סוגרים את הרשימה

נלך מהקל לקשה. זוהי השנה השנייה ברציפות שבה אין בכלל שאלה מיהו רוקי העונה. בשנה שעברה כריס פול היה בליגה משלו, השנה זהו ברנדון רוי, הגארד המגוון של פורטלנד.

עונת הרוקי של רוי לא הייתה בסטנדרטים של פול אבל בהחלט הייתה מרשימה מאוד. רוי בן ה-22 הגיע ל-NBA לאחר ארבע שנים במכללות, שהקנו לו בשלות ויציבות שנדיר למצוא אצל רוקיז בשנים האחרונות. גם פציעה מיד בפתיחת העונה לא עצרה אותו בדרך למספרים מרשימים מאוד של 16.8 נקודות ב-45.6 אחוזים מהשדה, 37.7 אחוזים מהשלוש ו-83.8 מהעונשין, 4.4 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 1.2 חטיפות ורק 2 איבודים. הוא גם נחשב לשומר טוב והתעלה מספר פעמים במאני טיים עם כמה סלים גדולים.

במילים אחרות- רוי הוא שחקן שלם, מגוון ונטול חסרונות. עכשיו נשאר להבין איך הוא נבחר רק שישי בדראפט ואיך כל כך הרבה קבוצות ויתרו עליו - למשל אטלנטה, שהעדיפה את שלדון וויליאמס הסתמי, מינסוטה, שהעבירה אותו לפורטלנד תמורת רנדי פוי שדי אכזב בעונת הרוקי, ובוסטון שויתרה על בחירת הדראפט שהביאה לפורטלנד את רוי בשביל לקבל את סבסטיאן טלפייר.

קשה להצביע על רוקי נוסף ששמר על יציבות לאורך כל העונה, אבל היו לא מעט שהראו ניצוצות, בעיקר לקראת הסוף. הבולט ביניהם הוא רודי גיי, הבחירה השמינית מממפיס, שמאז האולסטאר נתן פייט יפה לרוי. גיי בהחלט עשוי להיות השחקן המוכשר ביותר של הדראפט הזה, כרגע הוא עוד זקוק לליטוש. גם אנדראה ברניאני, האיטלקי שנבחר ראשון ע"י טורונטו, לא אכזב. מדובר בפאוור פורוורד עם יד מצוינת משלוש שהיה כבר השנה כוח משמעותי מהספסל בטורונטו. הוא סיפק העונה 11.5 נקודות ו-1.6 שלשות למשחק ורק הלך והשתפר עד שנפצע לפני כחודש. משווים אותו לדירק נוביצקי הצעיר, ובהחלט יכול להיות שמתפתח כאן עוד כוכב אירופאי רציני, למרות שיש לו עוד הרבה על מה לעבוד (ריבאונדים, מסירות והגנה). למרקוס אולרידג', הבחירה השנייה וחברו של רוי בפורטלנד, התעורר במרץ עם חודש של 14.7 נקודות, 8 ריבאונדים ו-1.6 גגות וגם אחריו כדאי יהיה לעקוב בשנה הבאה. ואי אפשר שלא להזכיר את וולטר הרמן, הארגנטינאי של שארלוט, שהגיע משום מקום ונותן פיניש מדהים לעונה.

הרשימה הסופית:

1. ברנדון רוי
2. רודי גיי
3. אנדראה ברניאני

תואר השחקן השישי מספק דו קרב ברזילאי-ארגנטינאי - מצד אחד ברבוסה המלהיב של פיניקס, מהצד השני מאנו ג'ינובילי המצוין של סן אנטוניו. מאנו עומד בקריטריון, לאחר שעלה כמחליף ב-39 מתוך 75 משחקים, יותר מחצי. אין עוררין לגבי התרומה שלו מהספסל, בכל זאת מדובר בשחקן השני הכי חשוב בקבוצה הטובה בליגה בחמש השנים האחרונות. גם השנה הוא קלע, מסר, חטף והלך לקו כמו כל שנה. אז למה לא לבחור בו? כי כל סיפור ההורדה שלו לספסל נראה קצת מלאכותי. הוא לא באמת שחקן שישי אלא מספר 2 שמשום מה עולה מהספסל בחודשים האחרונים.

ברבוסה, לעומת זאת, הוא השחקן השישי האולטימטיבי. הוא משחק בקבוצה עם חמישייה כמעט מושלמת וכשהוא נכנס הוא מוסיף מימד חדש ומשדרג את ההתקפה של פיניקס. את יכולת צבירת הנקודות והיכולת שלו להאיץ כל הדרך עד הטבעת, ראינו כבר בפלייאוף הקודם. השנה הוא הוכיח שהוא מסוגל לעשות את זה לילה אחרי לילה. הוא קלע 18.1 נקודות ב-47.6 אחוזים מהשדה עם 2.4 שלשות ב-43.4 אחוזים והוסיף 4 אסיסטים ו-1.2 חטיפות. הדקות בהן נאש ואמארה נחים הן הדקות שלו והוא דאג לכך שהתפוקה ההתקפית כמעט ולא ירדה בהן. קשה לצפות ליותר מהשחקן השישי שלך.

על המקום השלישי נאבקים בעיקר ג'רי סטקהאוס של דאלאס ודיוויד לי של הניקס. סטק התחיל את העונה עם יכולת בינונית, הרבה בגלל פציעות שהגבילו אותו, וככל שהעונה התקדמה חזר לתת בדיוק מה שאייברי רוצה ממנו- כוח אש נוסף שיודע לסדר לעצמו מצבי קליעה. אבל אם צריך לבחור אני הולך עם לי, מכונת הריבאונדים (10.4 למשחק בפחות מ-30 דקות) שהכניס המון אנרגיות מהספסל עד שנפצע לפני חודשיים.

הרשימה הסופית:

1. ליאנדרו ברבוסה
2. מאנו ג'ינובילי
3. דיוויד לי

השנה נדמה שהתואר הזה מסובך במיוחד וקשה למצוא הסכמה רחבה לגביו. הסיבה העיקרית היא ששלושה מהמבקרים הקבועים ברשימה הזאת בשנים האחרונות לא יהיו בה הפעם - בן וואלאס, אנדריי קירילנקו ורון ארטסט. ביג בן, הזוכה הקבוע של השנים האחרונות, לא הצליח להביא את הערך המוסף שציפו ממנו בשיקאגו, ומכיוון שגם ההגנה של הפיסטונס המשיכה להיראות נהדר בלעדיו עושה רושם שהוא קיבל הרבה יותר קרדיט ממה שהגיע לו עד היום. AK47 לא ממש תפקד השנה וארטסט המשיך להרוס לקבוצה שלו הרבה יותר מאשר ליריבה.

בבורסת השמות ניתן למצוא בעיקר שחקני פנים עמוסי בלוקים כמו מרקוס קמבי, טים דאנקן, ג'וש סמית', דוויט הווארד וטייסון צ'אנדלר (אפילו השם של מוטומבו עלה ברצינות במספר מקומות). הבעייה היא שקשה מאוד להכריע מי מהם היה טוב יותר וחשוב יותר להגנה הקבוצתית. מבחינת מספרים מרשימים במיוחד קמבי וסמית', אבל לדעתי הנוכחות של הווארד ודאנקן היא המשמעותית ביותר מבין שחקני הפנים.

ההסתמכות על המספרים, שגם הביאה לביג בן את התארים בשנים האחרונות, מקפחת סוג אחר של שחקני הגנה - השומרים האישיים. ככל שהחוקים עושים לשחקני הגנה חיים קשים יותר החשיבות של המומחים לשמירה אישית רק גדלה וגורמת לכך ששחקנים כמו באטייה, ברוס בואן, ראג'ה בל וטיישון פרינס כמעט לא יורדים מהפארקט. השנה שתי קבוצות ההגנה הטובות ביותר היו יוסטון וסן אנטוניו, והשומרים הטובים ביותר שלהן הם באטייה ובואן, לכן הם שני המועמדים שלי לתואר. למרות החיבה הידועה שלי לבואן אני בוחר בבאטייה. למה? כי גם ביוסטון וגם בממפיס הקבוצה שלו לא רק סופגת מעט ובאחוזים איומים של היריבה, אלא גם מנצחת הרבה יותר מהצפוי.

הרשימה הסופית:

1. שיין באטייה
2. ברוס בואן
3. דוויט הווארד

הגענו לתואר הבעייתי מכולם. קשה למצוא השנה שניים שמסכימים על בחירה בשחקן המשתפר, אולי בגלל שלכל אחד יש חוקים קצת אחרים בראש כשהוא בא לבחור. מבדיקה שערכתי השם שמופיע הכי הרבה פעמים הוא קווין מרטין, כאשר יש אינספור מועמדים לגיטימיים נוספים. יש שתי דרכים לגשת לקטגוריה הזאת- לברוח או להילחם. אחרי מחשבה רבה הגעתי למסקנה שאני לא בורח ובניתי לעצמי חוקים כדי להגיע לשיפור נטו של השחקן:

1. שיפור שמעבר לשיפור הטבעי של שחקן צעיר - צפוי שכמה משחקני השנה השנייה יפרצו וטבעי ששחקני שנה שלישית יהיו טובים ויעילים יותר. שחקנים כמו דיוויד לי, בן גורדון, לואל דנג וג'וש סמית לא התעלו מעבר לשיפור הטבעי שלהם.

2. שיפור שמעבר לקבלת צ'אנס מקרי - יש שחקנים שמראים שיפור ולכן מקבלים צ'אנס ויש כאלה שסתם היו בזמן הנכון במקום הנכון, כמו מיקי מור ומונטה אליס, שהוא שילוב של שני הסעיפים הראשונים. קווין מרטין הוא דוגמא למצב מורכב יותר - הפוטנציאל שהוא הראה בשנה שעברה הוא חלק מהסיבה שנתנו לו צ'אנס השנה. אם נסתכל עליו ביחס לתקופה שהוא היה בחמישייה בשנה שעברה השיפור שלו רק מעט יותר גדול מהצפוי.

3. שיפור שלא קשור לשנת חוזה- מצטער מו וויליאמס ורובן פטרסון, זה אולי יעבוד על כמה מנהלים בליגה אבל לא עליי.

4. שיפור של השחקן שבא לידי ביטוי בשיפור של הקבוצה - גם כאן קווין מרטין בבעייה, ובעיקר אל ג'פרסון שהיכולת המשודרגת שלו לא נתנה לסלטיקס שום דבר. גם אדי קרי הסתפק בלהפוך את הניקס מקבוצה ממש ממש ממש גרועה לקבוצה ממש ממש גרועה.

הבעייה היא ששימוש בחוקים האלה נותן יתרון גדול מדי לשחקנים שהשיפור שלהם היה קטן יחסית, כמו ג'וש הווארד וקרון באטלר. אי אפשר להתעלם מקפיצות מטורפות ביכולת כמו אלה של אל ג'פרסון ודרון וויליאמס, שיחלקו יחד עם הווארד ובאטלר את המקום השלישי. אבל השניים שנשארו לבד בצמרת אחרי כל החוקים (וגם אותי זה הפתיע) הם:

2. אנדרס ביידרינס- משחקן שולי ברוטציה ביידרינס הרוויח ביושר מקום בחמישייה של נלי בגולדן סטייט, הוריד את טרוי מרפי לספסל והיה לו חלק חשוב בהצלחה של הווריירס השנה. הוא סוגר עונה חלומית עם 9.7 נקודות ב-60 אחוזים מהשדה, 9.4 ריבאונדים ו-1.7 גגות בפחות מ-30 דקות.

1. טייסון צ'אנדלר- השחקן ששיקגו התייאשה ממנו מככב בהורנטס כנגד כל הציפיות. מאז ינואר הוא משחק כמו האולסטאר שמצפים ממנו להיות כבר שש שנים. כשכולם היו פצועים הוא היה מאלה שהשאירו את הקבוצה עם הראש מעל המים, ואחרי שכריס פול חזר בעיקר שניהם כמעט הצליחו לקחת את ההורנטס לפלייאוף במערב. יש לו 9.5 נקודות, 12.4 ריבאונדים, 1.8 גגות והמון נוכחות בהגנה, ואם מתעלמים מהחודשיים הראשונים זה עוד הרבה יותר מרשים.

הרשימה הסופית:

1. טייסון צ'אנדלר
2. אנדרס ביידרינס
3. ג'וש הווארד, קרון באטלר, אל ג'פרסון ודרון וויליאמס

החלטתי לקרוא לדאנקן סנטר כדי שהחמישיות ייראו ככה:

ראשונה: נאש, קובי, לברון, נוביצקי, דאנקן

שנייה: ארינס, וויד, כרמלו, בוש, יאו

שלישית: בילאפס, טי-מאק, ג'וש הווארד, בוזר, אמארה