הכדורסל הישן, שהלך ואיננו

קיטונות של התרגשות, גלונים של נוסטלגיה וקצת יותר מתריסר כוכבי כדורסל במיל', עטורי שיער שיבה וכרס עגלגלה, נחתו בחמישי בערב אל תוך שגרת יומו של אולם הכדורסל בכפר בלום. הקוריוז שהפיקה מנהלת הליגה, שנאלצה לארגן אירוע לפתיחת העונה ללא מכבי תל אביב, הפך לתכלית עטופה ניצוצות וצלילי חלום, שלוו בדמעות של התרגשות וזיכרון מהכדורסל של פעם.

"זה ערב נפלא. אני מרגיש כאילו אני בפגישת מחזור עם המשפחה שלי", התרגש אנדרו קנדי עוד לפני המשחק, באוהל האח"מים. קנדי, פרוטוטיפ של הזרים הלא מושלמים אך הכל כך חכמים וחמים של אותם ימים, היה היחיד מחבורת הקשישים שלא הצטייד במהלך השנים בכרס מפוארת, מה שלא הפריע לו לתרום גם הפעם להצגה מהמקום הצדדי שלו. כשהתעניינתי בשלומו של אחיו מייקל, שהיה כדורסלן נהדר במכבי ראשון לציון והפועל חיפה, הוא כבר חייך חיוך רחב. "מייקל מרגיש מצוין, הוא משחק 3 פעמים בשבוע ואמסור לו שדרשת בשלומו, אופיר". שיהיה.

למרות הציפיה לאולם גועש ורועש לנוכח הקאמבק של הכוכבים, אנשי הגליל לא מילאו לחלוטין את האולם בכפר בלום, אולי עוד אינדיקציה למה שקרה לכדורסל שלנו בשנים האחרונות. כל זה לא פגם בהתרגשות של המנהל הותיק עמית גל. "יש לי צמרמורת, אני הולך כמו בחלום", הוא סיפר. "ברד ליף, מאלוביק, שפר – זה כאילו סינדרלה חוזרת אלינו. אני קורא לקהל של הגליל לחזור בגדול".

ואכן, השלישייה הזו היתה במוקד הערב, שהעלה דמעות בעיני כל מי שעדיין חי את הכדורסל של אז, שאולי היה פחות אתלטי ומלהיב, אבל אסף מאות ואלפי אוהדים נאמנים, שחשו שייכות לקבוצות שהצליחו להעביר קצת יותר מכמה חודשים בלי לערוך מהפכות בסגל. ובעידן ה"אין סמלים", מרגש היה לראות את ברד ליף, שהתרוצץ לפני המשחק והתעניין בכל אדם או כלי תקשורת ששאל לשלומו, גם אם בצידו השני של המיקרופון עמדה בחורה שרק דקה קודם שאלה מיהו אפור השיער שלא מפסיק לחייך.

"זו הרגשה פנומנלית. מה שקורה פה זה בדיוק כמו האוירה שהיתה אז, באותה שנה מיוחדת", אמר ליף, שגם האיטיות של פעם והמשקל הנוכחי לא מנעו ממנו לקבור כמה שלשות, ולקנח בעבירה קטנה על אלון בן זקן, הילד שלא עשה לו כבוד באותו ערב היסטורי. "אני לא רואה הבדל בכדורסל הישראלי בין אז והיום, כי מכבי תמיד היתה יותר טובה", אמר האיש שגם העובדה שסיים את הקריירה שלו בצהוב לא פגמה באהבת הקהל אליו. "מכבי הם המלכים, ועובדה שחוגגים ניצחון אחד עליהם בארבעים שנה".

מלכים או לא, בערב כזה שום דבר לא יכול היה למנוע את הניצחון של הקשישים באדום, שהונהגו, כמו לפני 13 שנה, על ידי רכז גרום ונמרץ, דורון שפר, שמיהר לספר בסיום על הניצוץ שהוא חווה פתאום. שוב. והיה גם סטיב מאלוביק, שהגיע השנה לחמישים, ולמרות המאמץ הרב שניכר על פניו לא ויתר על האפשרות לשים עוד כדור בטבעת הגלילית. "אין לי אויר? אני בכושר מצוין!", הוא אמר לי במלוא הרצינות בסיום, ופרץ בצחוק. "אני רק מצטער שזה כבר נגמר. היו לי פה שלושה ימים נפלאים, הרבה יותר מכל מה שיכולתי לצפות". "מאלו" עלה על הפרקט עם נעלי ה"אסיקס" השחורות שלו ממשחק האליפות, אולי עוד הוכחה שהזיכרונות מאז לא נותרו קבורים בצפונה של מדינת ישראל. "יש לי 8 זוגות נעליים מאותה תקופה", הוא הסביר. "וידעתי שיום אחד אחזור לשחק איתן כאן".