1. כחמש דקות לסיום המשחק אמש בנוקיה, הצליח יותם הלפרין לכבוש שלשה מקרית בהתקפה מתפרצת ולהעמיד את התוצאה על 67:76 למכבי תל אביב. מיד לאחר מכן, בהמשך להחטאה של סילבן לנדסברג וריבאונד הגנה של ברייסי רייט, יצאה מוליכת הטבלה עד אתמול, הפועל ירושלים, למתפרצת נוספת שאמורה הייתה להקטין עוד יותר את ההפרש ולהכניס את המארחים לפניקה. כאן בדיוק התערב גיא פניני, חטף את הכדור והרים לדווין סמית' כדור לנגיחה שהעלתה ל-11 הפרש וסגרה את הסיפור. אפשר ורצוי להתעכב על התרומה האדירה של סמית', ריקי היקמן, סילבן לנדסברג וביג סופו אתמול, אבל מוטב להתחיל דווקא בקפטן. האיש שחזר מן הגלות השתלט על עמדה מספר 4 במכבי בתהליך אבולוציוני מרתק. על שיתוף הפעולה המצוין שלו עם היווני הגדול שבפנים דיברנו כבר לא מעט, אבל היכולת של פניני להיכנס לנישה ההתקפית של ניווט המשחק מאזור קו השלוש (6 אסיסטים אתמול) כדאי להתעכב עוד קצת.
דיוויד בלאט קיבל החלטה אסטרטגית העונה, במקביל לצירופו של סופו כשחקן מטרה בפנים (שחסר למכבי מאוד בעונה שעברה), שאותו לא מעניינת קונספציה של שני גבוהים קלאסיים. מאחר שמשחק ההתקפה שמתאים לו מבוסס על ריווח מקסימלי של הפרקט ויצירת תבניות התקפיות של ארבעה שחקנים בחוץ ואחד גדול בפנים, דרישת התפקיד בעמדה 4 היא בעיקר קליעה. ולשם הוא כיוון וייעד את דווין סמית' (ואולי גם את ג'ו אינגלס). לאחר צירופו הבלתי מתוכנן של דיוויד בלו, נמצא שחקן נוסף שמתאים לסגנון המשחק הזה התאמה מושלמת. רצה הגורל, כי הרי מקריות כאן לא חסרה, ודווקא גיא פניני נראה כיום כאילו שהוא נולד לתפקיד.
2. לא מעט דובר על החלטתה של מכבי תל אביב לנקוט בהליך רפואי שהשבית את דווין סמית' מהמשחק במוסקבה מחד, אך לשתף אותו במשחקים מול באיירן מינכן והפועל ירושלים מאידך. עד כמה משמעותי וחשוב סמית' למכבי ניתן היה ללמוד (גם) מהמשחק מול ירושלים. התפקוד שלו בשתי עמדות הפורוורד (עם הבדלים תפקודיים בין ההתקפה להגנה) והרב גוניות שלו מציבים אותו דרגה מעל כל שחקן אחר שהיה אתמול על הפרקט בנוקיה. על הדרך, כשהאחוזים משלוש נעצרים על מספרים בלתי הגיוניים בעליל (גם בעזרתם האדיבה גרינברג וחבורת השלומיאלים שלו), אז החיים בצהוב יפים במיוחד. על פי פרסומים זרים והגיוניים עד מאוד, עיתוי ההשבתה של סמית' הייתה החלטה מושכלת של מקבלי ההחלטות בצהוב. לוותר על העוגן המרכזי של הקבוצה במשחק היוקרתי מול צסק"א משמעו לוותר על הסיכוי הסביר להתמודד מולה ואנחנו יודעים איך זה נגמר.
ברמה האינסטינקטיבית, קשה לעכל מהלך כזה מהאימפריה הצהובה הגאה שסירבה לאורך כל השנים לוותר על כל משחק, רשמי או ידידותי. לפחות כרגע, בסיכום ביניים, יכול להיות שצריך להחמיא כאן להנהלה המושמצת של סגנית האלופה (אך מוליכת הטבלה החדשה). ביורוליג מצויה מכבי במצב שבו יתרון הביתיות בהצלבה תלוי רק בה. בליגה חזר הסדר על כנו ובעל הבית שב למקומו הטבעי. הטיפול הרפואי של דווין סמית' מאחוריה ובהנחה שהצליח הרווח כאן נקי. אז לפחות נכון עכשיו מגיעות מחמאות למי שאמון על ההחלטה.
3. בתכנית קדם המשחק שלנו, משחק מקדים, התבקשו הפאנליסטים לבחור צד בעימותי מאצ'אפ שונים. כך, למרבית הצער, נאלץ אחד הפאנליסטים להגן על בראד גרינברג בעימות מול דיוויד בלאט, ואחד אחר (טוב, אותו אחד) גם לבחור צד בדו קרב בין יותם הלפרין לבין יוגב אוחיון. על הלפרין מול אוחיון נדבר בנקודה הבאה. בכל הקשור לסוגיית המאמן, אפשר בהחלט לדבר על חוסר הנסיון הגורף בספסל של ירושלים, שהרי גרינברג הוא למעשה מאמן חסר נסיון ובעל רקורד של שנה וחצי בלבד כמאמן בקבוצה מקצוענית (פלוס 4 עונות בלבד בקולג' איזוטרי). אפשר גם לדבר על הכדורסל השוטף שהציגה ירושלים עד כה העונה ועל היותו של גרינברג מאמן של שחקנים. באמת שאפשר. אבל דחילק, ועם כל הכבוד לתואר של המאמן האמריקאי בחיפה ולריצה המרשימה העונה במלחה, כל ניסיון להשוות אותו למאמני העל באירופה נדון לכישלון.
אתמול ניתן היה להתרשם מהקו הדק שמפריד בין מאמן של שחקנים לבין מאמן נטול שליטה על השחקנים. פתאום, במשחק העונה, מרגיש יניב גרין שזוהי השעה לקחת כדורים לסל ולייצר לעצמו מצבי קליעה, כאילו שהשנה היא 2003 וקוראים לו בכלל ניקולה וויצ'יץ'. החילופים בעמדות הקו הקדמי נעשו באופן שקשה מאוד להסביר; הרכבים שונים ומשונים שנראים נטולי הגיון לחלוטין הושלכו לפרקט ולגוב האריות; ומעבר לזה מה הייתה תכנית המשחק של ירושלים אתמול? מה בדיוק ניסה גרינברג לעשות? כנראה שהתשובה היא פשוטה. גרינברג נתן לשחקנים שלו לעשות מה שהם מבינים. קיווה לטוב וחשש מרע. ואוהו, כמה שזה היה רע.
4. התחלנו מהקפטן הצהוב ונסיים בקפטן האדום. יותם הלפרין מפגין את עונתו הטובה ביותר מזה הרבה שנים. אולי הטובה בקריירה שלו. בעין בלתי מזוינת ניתן היה להתרשם, בטעות, שהמחסומים המנטליים העצומים שכבולים לידיו ורגליו הוסרו תחת הרוגע והביטחון שמעניק לו גרינברג. הכול טוב ויפה, עד שהוא דרך שוב על הפרקט המקולל מבחינתו בנוקיה. ברגע שה GPS סימן על כניסה לשכונת יד אליהו, חזרו כל השדים והמפלצות מהעבר חוזרים והעבירו את הלפרין למוד הפסיבי, הנפסד והמיואש אותו אנחנו (והוא) מכירים יותר מדי טוב. במסגרת "משחק מקדים", כאמור, נערך עימות בסוגיית אוחיון מול הלפרין. לא יאמן, אבל אקס מכבי הצליח שלא לנצח במאצ'אפ אתמול, למרות שהמתחרה שלו שיחק דקה. גם זה סוג של הישג. יכול להיות שהפתרון למצוקתו של הלפרין הוא להוסיף סעיף חוזי שמשחרר אותו מהעול של משחקים נוספים בנוקיה. מהחוויה המפוקפקת שתוכננה במסגרת חצאי הגמר או גמר גביע המדינה, כזכור, הוא הצליח איכשהו לחמוק.
אפשר להמשיך ולדבר על הבריחה וההיעלמות של הגארד הישראלי המוביל באדום מול מכבי. במקום זאת, ניתן את רשות הדיבור ליובל מנדלסון, סולן להקת שייגעצ ז"ל, שאחראי לשיר "אלוף בלפשל":
אני אלוף בלפשל
מה יהיה איתי בסוף אני שואל
ומכיוון שלא קיימת אף ברירה
אולי הדרך חזרה תהיה הרבה יותר קשה
אני אלוף בלהפסיד
וכשעצוב לי את הראש אני מוריד
לספוג רק עוד עלבון אחד קטן
כולם המשיכו בדרכם אבל אני עוד לא מוכן
