חובה לעמוד בדד ליין? על אפקט ההעברות אמצע העונה ב-NBA

יש הרואים בעונה הסדירה של ה-NBA ריצת חימום לקראת הפלייאוף ולא יותר מכך, אבל מי שעוקב מקרוב ולא מצטרף רק בחודשי אפריל-מאי-יוני, יודע שמדובר בריצת מרתון. היעד יכול לנוע מפיתוח כימיה ושיפור בקבוצות צעירות הנבנות מחדש, העפלה לפלייאוף אצל קבוצות מהדרג הבינוני והשגת יתרון ביתיות בקבוצות שנמנות על הצמרת הגבוהה. אם העונה הסדירה היא ריצת מרתון, הטרייד דד ליין הוא הזדמנות אחרונה לעצור למתיחות והתרעננות – מתיחת פנים בסגל ורענון החומר, בין אם בצעד הנועד לשפר עמדות בישורת האחרונה של המרתון ובריצת הספרינט שתבוא אחריה (כלומר הפלייאוף), או בצעדי פרישה מהמרוץ לקראת בנייה מחדש, ושיפור עמדות לקראת הגרלת הדראפט.

אבל עד כמה הטרייד דד ליין אפקטיבי בכל הנוגע לבניית קבוצות מחדש, או השלמת הגרוש ללירה? דוגמאות לא חסרות לכאן ולכאן, גם בטריידים של ערב הדראפט, תקופת השוק החופשי בקיץ וחודשי פתיחת העונה. אלא שבטרייד דד ליין ובחודשים לפניו, נוסף אלמנט של תחושת לחץ ונואשות – לשינוי, ליצירת הייפ בקרב אוהדים, לחיסכון במשכורות לקראת תשלום מס המותרות בשלהי פברואר. האלמנט של תקתוק השעון עשוי להוביל לטעויות רבות יותר במועד זה. כדי לנסות ולבדוק את שיעור ההצלחה של העברות במועד האחרון, נבחן את הטריידים הבולטים שהוצאו לפועל בחודשי ינואר-פברואר, מאז תחילת המילניום; טריידים בולטים, כלומר נדלג על מעברו של נאזי מוחמד מניו יורק לסן אנטוניו, למרות שכך אלופת 2004/05 זכתה בסנטר הפותח שלה.

מסקירת הטריידים הבולטים של הדד ליין וחודשיים אחורנית, מאז עונת 2000 והלאה, ארבע קבוצות בולטות בפעילותן הרבה, ולכל אחת מהן סיפור קצת אחר שמלמד משהו על העברות אמצע עונה.

משנות האלפיים הנוראות שעברו עליהם, זוכרים בעיקר את החוזים המופרכים שניתנו שם על ימין ועל שמאל – אלן יוסטון, שנדון אנדרסון ואדי קארי הם רק כמה דוגמאות לכך. אבל בתקופת אייזיאה תומאס היה שמח גם בגזרת הטריידים בתפוח הגדול. מהלכיו הראשונים דווקא הסתמנו כמבטיחים – סטפון מרבורי הגיע בשיאו כדי לאייש את עמדת הרכז, אחרי שנים עם צ'ארלי וורד, כריס צ'יילדס והווארד הייזלי בעמדה. מיד אחר כך הגיע טים תומאס שעוד היה אז צעיר ואתלטי, במקום קית ואן הורן הרכרוכי. אבל התוצאות לא הגיעו ולארי בראון נקרא להציל את המצב.

יתכן ומעולם לא הייתה התאמה כה גרועה בין סגל, מאמן וג'נרל מנג'ר – ועם הנטייה של בראון להחליף הרכבים מדי ערב וללטוש עיניים כלפי שחקנים מקבוצות אחרות, לצד הנטייה של אייזיאה להימורים פרועים – עונת 2005/06 הייתה זו שבה הניקס שלחו חוזים מסתיימים כמו אנטוניו דייויס ופני הארדוויי, לצד טרבור אריזה הצעיר, בתמורה לגופות של ג'יילן רוז וסטיב פרנסיס, שכמובן הגיעו עם חוזים מנופחים בהתאם.

הניקס הם ללא ספק דוגמה מושלמת לקבוצה שביצעה טריידים נואשים בניסיון לייצר הייפ והצלחה בן רגע. למרבה האירוניה, בשנתיים האחרונות הם ביצעו מהלכים הפוכים של פינוי משכורות, לפעמים במחיר ויתור על בחירות דראפט, וזאת עבור קיץ 2010 עם הבטחות להצלחה בן רגע והייפ.

עוד קבוצה מהבית האטלנטי עם עבר מפואר, אקס-ג'נרל מנג'ר מושמץ (בילי קינג) ולא מעט חוזים גרועים בסך המשכורות מאז תחילת המילניום, זו פילדלפיה. גם כאן לארי בראון ניצב על הקווים אבל ליותר מעונה אחת ובהצלחה גדולה בהרבה. פילי של בראון ואייברסון היתה קבוצה עם הגנה נהדרת, שהוחזקה על ידי כל הקבוצה, בזמן שאת התקפת הקבוצה החזיק רק אייברסון על כתפיו הצנומות. קינג ניסה ללא הועיל לשדך לאייברסון כוכבי משנה ועוד כאלה שהם קבוצתיים ואינטליגנטיים – מטוני קוקוץ' שהגיע בעונת 2000 ועד לכריס וובר בעונת 2004/05.

אבל נראה כי הטרייד שהכי סייע לסיקסרס היה זה שהנחית בקבוצה את דיקמבה מוטומבו בשיאו, תמורת אותו קוקוץ' ותיאו ראטליף הפצוע. מוטומבו חיזק עוד יותר את הגנת הסיקסרס והגיע איתם עד לגמר פלייאוף 2000/01, אבל שם שאקיל אוניל היה גדול מדי גם עליו.

ימיו של אייברסון בדנבר ובמיוחד בדטרויט, כולל אבחנתו של וובר כפרשן – "אייברסון צריך לעלות מהספסל ולשחק עם ארבעה נגרים, זה מה שהכי מתאים לסגנון שלו" - מגלים בדיעבד כי הניסיון לבנות סביבו קונטנדרית היה בעייתי במיוחד. למרות שרוב הטריידים הגדולים של פילדלפיה לא עמדו במבחן התוצאה הרצויה, קשה לסמן אותם כמהלכי שווא כושלים. זו דוגמה לכך שמהלכי אמצע שנה יכולים להצליח בנסיבות מסוימות ובקבוצות מסוימות, כמו שקרה לפילי ב-2001, אבל כשאין לך את הכוכב "הנכון" ביד, קשה לבנות הצלחה לאורך זמן.

אם כבר הזכרנו את כריס וובר והעברתו לפילדלפיה, הרי שזו הייתה גולת הכותרת במהלך הפירוק האיטי של סקרמנטו בין העונות 2004/05 עד 2008/09. הקינגס היו הקבוצה האטרקטיבית ביותר של חצי העשור הקודם, אבל מאז הפציעה בברכיים של וובר, הוא לא חזר להיות אותו שחקן ושאר הקבוצה דעכה עמו.

בעוד שעבור דאג כריסטי ופג'ה סטויאקוביץ', סקרמנטו השיגה תמורה הולמת – קאטינו מובלי ורון ארטסט בהתאמה – הרי שאת החוזים היקרים של וובר, מייק ביבי ובראד מילר הדועכים, הם נאלצו להעביר במהלכים של פינוי משכורות נטו, מבלי לקבל בחירות דראפט עבורם ואפילו תוך ספיגת חוזים נמוכים אך ממושכים יותר (קני תומאס, אנדראס נוצ'יוני) בחלק מהמקרים.

הקינגס הם דוגמה לקבוצה שניצלה את חודשי הדד ליין בו זמנית למתיחת פנים וקיצוץ בעלויות, ללא תוכנית אסטרטגית של ממש. כך עברו כמה עונות של העפלה לפלייאוף והדחה בסיבוב הראשון, או הידרדרות לדרג הבינוני-מינוס של קבוצות הליגה (בלי פלייאוף, בלי בחירות דראפט גבוהות), עד שלבסוף סקרמנטו סיימה את עונת 2008/09 עם המאזן הגרוע בליגה, ללא שום שריד לקבוצה הגדולה של פעם, אבל עדיין עם כמה חוזים גרועים שסתמו לה את תקרת השכר. תהליך ארוך ומסורבל שמעלה תהייה, האם היה נראה אחרת במידה ושלביו השונים היו מתוכננים ומוצאים לפועל בתקופה רגועה יותר, למשל בקיץ.

קבוצה שבדרך כלל פעילה בקיץ וגם בטרייד דד ליין, זו דאלאס. עם בעלים-אוהד כמו מארק קיובן, אפשר גם להבין למה. בתחילת העשור הקודם דאלאס של קיובן, דון נלסון ונוביצקי הצעיר, הייתה קבוצה אטרקטיבית, אבל תמיד הודחה בשלב כלשהו בפלייאוף המערב על ידי הספרס או סקרמנטו. בטרייד דד ליין של עונת 2000/01 המאבס הימרו על ג'וואן הווארד, באותה תקופה שחקן של 8-18 למשחק אבל גם בעל החוזה הרביעי בגודלו בכל הליגה. הווארד נראה טוב במדי המאבס, עד שהגיע הפלייאוף וממוצעיו ירדו ל-13.4 נקודות, בזמן שהספרס מדיחים את דאלאס בחצי גמר המערב תוך חמישה משחקים בלבד.

כבר בטרייד דד ליין הבא, הווארד היה הבסיס לחבילה שנשלחה לדנבר, בתמורה לראף לה פרנץ (שדרוג בעמדת הסנטר לעומת שון בראדלי), ניק ואן אקסל (שחקן שישי ברמה של ג'ייסון טרי כיום, רק מכוער יותר) ואייברי ג'ונסון. גם הבלוקבאסטר הזה הסתכם בהדחה בחצי גמר המערב בחמישה משחקים, הפעם מול סקרמנטו.

אחרי כמה שנים של שקט יחסי בגזרת הטריידים של הדקה האחרונה, דאלאס הצטרפה למרוץ החימוש שאחז בצמרת הליגה בעונת 2007/08. הצלחת האינסטנט של בוסטון באותה עונה והתחזקות הלייקרס עם פאו גאסול במחיר מינימלי, יצרו תחושת בהילות בקרב שתי קונטנדריות שלא הצליחו לשתות מהבאר – פניקס הימרה על שאק, דאלאס על ג'ייסון קיד.

הביקורת על הטרייד שככה בשנתיים האחרונות, לאור הפציעות הרבות של דווין האריס שהיה הנכס המרכזי עליו דאלאס ויתרה כדי לצרף את קיד. ועדיין, במבחן התוצאה, דאלאס הודחה בסיבוב הראשון של פלייאוף 2008, על ידי ניו אורלינס בחמישה משחקים, תוך כדי שכריס פול גורם לקיד להיראות זקן ואיטי מתמיד. אשתקד הסיפור חזר על עצמו, עם הגעתם של קארון באטלר וברנדן הייווד במחיר כדאי של חוזים מסתיימים בלבד, אבל התוצאה הסופית בתום הסיבוב הראשון של הפלייאוף הייתה 2:4 לספרס.

יכול להיות שיש קשר בין הישגיה הבולטים של הקבוצה – גמר המערב בפלייאוף 2003 והעפלה לגמר פלייאוף 2006 – לבין זה שבאותן עונות, השחקנים נהנו משקט תעשייתי בגזרת הטריידים? אבל זה נכון גם לעונות אחרות שהסתיימו בהדחה מהסיבוב הראשון בפלייאוף, אז לדעתו של כותב שורות אלה – טרייד על החוזה המסתיים של באטלר הפצוע ו/או על הייווד שהפך לסנטר מחליף יקר מדי, בהחלט יהיה במקום. בכל אופן, עובדה היא שכל אותן העברות דרמטיות, חלקן מתוך בהלה, לא הובילו את המאבס לאן שהיו צריכות להוביל.

נקנח בטריידים שסיפקו קבלות מיידיות, וכאמור, לא באמצעות שחקן משני כמו נאזי מוחמד שהגיע לספרס, אלא טריידים עבור שחקני מפתח שבלעדיהם, ניתן לומר בבטחה, כי מצב העניינים היה אחר לגמרי.

בעונת 2003/04 ראשיד וואלאס הגיע ממש עם הבאזר של הטרייד דד ליין לדטרויט, בתמורה לכמה שחקנים משניים, שאחד מהם אפילו שוחרר וכעבור חודש חזר לפיסטונס (לינדזי האנטר). שיד הפך את הגנת הפיסטונס לאימתנית עוד יותר וסיפק שדרוג התקפי משמעותי בצבע ומחוץ לקשת. הוא לקח עם דטרויט אליפות, פספס בשמירה על רוברט הורי וכך פספס גם ריפיט, אבל אחר כך הגיע עם דטרויט לעוד שלושה גמרי מזרח רצופים. הסוף של ראשיד בדטרויט כבר לא נראה יפה לעין, אבל זה נכון ברמה הקבוצתית כולה ואסור לשכוח שלארי בראון, בן וואלאס וצ'ונסי בילאפס, עזבו/הועזבו לפניו.

הטרייד הנוסף הוא כמובן עבור פאו גאסול, שעם הגעתו הלייקרס הפכו לקבוצה מס' 1 במערב, העפילו לשלושה גמרים רצופים וזכו בשתי אליפויות. האם בפרספקטיבה של שלוש שנים לאחור, הטרייד הזה נראה פחות שערורייתי מבחינת ממפיס? ובכן, הקבוצה נראית תחרותית יותר בשנתיים האחרונות. אפשר לטעון כי השילוב של זאק ראנדולף, מארק גאסול ושחקני הספסל הצעירים דארל ארתור וגרייביס ואסקז (בחירות הדראפט שהגיעו דרך הלייקרס), עדיף על פאו גאסול אחד ולא מרוצה ביד. מצד שני, בכל זאת היה מדובר במהלך תבוסתני של היפטרות מחוזה המקסימום של פאו בתמורה לחוזים מסתיימים (קוואמי בראון, ארון מקי שחזר מפרישה על הנייר בלבד). העובדה שהבעלים מייקל הייזלי בסופו של דבר לא מכר את הקבוצה, מערערת בחוזקה את אחד היסודות הבולטים להצדקת הטרייד בזמנו.

הטרייד על גאסול משמש כתזכורת לכך שזוהי ליגה של סופרסטארים וקבוצות צמרת בעיקר משווקים גדולים; וכך, כמו שהגעתו של גאסול לעיר המלאכים הפכה את הלייקרס מקבוצת פלייאוף חביבה לקונטנדרית, כך עזיבתו של לברון את קליבלנד שינתה לגמרי את הפרספקטיבה על הטרייד עבור אנטואן ג'יימיסון – הטרייד שרק לפני שנה נראה מבחינת וושינגטון כמו פירוק נכסים מביש, הוא כזה שהקאבס האומללים ישמחו להוציא לפועל כעת, ולהיפטר מהחוזה של ג'יימיסון על סך 28.4 מיליון לשנתיים הבאות בתמורה לחוזים מסתיימים.

קחו את הלך הרוח הזה בחשבון, לצד הדיבורים על הסכם חדש בין הליגה לאיגוד השחקנים, אשר יפחית את סכומי המשכורות בליגה, כאשר אתם מנסים להבין חלק מהטריידים שנראה בשבועות הקרובים. אם סקירה זו מלמדת אותנו משהו, זה שמהלכים אמיתיים הבונים קבוצות מחדש או לאליפות, עדיף לחפש במועדי העברות אחרים, לא אלה הקרובים לדד ליין.