סוגרים עניין

ג'קסונוויל: הבחירה של הג'אגוארס בסיבוב הראשון עוררה רגשות מעורבים אצל אנשי המדור. על אף העובדה שהנ"ל בחרו בסייפטי רג'י נלסון בהתאם לציפיותינו, הם עשו בכך את הפדיחה הגדולה ביותר בדראפט. כיצד ייתכן הדבר?

חוכמת הבחירה בדראפט איננה מתבטאת ב"נעילה" מוחלטת על מילוי הצרכים המיידיים של הקבוצה כפי שנקבע מראש, אלא, בין היתר, בנכונות להישאר פתוחים לניצול הזדמנויות בלתי צפויות. קרה ובריידי קווין היה עדיין פנוי גם אחרי שהג'אגוארס ביצעו טרייד-דאון עם הברונקוס וירדו למקום ה-21. הם אמורים היו לזכור שביירון ליפטוויץ' נכנס לעונתו האחרונה במסגרת חוזהו בג'קסונוויל, בזמן שסיכויו להישאר בקבוצה הם קלושים, בין היתר, בגלל פציעותיו המרובות בשנים האחרונות. הם אמורים היו להיזכר, שהתקפת המסירה שלהם ממקמת במקום ה-24 בלבד בליגה, בזמן שלעומת זאת, התקפת הריצה שלהם היא קטלנית (מקום שלישי בליגה).

כל הנתונים הללו היו צריכים להביא את דל-ריו למסקנה שקווין מתאים לקבוצתו כמו כפפה ליד. משחק ריצה, משובח ככל שיהיה, הוא טוב בעיקר עד לאזור ה-20 יארד של היריבה, שם הוא הופך ליעיל הרבה פחות, היות ששני הסייפטי ממוקמים הרבה יותר קרוב לקו ההתנגשות. לכן בהגעה לאזור הזה מתעורר צורך בקוורטרבק שמסוגל לתפעל היטב את התקפת המסירה בתנאי צפיפות. כידוע, אחד הפלוסים הגדולים ביותר של בריידי קווין הוא יעילות גבוהה ברד-זון (אם בג'קסונוויל לא היו מודעים לנתון הזה, הם היו צריכים ללמוד עליו מהמקור האולטימטיבי, שלא נזכיר אותו כרגע מטעמי צניעות). לכן קווין היה פורח בהתקפה של דל-ריו, אשר ללא ספק, בעת הקריאה של שורות אלו, תולש את שערותיו ומכה את ראשו בקיר מעצם ההפנמה של גודל הפספוס.


קנזס סיטי: הצניחה החדה של התקפת המסירה של הצ'יפס מהמקום השישי בעונת 2005 למקום ה-22 אשתקד היא זאת שגרמה לבחירתו של הרסיבר דווין בואו בסיבוב הראשון. זאת למרות שמהירותה העצומה של צניחה זו מרמזת על כך, שהיא לא נגרמה עקב גורם אחד, אלא עקב מספר גורמים, שביניהם פציעתו של טרנט גרין המזדקן ובעיקר, קו ההתקפה ההולך ונשחק. הגורם האחרון בתוספת פרישתו של וויל שילדס, הוביל אותנו להערכה שהצ'יפס ילכו על קו התקפה, היות והוא היווה את "עמוד התווך" עליו נשענו משחק הריצה ומשחק המסירה של הקבוצה כאחד (מישהו חושב שפריסט הולמס הצליח רק בזכות כשרונו?).

יתרה מזאת, בבחירות של שאר הסיבובים בחרו הצ'יפס OL אחד בלבד, וגם הוא בסיבוב השישי. אומנם, לקראת הסיבוב השני הרמן אדוארדס לפחות נזכר, שבכל זאת אזור קו ההתנגשות הוא בעל חשיבות ניקרת במשחק הפוטבול, ודאג לתגבר אותו לפחות מהצד השני של הכדור ע"י הבחירה של שני תאקלים הגנתיים טורק מקברייד ודה-מרקוס טיילר.

בכל מקרה, כרגע ברור שלצ'יפס לא תהיה אפשרות לשחזר את הצלחות השנים הקודמות עד אשר יבנו מחדש את קו ההתקפה, וישדרגו את עמדת הקוורטרבק (טרנט גרין הוא בכל זאת לא "איש הנצח").


ניו אינגלנד: הפטריוטס ממשיכים להצדיק את הערכת המדור כי הם הולכים "על כל הקופה" בעונה-שתיים הקרובות (כלומר, עד שלליינבקרים שלהם ייגמר הסוס והליגה תוכל סוף-סוף לנשום לרווחה). הם דאגו, בהתאם להמלצתנו (למרות שרוס כבר נבחר ע"י הג'איינטס) למלא את הצורך היחידי שלהם באמצעות ברנדון מריוות'ר - שחקן שמסוגל יהיה לעזור להם כבר בעונה הקרובה גם כסייפטי וגם כמגן פינה. חשוב לציין שבליצ'יק בחר אותו למרות בעיות התנהגותו הידועות לשמצה, שבאו לידי ביטוי במהלך הקטטה במשחק של קבוצת המכללות שלו מול FIU.

בשילוב עם הרכישות שלה בתקופת ההעברות, נכון לרגע זה ניו אנגלנד נראית על הנייר כקבוצה ללא חורים כלל - השאלה היא, כמובן, האם כל זה יספיק לה בכדי להגיע לאן שהיא רוצה (לא נפתח פה לשטן).

אחרי שלא נותרו יותר חורים למלא, הפאטס מכרו את בחירת הדראפט השנייה שלהם בסיבוב ראשון לסן פרנסיסקו בתמורה לבחירה ראשונה בדראפט הבא. כך שגם ב-2008 יהיו להם שתי בחירות בסיבוב הראשון, שם הם כבר יחפשו תחליפים לליינבקרים המזדקנים שלהם.

קרוליינה פנתרס: הדראפט של הפנתרס מהווה דוגמא הפוכה לדראפט של הג'טס (אם כי גם היא חיובית), בכך שמראה כיצד יש לנהוג במקרה שבו לקבוצה יש צרכים בוערים בעמדות רבות. כדי למלא בצורה יעילה חלק גדול מצרכים אלו, הפנתרס ביצעו טרייד-דאון והרוויחו דרכו בחירה נוספת בסיבוב השני, שם בחרו את ריין קליל, סנטר מעולה, שלפני שנתיים תפקד כמרכז של קו ההתקפה המצוין של ה-USC, אשר אפשר, בין היתר, למט ליינארט ולרג'י בוש להגיע למעמדם הנוכחי.

לפני כן ג'ון פוקס החליט ללכת על הליינבקר הנהדר ג'ון ביסון (זה לא מה שאמרנו לו לעשות, אבל נסלח לו). למרות שביסון רשום כ-OLB, ב-NFL הוא יהיה מתאים יותר לשחק במרכז. לכן סביר להניח שהנ"ל יחליף את דן מורגן, שאחרי פגיעת ראש בעונה שעברה נמצא בסכנת סיום הקריירה.

נותר רק להוסיף, שעם בחירת הסיבוב השני המקורית, לקחו הפנתרס את התופס דוויין ג'ארט, פוזש'ן רסיבר קלאסי, שהדרדר לאזור שלהם עקב חוסר מסוים של מהירות ואתלטיות. די משעשע שבמהלך שידור הדראפט, קישון ג'ונסון, אשר שימש בתור פרשן, נורא התלהב מהבחירה והתחייב ללמד את הטירון כיצד לשחק ולחיות. לצערו הרב, אחרי כמה שעות הוא מצא את עצמו מחוץ למועדון, ובדרך זו גילה שג'ארט בעצם נבחר במקומו... אכן, "נסתרות הן דרכי האל".


דאלאס: "מסע הנדודים" של הקאובויס על פני הדראפט בהחלט ראוי לציון (נכון לעכשיו, אומנם, קשה להגדיר את טיבו של ציון זה): תחילה הם וויתרו לבראונס על הבחירה המקורית שלהם (מס' 22) בתמורה לבחירה הראשונה בדראפט של 2008. לאחר מכן הם בכל זאת החליטו שישנו שחקן שהם רוצים לקחת בסיבוב הראשון, נתנו לאיגלס את הבחירות בסיבובים שני, שלישי וחמישי, עלו למקום ה-26 ולקחו את הקיצוני הגנתי אנטוני ספנסר.

ברור לגמרי שבעמדתו המקורית ספנסר לא עתיד לשחק, היות שדאלאס, כידוע, משחקת עם 4 ליינבקרים, מה שמחייב אותה להפכו ל-OLB. נכון שהצמד וויר-את-ספנסר עשוי להפוך בעתיד לקטלני במיוחד, אך חובה לציין שמערך הליינבקרים של דאלאס הוא היחידי שלא היה זקוק לשדרוג לקראת העונה הקרובה, היות וגרג אליס הוא זה שמופקד כרגע לצידו של דה-מרקוס וויר.

כלומר, בסוף המסלול המתואר הקאובויס נותרו עם ספנסר ובחירת אקסטרה בסיבוב הראשון ב-2008, אבל רק עם בחירה אחת נוספת ביום הראשון של הדראפט הנוכחי. כתוצאה מכך, הדראפט של 2007 הפך מבחינתה של דאלאס לחסר משמעות עבור העונה באה, אם כי היווה, ללא כל צל של ספק, השקעה חשובה לקראת העונות שלאחריה.


הסיינטס: בניו אורלינס מצאו לעצמם באופן סופי דגם הערצה – אינדיאנפוליס קולטס. למה לא? ההתקפה שלנו היא הטובה בליגה! וואלה! פוטבול רצו שניקח מגן פינה? שטויות! ההגנה שלנו נגד הריצה מאפשרת 4.9 יארד בממוצע למהלך (מקום 31)? אז מה, ההגנה של הקולטס אפשרה 5.3 יארד, ועדיין זכתה בסופרבול!. אז למה לבחור הגנה בדראפט? נלך על התקפה, ובגדול. אנחנו נבחר שחקן הגנה אחד בלבד מבין חמש הבחירות הראשונות, ובפברואר 2008 נתראה באריזונה עם הגביע ביד.

החשד הוא שתוכנית זו איננה בהכרח סוללת עבור "הקדושים" את הדרך אל התואר הנכסף. אין ויכוח על הבחירה של רוברט מיצ'ם – ג'ו הורן עזב בפגרה, ורסיבר היה נחוץ לקבוצה. אבל אין הדבר מצדיק את הזלזול המוחלט בצד ההגנתי. עם כל הכבוד להתקפה של הסיינטס, בינה לבין זו של אינדי ישנו עוד מרחק לא קטן. בריס איננו בליגה של מאנינג. קולסטון ומי שלא יהיה אינם בליגה של הריסון & וויין. בין קווי ההתקפה אין אפילו מה להשוות, בזמן שרג'י בוש עוד יצטרך לעבוד קשה מאוד בכדי להוכיח שמשחק הריצה של קבוצתו אינו נופל מזה של הקולטס. והדבר החשוב מכל הוא, שמה שאפשר לאינדי לקחת את התואר – הוא השיפור המסתורי בהגנת הריצה (82.3 יארד למשחק, מקום שני בפליי-אוף). כך שבמקרה של הסיינטס בלי ההגנה זה פשוט לא יילך.

בולטימור רייבנס: כבר יצא לנו בעבר לדסקס את צניחתו העקבית של קו ההתקפה של הרייבנס לאורך שנות האלפיים. גם בריאן ביליק הסכים שזוהי אכן הבעיה העיקרית של קבוצתו כיום, ולכן בחר גארדים, בן גרובס ומרשל יאנדה, עם שתים מתוך שלוש הבחירות הראשונות שלו בדראפט. הבחירה של גרובס הייתה טיפה מפתיעה, היות שדורג לרוב מתחת לג'סטין בליילוק וארון סירס, אך ככל הנראה ביליק ראה אצלו את מה שאנחנו לא ראינו, לכן רק העתיד יקבע מי צדק בעניין.

בחירה מעניינת נוספת שהייתה לרייבנס הינה בחירתו בסיבוב החמישי של הקוורטרבק טרוי סמית', אשר הוביל את אוהיו סטייט לגמר טורניר המכללות בעונה הקודמת. נתוניו הפיזיים של סמית' היו מספיקים לו בכדי להיות שחקן נהדר במכללות, אך אינם נראים מתאימים ל-NFL, מה שמסביר את בחירתו הנמוכה. להזכירכם, שתי הבעיות הגדולות שלו הן הגובה (1.78 מטר בלבד) והתמצאות גרועה בפוקט, מה שעלול להוות בעיה קשה נגד ההגנות האתלטיות בליגת המקצוענית. למרות זאת, לבחור יש פוטנציאל, וישנו סיכוי שסטיב מקנייר יוכל ללמד את סמית' כמה טריקים שיעזרו לו להפוך ל-QB טוב. כבר היו מקרים מעולם.


סן דייגו: נכון, הצ'ארג'רס היו צריכים רסיבר, בזמן שהמלצת וואלה! פוטבול, דוויין ג'ארט, היה מוכן ומזומן. אבל הם לקחו את קרייג דייוויס. מאיזו סיבה? תקוותנו היא שהם יודעים אותה, אם כי סיבה זו היא בהחלט קשה להבנה. ראשית, אם מסתכלים על הרסיברים שעדיין לא נלקחו בשלב הזה, אז ג'ארט, סידני רייס, אנטוני גונזלס וסטיב סמית' הינם בעלי נתונים טובים יותר מאלה של דייוויס. שנית, התקפת המסירה של סן דייגו מתבססת על מסירות קצרות-בינוניות, מה שדורש מהרסיבר בראש ובראשונה יכולת לרוץ את המסלול המתוכנן (ראוט) בצורה מדויקת ובתזמון המתאים. אם היו בסן דייגו לומדים על קריג דייוויס טיפה יותר, הם היו מגלים שהראוט-ראנינג זהו אחד החסרונות העיקריים שלו. בנוסף, הם היו שמים לב שהנ"ל נוטה שלא ליטול חלק במהלכים שלא מיועדים עבורו, כלומר בזמן שטומלינסון יקבל כדור, דייוויס יעמוד ויסתכל במקום לנסות ולחסום את שחקני הקו האחורי. אבל הצ'ארג'רס החליטו, אז מה אפשר לעשות?


שיקגו: הנכונות של הברס להעמיס מסביב לגרוסמן כמה שיותר מטרות גדולות בטווחים כמה שיותר קצרים (בכדי שיהיה לו קשה להחטיא) – פשוט מעוררת רחמים. לא מספיק דזמונד קלארק וג'ייסון מקי? קח את גרג אולסן, בכיף שיהיה. רק שלא תגיד שלא דואגים לך. ככל הנראה צוות ההנהלה של שיקגו סובל מאמנזיה קשה, אבל אז מישהו היה צריך להזכיר להם שלא כתוצאה מהיעדר טייט אנד ראוי הם הפסידו בסופרבול. אותו מישהו היה אמור לציין כי בחירתו של טייט אנד, לא משנה עד כמה הוא טוב, לא תעזור לשפר את יכולת קבלת ההחלטות בהתקפה. ככל הנראה ליוויי סמית' עדיין לא מודע לגודל "הכישרון" של רקסי, אשר מתבטא ביכולת נדירה להחטיא כל מטרה, לא משנה מה היא. או שאולי הוא מחכה שקבוצתו תתדרדר לעמדה, בה יוכל לבחור QB ראוי במיוחד? בקצב הזה זה עלול עוד לקרות בקרוב.

אינדיאנפוליס: לקולטס יש שתי פילוסופיות, על פיהן היא מנסה לחיות. הפילוסופיה הראשונה אומרת כדלקמן: "אתם תבקיעו כמה שתוכלו, ואנחנו – כמה שנרצה" (במילים אחרות - "עם כזו התקפה מי צריך הגנה?"). לכן הם הולכים ובוחרים בסיבוב הראשון באנטוני גונזאלס, מחליפו העתידי של מרווין האריסון.

בדומה להאריסון, גונזאלס רץ ראוטים מצוינים, תופס את כל מה שנזרק לעברו ובעל מוסר עבודה נדיר. אפשר בהחלט להבין את הבחירה הזאת, אבל מי יכול להסביר מה עבר בראשם של הקולטס, כשהם נתנו את בחירת הדראפט הראשונה ב-2008 בתמורה לגארד טוני אוגו, אותו לקחו בסיבוב השני?

בזמן שהפילוסופיה הראשונה של הקולטס היא יותר כללית, ואף אפשר לומר גלובלית, הפילוסופיה השנייה שלהם מתעסקת בענייני ההגנה הפנימיים, ואומרת כך: "עם דווייט פריני מי צריך מגני פינה?". כידוע, שני מגני הפינה הפותחים של אינדי, ניק הארפר וג'ייסון דייוויד, עזבו את הקבוצה בתקופת ההעברות, כשבמקומם לא הובא אף אחד, חוץ מאשר השחקנים שנבחרו בסיבוב השלישי והחמישי של הדראפט. ספק גדול אם הם אלה שימלאו את החלל, היות שברור שהפס-ראש, אפילו הטוב שבהם, לא מבטל את הצורך בשחקני קו אחורי ראויים.


סיאטל: כזכור, בזמנם הסיהוקס החליטו כי דיון בראנץ' יותר חשוב להם מהבחירה בסיבוב הראשון, לכן בחרו מהסיבוב השני והלאה. למרות זאת, מבחינתם היה שווה להשוות בין הנתונים של שון אלכסנדר בשתי העונות האחרונות ולשאול את עצמם ממה נובעת הירידה של 1.5 יארד בממוצע לנשיאה. קללת מאדן? ממש לא. קו התקפה? נשמע סביר הרבה יותר. סטיב האצ'ינסון עזב מזמן, וולטר ג'ונס בן 33, וכריס גריי בן 37. אז למה לא לבחור איזה גארד טיפה מוקדם מהסיבוב הרביעי? למה לא לעשות טרייד-אפ ולקחת את טוני אוגו? לפחות היו חוסכים לקולטס את הפדיחה.


האיגלס: פילדלפיה היא כאמור הקבוצה השנייה שלא בחרה בסופו של דבר בסיבוב הראשון. אחרי שראו שכל השחקנים שהיו ראויים לבחירה כה מוקדמת נגמרו, האיגלס עשו טרייד-דאון וקבלו בחירות בסיבוב שני, שלישי וחמישי. עם הבחירה בסיבוב השני אנדי ריד קיבל החלטה שגרמה לאוהדי הקבוצה (כמה מוכר) להגיב בשריקות בוז רועמות, ולקח את הקוורטרבק קווין קולב.

אם חושבים על החלטה זו קצת יותר לעומק, היא מצטיירת כגאונית ממש. ראשית, אנדי ריד בכבודו ובעצמו עוקב אחרי קולב כבר במשך שנים רבות, וטוען כי הנ"ל הינו ה-QB השני אחרי ראסל ברמת הכישרון. נכון, אנדי ריד אולי מתקשה בתחום ניהול המשחק, אבל בכל אשר קשור ליכולת אבחון בכישרון צעיר, ובמיוחד במקרה של קוורטרבק – אין לזלזל בו בשום פנים ואופן.

הסיבה השניה היא שחוזהו של דונובן מקנאב מסתיים ב-2010. ברור לחלוטין שכדי להכין קוורטרבק פותח ראוי, נדרש תהליך הדרגתי שלוקח זמן. כולם שכחו שבעידן תקרת השכר, קשה מאוד מבחינה כלכלית להחזיק בהרכב קוורטרבק מחליף שנבחר בסיבוב הראשון. לכן אנדי ריד חיכה בסבלנות עד שתהיה לו אפשרות לבחור שחקן בסיבוב מאוחר יותר, אשר מצד אחד יהיה פוטנציאל להפוך לפרנצ'ייז, ומצד שני גודל חוזהו לא יפגע באופן משמעותי בתקרת השכר. תכנון זה, כפי שנראה כרגע, יאפשר תהליך הכשרה שעשוי לעזור לאיגלס לעבור את השינוי בעמדת הקוורטרבק הפותח באופן יחסית חלק ומבלי שיגרם נזק רציני לקבוצה (זוכרים את חילופי המשמרות בסן פרנסיסקו בין מונטנה ליאנג?).

זהו זה, בזאת הסתיימה סקירתנו. כולנו צפויים לתקופת הפגרה הקשה והמתישה. לא קל יהיה לעבור אותה. בינתיים, ברצוננו להודות לכל הקוראים על כך שליוו אותנו בנאמנות רבה לאורך העונה האחרונה, ובמיוחד לאלה שמצאו זמן להתייחס ולהגיב לכתבות שעלו במדור.