מתחת לאף

המחזור השני ב-NFL היה לא פחות מטורף מהראשון, אם לא יותר. אין כל ספק, שהמשמעות הגדולה ביותר שלו היא האושר שהוא גרם לאוהדים של ניו אינגלנד פטריוטס, שציפו בעצמם לחטוף מהג'טס ויצאו עם ניצחון. במקביל, אלה שאינם אוהדי פטריוטס גילו מה יכול לעזור להם להירדם בלילה – הם פשוט צריכים לראות את קאסל וחבריו חוזרים להיות הפטריוטס המשעממים והאפורים.

המשחק בין הסטילרס לבראונס התאפיין בסקור נמוך, שבא כתוצאה ממשחק לא יעיל של התקפות של שתי הקבוצות. מה גרם להיעדר אפקטיביות זו? המשותף בין שתי הקבוצות המדוברות הוא המערך ההגנתי שלהם, המכונה "שלושה לפנים", או "3-4". כידוע, התפקיד המרכזי בהגנה זו הינו הנואז תאקל, שמתמקם ישירות מול הסנטר של ההתקפה (מי שמעוניין לקרוא על הנואז תאקל בצורה מפורטת יותר, מוזמן לעבור על הכתבה שדנה על הגנת הריצה במסגרת הפרויקט "הצעד הראשון בסנאפ").

הנואז תאקל מחוייב לגבור על הסנטר של היריבה באחד על אחד, ולגרום לה להביא עליו דאבל-טים, שיעזור ליצור לחץ על הקוורטרבק, או לגרום לצפיפות במרכז ההגנה במצבי ריצה. במשחק בין פיטסבורג לקליבלנד, ה-NT קייסי המפטון ושון רוג'רס ידעו לנצח במאבק הפנימי שלהם, מה שהוביל ל-489 יארד בהתקפה בלבד בסך הכול במשחק (כמות היארדים השנייה הנמוכה במחזור, אחרי קרוליינה – שיקגו). הנק פריילי, הסנטר של הבראונס איננו פיזי מספיק בכדי לעצור את את התנופה של המפטון, שבנוסף לכל נבחר גם ארבעה פעמים לפרובול. הדבר השפיע ישירות על התפוקה של ג'מאל לואיס (38 יארד, עם 2.0 בממוצע), ושל דרק אנדרסון (18 מתוך 32, ל-166 יארד ושתי חטיפות), אשר מצטייר יותר ויותר בתור "One Year Wonder".

ג'סטין הרטוויג, הסנטר של פיטסבורג שהגיע העונה מטנסי, אומנם עדיף על שון מאהן, הסנטר בעונה הקודמת, שהוברח בחזרה לטמפה, אבל גם הוא לא מתקרב לרמתו של ג'ף הרטינגס שפרש לפני שנתיים, על אף הדמיון בשמות המשפחה שלהם. הרטוויג היה מוצלח יותר מפריילי במשחק הזה, אך גם הוא לא הצליח למנוע מהנואז של קליבלנד שון רוג'רס לצבור סאק ושישה תאקלים (שניים מתוכם להפסד יארדים). ווילי אפרקר עשה את ה-105 יארד שלו, אך הממוצע שלו לא היה משכנע כלל – 3.8 יארד לנשיאה בלבד. בסופו של דבר העליונות היחסית של רות'לסברגר על אנדרסון וניהול משחק מזעזע של רומאו קרנל היו אלה שהביאו לסטילרס את הניצחון.

אני לא אדון על מהלך המשחק של דנבר–סן דייגו, שהיה מרתק בשל עצמו, אלא אתמקד במהלך שהכריע אותו – ההחלטה "האמיצה" של שנאהאן ללכת על ניצחון בהמרת שתי הנקודות, מבלי לנסות להשוות בבעיטת בונוס ולהיגרר להארכה. לא לחינם שמתי את המילה "אמיצה" במרכאות – ברצוני לבדוק, האם החלטה זו באמת דורשת אומץ, ואם כן, באיזו מידה?

אריאל גרייזס טוען בכתבתו, כי לא נדרש כל אומץ בכדי ללכת על המרה של שתי נקודות במצב בו הייתה דנבר במשחקה האחרון. באו ננסה לבדוק האם מסקנתו נכונה. במילים אחרות, עלינו לבצע מחקר קטן על מנת לגלות על סמך נתוני העבר, מהם הסיכויים לנצח את המשחק בהארכה, לעומת הסיכויים לנצח אותו באמצעות המרה של שתי נקודות? אומר מראש, שהנתונים שהצלחתי לאתר הם נכונים לעונת 2003, לכן התוצאות אינן מדויקות לחלוטין, אם כי קרובות מאוד למציאות של היום.

כידוע, ההמרה לשתיים התווספה ל-NFL בעונת 1994. הנתונים מראים, כי בין 1994 לבין 2003, 43.5% מניסינות המרה של שתי נקודות הסתיימו בהצלחה. זה החלק הקל במחקר, את סיכוי הניצחון בהארכה יהיה טיפה יותר מסובך לחשב. ידוע, כי עד עונת 2003, הקבוצה שזכתה בהטלת המטבע ניצחה 52% מההארכות, בזמן שהקבוצה שהפסידה בהטלת מטבע זכתה ב-44% מהן. שאר ההארכות הסתיימו בשוויון. בנוסף אנחנו חייבים להתחשב באחוזי דיוק בבעיטת בונוס (96%), היות שלהזכירכם, כדי להגיע להארכה, הברונקוס היו חייבים להכניס את הבעיטה. התוצאה המתקבלת בחישוב היא:

X 52% + 50% X 44%) X 96% = 46.08% חמישים אחוז)

תודה ל-GMAN, אשר עזר בביצוע החישוב המתמטי. המסקנה היא שמבחינה סטטיסטית, הסיכוי לנצח את המשחק בהארכה הוא גבוה רק ב-2.58% מסיכויי ההצלחה של ההמרה לשתי נקודות, כלומר קשה מאוד לקרוא להחלטה של שנאהאן "אמיצה". יתרה מזאת, אני בטוח כמעט לחלוטין כי אחוז ההמרה לשתי נקודות רק עלה בעונות שבאו אחרי עונת 2003, במקביל להחמרה החוקתית עם משחק ההגנה, ככה שההבדל המדובר אמור להיות קטן אף יותר. כלומר, חבריה, גרייזס צודק לחלוטין במסקנתו.

(הערת עורך - למדור הזה יש כותבים פסיכים ומגיבים פסיכים עוד יותר. אפשר להמשיך).

הוייקינגס היו, כמובן, צריכים לנצח את המשחק נגד אינדיאנפוליס: לשם כך היה מספיק להם טאצ'דאון במקום אחד מחמשת שערי השדה שלונגוול הכניס במשחק הזה. אדריאן פיטרסון (160 יארד ב-29 ניסיונות) הוא כוכב על, ויהפוך, ככל הנראה, לאחד הרצים הגדולים בתולדות הליגה. אולם, גם הוא לא יכול לבדו להבטיח ניצחון. משחק ריצה יעיל יכול לקדם את ההתקפה עד הרד זון, אבל הוא הולך ונהיה פחות ופחות אפקטיבי ככל שמתקרבים לקו המטרה של היריבה. הסיבה לכך פשוטה: ככל שההגנה הולכת אחורה יש לה פחות שטח להגן עליו, שחקני הכיסוי ובמיוחד הסייפטי יכולים להתייצב קרוב יותר לקו ההתנגשות ולתמוך כנגד הריצה. הדבר הזה נכון לגבי כל ההגנות, ואפילו לגבי ההגנה של אינדי, שלא נראת בשלב הזה כאחת שמסוגלת לעצור רץ אחורי מהתיכונים. לכן, כפי שכבר טענתי בכתבה הקודמת, ללא משחק מסירה יעיל, הוויקינגס לא יכנסו לאנד זון.

הבעיה היא לא רק טרוואריס ג'קסון, אלא כל הסגל שאמור להוציא לפועל את משחק המסירה. התקפה עם קוורטרבק מוגבל זקוקה לאופציות מסירה בטווחים קצרים, במיוחד לטייט אנד ופוזשן רסיבר בעלי יכולת עשייה של יארדים אחרי תפיסה. ב-TE יש לוייקינגס את ווינסנט שיאנקו, שהגיע בפגרה מהג'איינטס תמורת יותר מ-18 מיליון לחמש שנים – השקעה שלא מתקרבת בעליל לשיקוף של יכולותיו. את עמדת התופס תופסים ברנרד בריאן וסידני רייס. בריאן הוא תופס בעל מהירות עומק, שלא עובד באמצע ההגנה, מה שהופך אותו לחסר יעילות עם קוורטרבק כמו ג'קסון. סידני רייס אמור היה להפוך לפוזשן רסיבר הנחוץ כל כך להתקפה של הוייקינגס, אבל עד כה לא הפגין את הכישורים המתאימים לכך.

אי לכך, לוייקינגס יש שתי אפשרויות: אחת - לחכות ולהאמין שג'קסון יתפתח במהרה להיות לקוורטרבק יעיל; שתיים - לעשות טרייד ולהביא את איי. ג'יי. פילי מהאיגלס בתמורה לבחירה בסיבוב שלישי. הם יבחרו באפשרות הראשונה, ונראה לאן זה יוביל אותם העונה.

משחק גדול בטקסס סטדיום. כרגיל, בעיני רוב האוהדים של האיגלס, מקנאב הפך לאחראי הראשי על ההפסד של קבוצתם. נכון, הפאמבל ברבע הרביעי היה באחריותו. נכון, הדרייב האחרון של האיגלס היה רחוק מלהיראות כמו "הדרייב" של אלוויי נגד קליבלנד ב-1986: מקנאב התקשה לבצע מהלכים, ולקח שני סאקס שגמרו, למעשה, את הדרייב.

אולם, יש לזכור שמקנאב הוא שחקן שמאמין שהמהלך לא נגמר עד שהוא נגמר. לכל אורך המשחק הוא התחמק מהתאקלים, הרוויח זמן, ואפשר לחבורת התופסים המורכבת מג'קסון הרוקי, ג'ייסון אוונט שנבחר בסיבוב רביעי וגרג לואיס שכלל לא נבחר - להתפנות למסירות, אשר את חלקם הנכבד הם שמטו בצורה שלומיאלית למדי. יש לזכור שאת כל המחצית השנייה מקנאב שיחק ללא שון אנדריוס, הגארד הטוב בליגה שעזב בגלל כאבי גב, דבר אשר מסביר למה הפס ראש של הקאובויס הפך להרבה יותר יעיל והתפוקה של ההתקפה של האיגלס ירדה לשבע נקודות, לעומת 23 במחצית הראשונה, ול-115 יארד לעומת 222. יש לזכור כי לאיגלס אין סגל ומאמן שמאפשרים משחק ריצה פיזי ושיטתי, דבר האמור לעזור לשמור על היתרון. יש לזכור, כי התופסים המעטים של האיגלס, אשר שיחקו ללא הזוג הפותח בראון וקרטיס, נפלו מהרגליים לקראת סיום המשחק ולכן לא הצליחו ליצור ספריישן בדרייב האחרון. מקנאב נותר לבד לגמרי וידע שאין לו דרך אחרת, אלא לחכות עד הרגע האחרון בכל מהלך ולהתפלל שתופיע איזושהי אופציה. ברור שזה לא מוריד ממנו את האחריות על ההפסד, אבל יש הבדל ניכר בין "האחריות" ל-"כל האחריות".

דאלאס ניצחה בסופו של דבר בגלל המשחק המבוקר יותר של רומו וחבריו במחצית השנייה. במחצית הראשונה האיגלס שלטו לגמרי בשעון המשחק – 18:30 לעומת 11:30. במחצית השנייה העניינים התהפכו: דאלאס שלטה בכדור 17 דקות ו-32 שניות, לעומת 12 דקות ו-28 שניות של האיגלס. המהפך נגרם כתוצאה מכך שרומו, במקום ללכת בכל מהלך על מסירה ארוכה, התחיל למסור מסירות קצרות ולחלק את מעמסה על כל התופסים שלו, מה שאפשר לנהל דרייבים ארוכים אשר מנעו ממקנאב ו-ווסטברוק להיות על המגרש. מריון בארבר, שהיה חסר יעילות לחלוטין במחצית הראשונה עם 12 יארד מ-7 ניסיונות, התחיל לתפקד במחצית השנייה: 51 יארד מתוך 11 נשיאות ו-3 תפיסות ל-49 יארד. העובדה שדאלאס לא הזניחה את ברבר ואת משחק הריצה, גם כשזה לא הלך – הוציאה את הגנת האיגלס לגמרי מהאיזון, אפשרה לטחון את השעון ולבסס את הניצחון.

מה שגרם לרומו לשחק התקפה מאוזנת במחצית השנייה, היה השיקול המוטעה של ג'ים ג'ונסון, מתאם ההגנה של איגלס, לרדת לגמרי מהגנת הבליץ. לאחר המהלכים הגדולים של התקפת דאלאס במחצית הראשונה, כדוגמת הטאצ'דאון של אואנס של 72 יארד, ג'ונסון החליט לסגת עם שבעה שחקנים לכיסוי, ולבצע פס ראש של ארבעה שחקנים קדמיים בלבד, שלא היה יעיל בכלל נגד קו ההתקפה של דאלאס. זה שיחק לגמרי לידיים של רומו, שידוע ביכולתו לפרק הגנות כשאין עליו לחץ, וזה בדיוק מה שקרה במחצית השנייה. אולם, רומו גם ידוע ביכולתו להיכנס לפאניקה ולהתפרק תחת לחץ, וזה הרי בדיוק מה שקרה במחצית הראשונה: הוא במו ידיו גרם ל-14 נקודות לחובת קבוצתו עם פאמבל וחטיפה אומללים. לכן מוזר מאוד, שדווקא מאמן הגנה אגרסיבי כמו ג'ים ג'ונסון הולך לפתע בניגוד לתפיסתו – הוא היה חייב להמשיך ולשלוח בליצים לעבר רומו, גם כשזה היה כרוך בסיכון של ספיגת מהלך גדול מדי פעם.

- האם אתם מכירים הפרעה ששמה "פארביטיס"? זהי פיקסציה על מהלך גדול, אשר בעקבותיה הקוורטרבק מסרב לקחת סאק, גם כשזה כרוך בזריקת כדור מסוכנת, העשויה להסתיים בחטיפה. הייתם יכולים לראות את הדוגמה לתופעה המדוברת מאת מייסדה הדגול עצמו – חטיפה מסוג זה מעוד עזרה לפטריוטס לנצח את הג'טס ביום ראשון.

- סיאטל נמצאת עם מאזן של 2:0, ונוהגת להאשים בכך את העובדה שנגמרו לה התופסים. אכן, בורלסון, בראנץ' ואנגרם מושבטים, אבל למה ההגנה קפואה גם היא? הסיהוקס הצליחו לשים על הלוח 30 נקודות, אבל במקביל ספגו 33 מהתקפה שמנוהלת על ידי ג'יי. טי. אוסליבן (עם סיוע של פטריק וויליס), כוכבה לשעבר של פרנקפורט גלאקסי.


- המחזור הנוכחי הציג כמה וכמה טעויות שיפוט אומללות. זה מתחיל, כמובן, עם אד הוקיולי, שזיהה בדרך מסתורית מסירה לא מושלמת בפאמבל של ג'י קאטלר, נמשך למשחק המאנדיי נייט, בו השופטים פספסו עבירת פייס-מאסק על ווסטברוק ושתי עבירות של שחקני דאלאס במהלך החזרת ה-TD של פליקס ג'ונס, והמציאו פס אינטרפירנס על גרג לואיס ופרסונל פאול על טרנט קול. אני כבר לא מדבר על עבירות הולדינג ברורות, שלא נשרקו בשני הצדדים.

- עד מתי ESPN ימשיכו לשדר פוטבול? ניתוח העמידה של רומו בפוקט היה אחד הדברים הפתטיים ביותר ששמעתי בימי חיי. ניתן להגיש עליהם תביעה בבית המשפט העליון, בגין חוסר מקצועיות וטמטום?