להם הכח בסוף המשחק. עם כל אהבתי למשולש של גארנט-פירס-אלן, הרי שבגילם הם פשוט לא היוו יריב ראוי לאנרגיות של ההיט. קח אותם לפני שלוש שנים ואתה מקבל פה קרב עצום שבו הסלטיקס בהחלט יכלו לצאת כשידם על העליונה, אבל עם הרגליים העיפות שלהם היום זה פשוט היה לא כוחות.

כשמסתכלים על ההישגים של השלישיה הזאת אי אפשר לומר שמדובר בסוג של קבוצה שהשאירה חותם על הליגה. אליפות אחת ועוד גמר בארבע שנים זה אמנם יותר מהקבוצות החד-פעמיות של מיאמי ואפילו דטרויט בעשור הקודם אבל עדיין רחוק מלהיות קרוב להגדרה של שושלת ובטח לא מתחרה בהישגים של הקבוצות של טים דאנקן, הלייקרס של שאקיל או הלייקרס של קובי. בשום שלב הקבוצה הזאת לא היתה דומיננטית כל כך שהיא ניצחה משחקים בדרך למגרש, כמו שהקבוצות שנמנו כאן עשו, וגם האליפות אותה לקחו היתה מעמדת האנדרדוג.

מצד שני, השלישיה הזאת עשתה דבר לא פחות חשוב – היא החזירה את בוסטון סלטיקס לקדמת הבמה. המועדון הכי מעוטר בליגה ידע 18 שנות יובש, שבמונחים שלו זה כמעט נצח. יותר גרוע, היו לסלטיקס במהלך אותן שנים כמה וכמה נקודות שפל נוראיות – הנאום המפורסם של פיטינו, הטנקינג כדי להשיג את טים דאנקן ועשר שנים אחר כך את דוראנט/אודן (כשאני לא יודע מה היה משפיל יותר, הטאנקינג או העובדה שהטאנקינג לא עבד) – וההגעה של גארנט ואלן לא רק שגאלה את המועדון מהשפל הזה, היא גם החזירה את הכבוד שאבד לו באותן שנים. הם עשו את זה לא רק עם אליפות אלא בעיקר כי הם שיחקו כדורסל שרד אאורבך היה מתגאה בו – כדורסל חכם, קבוצתי, עם הגנה שחונקת את היריב, כדורסל שבו השלם גדול מסך חלקיו, כדורסל שרשום עליו "סלטיקס פרייד".

עוד משהו שחשוב להגיד בקשר לשלישיה הזאת הוא שההגעה שלהם לסלטיקס לא רק הצילה את בוסטון אלא גם את המורשת שלהם. תחשבו על השחקנים האלו – קווין גארנט שקרע את התחת שלו במינסוטה במשך שנים ועבר רק פעם אחת סיבוב בפלייאוף, פול פירס שלקח את בוסטון על הגב שלו בתקופות הכי גרועות שלה וכל מה שהוא הגיע אליו זה קאמבק מופתי מול ניו ג'רסי בגמר המזרח שהתברר כחסר ערך, או ריי אלן, קלע השלשות אולי הגדול בהיסטוריה – כולם הול אוף פיימרים בטוחים ועדיין אף אחד מהם בלי אליפות, תחשבו איך ההיסטוריה היתה זוכרת אותם. כן, קרוב לודאי כמו את קארל מאלון או אפילו פחות מכך, כי למאלון לפחות היתה הופעה בגמר NBA.

חשוב לדבר על זה במיוחד בהקשר של לברון והמעבר שלו למיאמי. כן, אף אחד לא מרוצה מקבוצת העל הזאת שבנו שם והיינו מעדיפים שהוא יישאר בקליבלנד או יילך לניו יורק כדי לבנות את המורשת שלו לבד. אבל לברון רואה איך שחקנים אחרים מאחדים כוחות כדי לקחת אליפות וברור לו שאם הוא לא יעשה אותו דבר, גורלו יהיה עוד יותר גרוע משלהם, ולכן אפשר, גם אם לא לאהוב אותו, לפחות להבין אותו.

אז מה עכשיו עם הסלטיקס? ובכן, קרוב לודאי שלפחות שניים אם לא שלושה מהחלקים יישארו במועדון בשנה הקרובה. פול פירס חייב לפרוש במדים הירוקים. אבל גם די ברור שהגיע הזמן לא להשען על החבר'ה האלו ולהתחיל לבנות לשנים הקרובות. ההגעה של ג'ף גרין, גם אם עלתה בסיכוי הקלוש לאליפות השנה, היא צעד בכיוון הנכון ומכאן צריך להמשיך בהצערת הקבוצה. מה זאת אומרת? לקנות בחירות דראפט גבוהות באמצעות טריידים, לא להחתים שחקנים ותיקים על חוזים כבדים אלא דווקא לשחרר מי שרק אפשר ובאופן כללי להתחיל לבנות את הקבוצה מסביב לרונדו. כלומר, להפוך את הקבוצה הזאת לקבוצה של רונדו, קבוצה שרצה באופן קבוע ומסתמכת על אתלטיות וזריזות והיכולת שלו למצוא את הקלע הפנוי בתנועה. כמו כן, השקיעה של גארנט והטרייד על פרקינס מחייבים הגעה של קצת בשר מתחת לסל – אם מארק גאסול חוטב העצים מסוגל להיות שחקן משפיע ב-NBA, לא חייבים את השחקן הכי מוכשר בעולם, פשוט מישהו עם גודל ויכולת להרביץ בהגנה.

- הדבר הכי גרוע שקרה לשיקגו השנה זה שדרק רוז זכה ב-MVP. כן, לפרקים הוא השחקן הטוב ביותר בליגה והוא מסוגל לעשות מהלכים באמת מדהימים ולקחת את הקבוצה שלו על הגב, אבל הוא כל כך מתלהב מכך שלפעמים כשאתה רואה אותו אתה חושב שהוא בטוח שאין שחקנים אחרים בקבוצה. כל המרקם של הבולס שנבנה יפה במהלך העונה נראה בפלייאוף הזה כמתפרק וכשהם יגיעו למפגש מול קבוצה רצינית כמו ההיט, היכולת של רוז לבד פשוט לא תספיק.

- כמובן, אצל הבולס, רוז הוא לפחות השחקן הטוב בקבוצה, באוקלהומה לעומת זאת, ווסטברוק הוא לא – ועדיין הוא לוקח את כל המשחק עליו עד כדי כך שלעתים דוראנט לא רואה את הכדור דקות שלמות. זו כבר ממש טפשות.

- אחד הפרשנים השנה אמר בשלב הראשון שזאת נראית כמו אחת מאותן שנים שמתרחשות פעם ב-10 שנים, שבהן יש חילופי דורות וכל מה שהכרת פשוט נעלם לטובת משהו חדש. זה בהחלט נראה ככה עד עכשיו, כשממפיס ואוקלהומה במערב ושיקגו ומיאמי במזרח עולות על חשבונם של הכלים הותיקים כדוגמת הסלטיקס, הספרס או הלייקרס. יש רק יוצאת דופן אחת לתהליך הזה והיא דאלאס, שלא רק שאין בה כוחות צעירים עולים, כל השחקנים המובילים שלה כמעט הם ותיקים שכבר היו עם רגל וחצי בפנסיה. נוביצקי הוא עוד ילד לעומת ג'ייסון קיד או פג'ה סטויקוביץ' או אפילו הכוכב "הצעיר" ג'ייסון טרי. מול קבוצה זקנה, עייפה ופצועה כמו הלייקרס זה הספיק (ובגדול), מול קבוצה צעירה ורעבה כמו אוקלהומה (או במקרה הבלתי סביר – ממפיס) לא בטוח שהרגליים הזקנות של המבריקס יספיקו.

- ישנם שחקנים שזה פשוט מתבקש שייפרשו בצורה חסרת כבוד. בשביל מה שאקיל אוניל היה צריך את החתימה השנה בסלטיקס (למעט לנסות להשיג את בריאנט, כמובן) אלוהים יודע, אבל יש משהו הולם בכך שהוא מסיים את הקריירה שלו פצוע, על הספסל ולא משפיע על ההדחה של הקבוצה שלו בשלב מוקדם. נקווה שעכשיו לא יהיה מישהו טיפש מספיק לנסות לקחת עליו סיכון.