חידה לאומית

לאורך השנים, הליגה הלאומית הרוויחה ביושר את התואר "הליגה הכי מרתקת שיש". בזמן שליגת העל התנפחה מחשיבות עצמית, משחקיה נראו כמו מגננה מכוערת של אנשים שרק רוצים לחזור הביתה בשלום, קרבות הלאומית היו אנדרטה לאיך ליגה ישראלית טובה יכולה להיות. קבוצות מכל חלקי הארץ, מתח מתמיד בכל חלקי הטבלה, תשוקה אמיתית בכל משחק ולא מעט תגליות של שחקנים. הליגה הזאת נתנה תקווה לכל קבוצה שהגיעה אליה, אך במרוצת השנים היתרונות שלה הפכו לחסרונות, שאת חלקם אנחנו מתחילים לראות רק היום.

יתרונה הגדול של הליגה הלאומית תמיד היה שוויון הזדמנויות לכל הקבוצות, לכל הקהלים. עם הזמן הבשורה הזאת הפכה לעובדה, והיא נטמעה עמוק בתודעה של הקבוצות. כולן התחילו לשחק בשביל עלייה. אם פעם היו קבוצות שבכלל לא רצו לעלות, שיחקו פתוח, עקצו כשצריך, היום כל מועדון שמגיע ללאומית יודע שהוא יכול לעלות ליגה. סיבוב שלישי טוב, כמה שערים גנובים, והנה אתה בליגת העל. האפקט לא איחר לבוא: כמו בליגת העל, הליגה הלאומית מלאה בקבוצות שמפחדות להפסיד את ההזדמנות הזאת. כמו בליגת העל, המועדונים התפוצצו מחשיבות עצמית, משחקים אך ורק בשביל התוצאה, כאילו מדובר היה בשמינית גמר ליגת האלופות. המתח הפך מיעיל למזיק.

וכשקבוצות גרועות למדי מתחילות להחשיב את עצמן ולשחק טקטי רק בשביל השורה התחתונה, המתח הכללי בטבלה לא מספיק כדי להשאיר אותנו כצופים. אלמנט ההפתעה בליגה נשמר כשהיה, אבל הכדורגל הפך בלתי ניתן לעיכול. שכונה, בלי הקסם של השכונה. בונקרים מכוערים, מערכים מפוחדים, שחקנים מהוססים ומאמנים שמתחילים לחשוב בצורה לא בריאה כמו המאמנים בליגת העל. בעבר המתח בטבלה היה שולח אותי לצפות במשחקי יום שישי, העונה זה כבר הפך לבלתי אפשרי.

סבא שלי ז"ל נתן לי פעם, עוד כשהייתי ילד קטן, משפט מנחה לחיים. "ליגת כדורגל היא כמו בחורה", אמר, "היא יכולה להיות מדהימה מבחוץ, אבל ריקה מבפנים, וגם להפך". עם השנים, כשהתבגרתי, המשכתי לחשוב על המשפט הזה, ויום אחד ניגשתי לאבא ושאלתי אותו מה הוא חושב בעניין. אבא חייך לעצמו ואמר: "הרבה לפני סבא, מישהו אמר אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו". עכשיו הייתי כבר מבולבל. כשביקשתי את תגובתו של סבא, הוא בדיוק עסק במנהגו המוזר ביותר, צפייה במשחק כדורגל מהליגה השנייה, ורק זרק לי: "עזוב אותי מקנקנים, תן לראות כדורגל".

העונה, אני סוף סוף מבין את כוונתו של סבא. שתי הליגות הראשונות בישראל מייצגות משהו אחר, כביכול. האחת את החיצוניות והשנייה את הפנימיות, או אם תרצו את היופי ואת האופי. הליגה הראשונה מייצגת בחורה יפה חיצונית, אבל עם אופי שלילי. יש לה הרבה יותר מעריצים, כולם מדברים רק עליה, ואפילו בחרו לה שם תואר מאוד מחמיא כיום, על. אבל, בתוך תוכה, היא ריקה ורדודה. המחזורים האחרונים וגם הקרובים שיבואו, צפויים לצמצם למינימום את העניין בצמרת. גם הדרבי התל-אביבי סימן באיזשהו מקום כי אף אחת מהשתיים לא מתכוונת לרדת ליגה, ולתת לה להתכער. רוב המשחקים של הסיבוב השלישי יהיו משמימים, ותוצאת התיקו צפויה להיות פופולארית.

לעומתה, הליגה השנייה, הלאומית, יותר מזכירה בחורה הסובלת מפגמים חיצוניים, אך מבפנים כולה טוב. היא שקטה, ביישנית, וכמעט שלא שמים אליה לב. אלא שמבט קצת יותר מעמיק יגלה כי מדובר בליגה נהדרת בדרך כלל, אשר העונה היא פשוט מרתקת. הכסף לא משחק תפקיד בליגה הזו, וכמות השמות האנונימיים שבולטים בה לא נופלת בהרבה מהכמות המקבילה של מודחי האודישנים בתוכניות הריאליטי השונות.

בנוסף, בדיקה מעמיקה מגלה כי הליגה הלאומית צמודה יותר מכל הליגות האירופאיות הראשונות. בדיקה זו התבססה על המרחק בין המקום השמיני בטבלה לבין הראשון. בליגה שלנו הפער הוא 5 נקודות בלבד, בעוד שבליגות הקרובות ביותר מדובר על 9 נקודות לפחות. אז בפעם הבאה שאיזה אנגלי או צרפתי ירדו לנו על הכדורגל, נוכל לענות שלנו יש את הליגה הכי צמודה באירופה. אז מה אם היא קצת מכוערת?