עונת 92/93 - באסה או קלאסה

יש תאריכים שאי אפשר לשכוח. כמו שכל אחד מאיתנו זוכר לפרטי פרטים היכן היה בלילה של ה-4 בנובמבר 95, כמו שיום הכרזת העצמאות חקוק במוחם של סבא וסבתא, כך היה ונותר בשבילי ה-5 במאי 93. "יא מבולבל, זה כדורסל", ניגן הג'ינגל של גלי צה"ל, ששידרו מהאולם בכפר בלום, ואני, אוהד צעיר של הפועל חיפה שכבר אז היתה היסטוריה, פשוט לא הצלחתי לעכל: ממחר בבוקר – מכבי תל אביב לא אלופה.

כמו כל נער מתבגר (או שמא כל אוהד כדורסל ישראלי), שרואה את החיים בצהוב ואדום, הפך הרגע הזה לסוג של כ"ט בנובמבר. הכותרת בעיתון מעריב של בוקר המחרת, בה הוצג סמל מכבי כשהוא שבור לרסיסים, לא הותירה מקום לספק: הכדורסל הישראלי לא יהיה עוד מונרכיה.

עונת 1992/3 העמידה ארבע, ואולי אפילו חמש קבוצות מלהיבות ודומות ביכולתן. הרצליה של ג'ינו בנקס, פול תומפסון והידית אמיר כץ גירשה את מכבי תל אביב עוד לפני חצי גמר הגביע, אבל לא הצליחה להגיע לארבע הגדולות. חצי גמר הפליאוף בין הפועל תל אביב וירושלים הפך לקרב גלדיאטורים, כשדיוויד ת'רדקיל, רדנקו דובראש, שמעון אמסלם, עמוס פרישמן ותומר שטיינהאור מכניעים רק ברגע האחרון את עדי גורדון, נוריס קולמן, טוני מאסופ ופפי תורג'מן. וגליל עליון של אנדרו קנדי, מייק גיבסון, ברד ליף ודורון שפר, שסיימה את הליגה הרגילה רק במקום השני, שלחה את מאמנה פיני גרשון לאכול את הדובדבנים. בתוך צלחת האליפות.

אלא שכל זה לא שווה יותר מדי במבחן ההיסטוריה. בחלוף השנים, לקחה לעצמה מכבי את גיבורי הגליל, ואיתם גם את חלום העצמאות של הכדורסל הישראלי. תכנית החימוש לשעת חירום בה משתמשת מכבי כיום בעידן פוסט-ספאחיה נולדה כבר אז, בחדר ההלבשה הצר והעצוב בכפר בלום. מכבי תל אביב התועה והחבולה, שמיהרה להחליף שני זרים בשני מתחזים ואיבדה את הכתר בשל סגל קצר מדי, יצאה מאותו שבר מחוסנת ונחושה יותר מאי פעם. מאז, גדלו כמעט במקביל גם הפער התקציבי והמקצועי בינה ובין "יריבותיה" ששקעו בזו אחר זו, וגם מספר הזרים בליגה הישראלית, שהוכתב על ידי צורכי מכבי בזירה האירופית. גם בעונה האחרונה, בה כשלה בבחירת הזרים והמאמן, איבדה גביע ראשון מזה עשור וזכתה סוף סוף ליריבה משמעותית, הוכיחה מכבי כי עונת 93' לא יוצאת מהראש. זה של שמעון מזרחי.

בני האדם, במיוחד הרגשניים שבהם, מתקיימים במידה מסוימת על הסתכלות סנטימנטלית אל העבר. כפי שלא יהיה עוד ראש ממשלה שמשלב חזון ונחישות כמו בן גוריון, הדורבנים לעולם לא יוכלו להישמע כמו להקת כוורת ו-וופל "טוב טעם" ישאר לנצח טעים יותר מטוויקס, כך גם הכדורסל הישראלי, שלפני שני עשורים דחק שחקנים כמו דורון שפע, ארז חזן, ליאור ארדיטי ואמיר כץ לשולי הנבחרת הלאומית, והיום מתעסק בפרשנויות משפטיות על מנת לשריין דקות ליגה ללובשי המדים הלאומים.

עונת 1992/3 היוותה את השיא לתחושת החיות של הכדורסל הישראלי דאז, אלא שהמציאות הנוכחית הופכת אותה לעלה תאנה. התחרותיות, התשוקה, העניין – היו ואינם עוד, בדיוק כמו האלטרנטיבה ששמה הפועל תל אביב, שהקריסה הפושעת שלה מוזכרת רק כהערת אגב לעוד זריקת רימון מצד נאמני אולם אוסישקין. השמחה המתפרצת של אנשי מכבי תל אביב אחרי סל האליפות של ג'יימי ארנולד מוכיחה כמה מעשירות ואנרגטיות אמורות להיות חגיגות אליפות, אך את הריגוש האותנטי והטהור הזה לא יחוו הצהובים בשנים הקרובות. פשוט, כי הם שוב יחזרו לזכות באליפות כבר בחודש אוקטובר.

מסקנה:

עונת 1992/3 – באסה.