עונת ה-NBA החדשה מוצאת כמות עצומה של סופרסטארים שמרגישים שהפעם יש להם סיכוי אמיתי להשיג אליפות ראשונה בקריירה. קווין גארנט סוף סוף נטש את החממה במינסוטה, אלן אייברסון פתח עונה מלאה ראשונה בביתו החדש בדנבר, טרייסי מקגריידי ופול פירס המתוסכלים קיבלו חיזוק משמעותי לצידם, וגם החברים סטיב נאש ודירק נוביצקי עדיין תרים אחרי הטבעת המיוחלת.
על מנת לעקוב מקרוב אחרי שאיפות האליפות של כל אחד מהם, ולבחון למי מהם יש סיכוי ממשי לעשות זאת כבר העונה ומי יצטרך לחכות להזדמנות אחרת, ייסדנו את פינת "לחוצי טבעת", שתסקור בכל פעם קבוצה אחרת מבין אלה הרודפות אחרי הספרס בדרך לתואר.
הפינה החדשה נפתחת עם בחירה צפויה ומתבקשת - הבוסטון סלטיקס. המועדון המפואר חזר להיות רלוונטי עם הגעתם של גארנט וריי אלן, שיוצרים ביחד עם פירס את השלישייה המאיימת בליגה. בוסטון היתה הקבוצה המדוברת ביותר הקיץ ופתיחה נפלאה של תשעה ניצחונות בעשרת המשחקים הראשונים הגבירה באופן משמעותי את הבאזז החיובי סביבה. אך האם זה אמיתי? האם יש לסלטיקס קבוצה שמסוגלת לקחת אליפות? בואו נעלה אותם על שולחן הניתוחים.
התקפה
מה עושים כשיש בקבוצה שלושה שחקנים שרגילים לעשות הכל בעצמם? הפתרון של דוק ריברס הוא לתת להם להמשיך לעשות מה שהם יודעים. בוסטון ממעטת להשתמש בתרגילים ומתמקדת בנסיון לתת את הכדור לגארנט או פירס בנקודות שהם אוהבים. שניהם יכולים לקבל כדור בחוץ או בפנים ולנהל משם את המשחק. אלן מתמקד יותר בסיום התקפות. רוב ההתקפות מתחילות מנקודת מוצא מסוימת וממנה גארנט או פירס מאלתרים, קשה למצוא ארגון במשחק.
הסיכון בהתקפה שמבוססת על אלתורים של הכוכבים היא שזו תהיה התקפה של אחוזים נמוכים שלא תנצל את נוכחותם של שלושה כלים התקפיים משמעותיים כל כך. הרי זה מה שגארנט ופירס היו עושים גם לפני שנפגשו וחלק מהזמן הם נתקעו כי הם ניסו דברים בכוח בידיעה שאין מי שיעשה זאת במקומם. כאשר רואים את בוסטון משחקת קשה לזהות שינוי בסגנון המשחק של השניים, אבל למספרים יש סיפור שונה לחלוטים לספר לנו. כל אחד מהשלושה קולע באחוזים גבוהים מהרגיל- גארנט קפץ מ-47.6 אחוזים מהשדה בשנה שעברה ל-56.4 השנה, פירס מ-43.9 ל-50.3 ואלן מ-43.8 ל-45.5. גארנט ופירס קולעים אותה כמות סלים כמו בשנה שעברה בפחות זריקות, מה שמראה על כך שהשינוי העיקרי הוא בויתור על זריקות קשות שהפעם הם לא חייבים לקחת. נתון מעניין נוסף הוא שאין כמעט שינוי בכמות הזריקות בין משחק למשחק אצל כל השלושה, וגם אם יש להם נטייה ללכת עם השחקן החם היא באה לידי ביטוי בשתיים-שלוש זריקות בלבד.
סימן השאלה ההתקפי הגדול ביותר של בוסטון היה בגזרת הצוות המשלים הדל. שני השחקנים הנוספים בחמישייה - הפוינט גארד רייג'ון רונדו והסנטר קנדריק פרקינס, נחשבו לשחקנים שלא מתאימים לתפקיד של רול פלייר ליד כוכבים. פרקינס לא אפקטיבי מחוץ לרחבה וזה מאפשר ליריבות לצופף את הצבע. בהפסד לאורלנדו, למשל, דוויט הווארד התעלם ממנו לחלוטין ובעיקר עזר בהגנה על גארנט. רונדו יקום וייפול מבחינה התקפית על הקליעה שלו מחצי מרחק ובינתיים הוא מפתיע לטובה עם 55.7 אחוזים מהשדה, רובם בזריקות חופשיות מחצי מרחק. הוא גם מבין שהוא לא צריך לקחת על עצמו יותר מדי בקבוצה הזאת, מה שעוזר לו לעשות פחות טעויות מהצפוי לרכז צעיר שאוהב לרוץ (יש לו 4.9 אסיסטים ורק 2.2 איבודים). הספסל מוסיף בעיקר קלעי שלשות - אדי האוס, שאת הזריקות שלו הוא מסדר לעצמו, ג'יימס פוזי ובריאן סקלאבריני. ביחד השלושה מספקים 3.5 שלשות למשחק באחוזים גבוהים, ומצטרפים לאלן ופירס כדי להפוך את בוסטון לקבוצה חזקה מחוץ לקשת. פוזי נותן אופציה של הרכב נמוך עם ארבעה שחקני חוץ וגארנט, הרכב שעשוי להיות אפקטיבי נגד קבוצות רבות ובינתיים ריברס משתמש בו בעיקר בדקות ההכרעה של משחקים.
למרות שאין לה את השטף של ההתקפה של פיניקס או את הפשטות המקסימה של התקפת הספרס, ההתקפה של בוסטון היא בהחלט אחת היעילות בליגה. בוסטון מובילה את הליגה באחוזים מהשדה עם 50.1 ורביעית באסיסטים עם 24 למשחק. במשחקים צמודים היתרון של שלושה סקוררים שהם גם שחקנים קבוצתיים בא בינתיים לידי ביטוי בכך שהם לא התקשו להגיע לזריקות טובות ברגעים המכריעים, כולל שני סלי נצחון של אלן ופירס שהגיעו במהלכים קבוצתיים. עם הזמן וההיכרות בין השחקנים, משחק ההתקפה צפוי רק להשתפר.
הגנה
ההגנה מתחילה מבפנים. לא, זה לא הסלוגן החדש של שרי אריסון, אלא משפט המפתח של כל קבוצת הגנה גדולה. שחקני פנים שמסתדרים עם הגבוהים של היריבות ולא זקוקים לעזרה מאפשרים גם לשחקני החוץ לשמור בקלות יתרה על השחקנים שלהם. שחקני פנים שסוגרים את הרחבה ומספקים מטריה אווירית מאפשרים לשחקני החוץ ללחוץ ולקחת הימורים. לכן העובדה שלבוסטון יש הגנת פנים ברמה הגבוהה ביותר שניתן למצוא חשובה במיוחד.
זה מתחיל בגארנט. תמיד ידענו שהביג טיקט הוא שחקן הגנה ענק, אבל רק עכשיו ניתן להבין עד כמה הוא טוב ועד כמה ההגנה שלו התבזבזה במינסוטה. הוא מסוגל גם לשתק כמעט כל יריב, גם לעזור ולהפוך את הצבע של בוסטון למקום שלא כדאי לבקר בו וגם לשלוט בריבאונד ההגנה. לשיאו גארנט מגיע בהגנה על פיק אנד רול של היריבה, אותו הוא מסוגל לחסל לבד ביעילות שאף אחד אחר בליגה לא מתקרב אליה. הבנת המשחק וקבלת ההחלטות של גארנט בהגנה מושלמות וכרגע נראה שהסיבה היחידה שיכולה למנוע ממנו לזכות בתואר שחקן ההגנה של השנה היא זכייה ב-MVP. פרקינס מפתיע לטובה לידו כדי להשלים צמד גבוהים הגנתי אידיאלי - הוא יכול לשים גוף על שחקנים גדולים, יודע לחסום וכמעט לא עושה טעויות. בעזרת הגנת הפנים בוסטון לא צריכה להשתמש בחילופים או בדאבל טים וזה הופך את החיים של שחקני החוץ בהגנה להרבה יותר קלים.
פירס יודע לשמור ויש לו את הפיזיות והאתלטיות לנטרל כמעט כל יריב. הוא לא היה ידוע כשחקן הגנה גדול, אבל יש לו איכויות הגנתיות והוא משתמש בהן. אלן אמור היה להיות החור בחלק הזה של המגרש, אבל כשכולם טובים כל כך הוא מנוסה ואינטליגנטי מספיק כדי לא להפריע. לרונדו יש ידיים ארוכות וחוש לחטיפות, הוא עדיין ילד וזה בא לידי ביטוי מדי פעם, למשל במשחק מול הראפטורס כשטי ג'יי פורד חגג עליו. המבחן המשמעותי ביותר של רונדו הדקיק יהיה ביכולתו למנוע מפוינט גארדים פיזיים לתפוס עליו מקום בפוסט. פוזי הוא מומחה הגנתי, אבל מבחינה אתלטית הוא נמצא בירידה. הוא צבר מאסה שמאפשרת לו לשמור על שחקנים גדולים ממנו, לכן הוא חשוב במיוחד להרכב הנמוך. סקלאבריני וסקוט פולארד מספקים אנרגיה ומלחמה מהספסל.
על הנייר יש לבוסטון קבוצת הגנה לא רעה, אבל אף אחד לא חשב שזה ייראה כל כך טוב. כמעט כל קבוצה שפגשה את הסלטיקס בינתיים מצאה את עצמה חסרת אונים ומתקשה לקלוע סל דקות ארוכות. יש לבוסטון בשלוש עמדות את אחד החוטפים הטובים בליגה בעמדה - רונדו, פירס וגארנט, מה שהופך את הנסיון לפתח מולם משחק התקפה לסיוט עבור רוב הקבוצות. המספרים לא מותירים ספק שמדובר בקבוצת ההגנה הטובה בליגה בינתיים. היריבות של בוסטון קלעות הכי מעט (88.7 נקודות למשחק), באחוזים הכי נמוכים מהשדה (40.1), וב-29.7 אחוזים מהשלוש (רק הקליפרס כפו אחוזים נמוכים יותר). הן מוסרות הכי מעט אסיסטים (16), לוקחות הכי מעט ריבאונדים (36.7), גם בגלל האחוזים הגבוהים של בוסטון, ומדורגות במקום הרביעי באיבודים עם 17.5 למשחק (נתון נדיר - ליריבות יש יותר איבודים מאסיסטים). גם בחטיפות בוסטון שנייה רק לדנבר עם 10.1 למשחק.
גזר דין
אין ספק שהשילוב של גארנט, פירס ואלן עובד. אחרי שנים בקבוצות בינוניות השלושה מרגישים שהם קיבלו צ'אנס נדיר ובינתיים הם עושים הכל כדי לקחת אותו. בוסטון משחקת באינטנסיביות של פלייאוף כל משחק, בעיקר גארנט שנמצא כרגע בטירוף. זה מחלחל גם לשאר השחקנים שרוצים להיות חלק מזה - פרקינס נפלא בהגנה, רונדו יעיל מהצפוי בהתקפה, האוס מפציץ ופוזי נותן את ההגנה והשלשות שעבורן הוא בא. הרביעייה הזאת נראית כמו צוות מסייע לגיטימי לחלוטין שנותן לדוק ריברס את כל האופציות שהוא צריך - הרכב גבוה ונמוך, הרכב הגנתי והרכב של קלעים.
אבל לא חסרים גם סימני שאלה. מה יקרה כשגם שאר הקבוצות ישחקו באינטנסיביות דומה, למה שלושת הגדולים לא מקבלים יותר מנוחה ומה דוק ריברס עושה שם הם כמה מהבולטים שבהם. לגבי חלוקת הדקות, השלושה בהחלט נמצאים יותר מדי זמן על המגרש (גארנט ופירס 38 דקות לערב, אלן כמעט 40), אבל חשוב לזכור שהם גם עובדים פחות מהרגיל, בעיקר אלן שהקטין בשליש את כמות הזריקות מהשנה שעברה ושומר על השחקן הפחות טוב של היריבה. לגבי ריברס, כדאי לזכור שיש הבדל עצום בין אימון ילדים מוכשרים לבין אימון קבוצת כוכבים, האיכויות הנדרשות שונות וריברס הרבה יותר מתאים לקונספט החדש. הבעיות שלו בארגון רוטציה מסודרת וניהול משחק במאני טיים כמעט לא משמעותיות בקבוצה כזאת והיכולת שלו להתחבב על שחקנים עוזרת לו. בכל מקרה, המבחן האמיתי שלו לא יגיע לפני הפלייאוף.
מבחינת הסגל, בבוסטון היו הרבה יותר רגועים אם היה להם גארד נוסף ומחליף רציני לגבוהים. מכיוון שפוזי כבד מכדי להיחשב כגארד יש לקבוצה רק שלושה גארדים אמיתיים ברוטציה - רונדו, האוס וריי אלן. טוני אלן המוכשר והאתלטי עדיין בשלבי התאוששות מהפציעה הקשה של מהעונה שעברה ולא נראה שחקן ראוי כרגע. אף אחד מהשלושה לא שומר אישי גדול וגארדים פיזיים יכולים לעשות להם בעיות. מבחינת גבוהים - גלן "ביג בייבי" דייויס עדיין לומד להתרגל לליגה, וסקלאבריני, פולארד ולאון פאו הם שחקנים מוגבלים מאוד שקשה לסמוך עליהם לדקות ארוכות.
ההגנה האיכותית תעמוד למבחן כשיגיעו יריבות שמסוגלות להוציא את גארנט מהצבע. אורלנדו, שמשחקת עם ארבעה שחקני חוץ ודוויט הווארד, עשתה זאת והנחילה לבוסטון את ההפסד היחיד שלה העונה במשחק שרובו היה חד צדדי לטובת המג'יק. השחקן של גארנט דאג להישאר רחוק מהסל, וכאשר הביג טיקט ניסה לשמור על הווארד הוא התקשה מאוד מבחינה פיזית. גם לפיסטונס יש כלים להקשות על ההגנה של בוסטון בזכות היכולת שלהם לשחק הפוך - להוציא את הגבוהים החוצה ולהכניס את בילאפס לתפוס עמדה בצבע. פרט לשתיים האלה קשה למצוא קבוצה במזרח שיש לה כלים להפריע לסלטיקס, בטח אם מסתכלים על שני צידי המגרש.
למרות סימני השאלה, בשורה התחתונה קשה להתעלם מהפתיחה המוחצת של בוסטון. לא מדובר רק בנעצחונות, כי רוב היריבות היו די חלשות, אלא מהדרך - הפרש ממוצע של 14.2 נקודות, אינטנסיביות מדהימה, יכולת לחסל יריבה בכמה דקות גם בהתקפה וגם בהגנה ובעיקר - שלושה שחקנים גדולים שמאמינים באמונה שלמה שעכשיו תורם, שזה הצ'אנס שהם מחכים לו כל הקריירה. לאמונה כזאת יש כוח גדול, וכאשר היא מתרחשת בפרנצ'ייז המעוטר בליגה ובעיר הספורט האולטימטיבית זה מתחבר לעוצמה אדירה שמסוגלת לדרוס כל מה שיעמוד בדרכה.
אם בקיץ השאלה הייתה אם יש לבוסטון כלים להיות קונטנדרית בשנים הקרובות עכשיו כבר אין ספק - בוסטון היא קונטנדרית לכל דבר וכנראה הקבוצה היחידה במזרח שמסוגלת להפחיד את הגדולות של המערב. המשחקים מול דטרויט, סן אנטוניו, דאלאס ופיניקס ייתנו אינדיקציה ליכולת של הסלטיקס לקחת אליפות כבר השנה. לדעתי זה מוקדם מדי, כי קשה למצוא דוגמה לקבוצה חדשה לחלוטין שלקחה אליפות בשנה הראשונה, ונראה שחסר לבוסטון הגרוש ללירה בדמות שחקן או שניים (וכנראה גם מאמן) שיכולים לבוא בקיץ (ומי לא ירצה לבוא). אני כן רואה את בוסטון כמועמדת הראשית להגיע לגמר מהמזרח, אבל בשביל הצעד הנוסף הם יצטרכו לחכות שנה-שנתיים נוספות. ולפי איך שהם נראים כרגע, גם הוא יגיע.
