בסיום הראיון, כששנינו צועדים אל עבר המכונית, ניקולה וויצ'יץ' נעצר לפתע. "אני יודע שהעורכים נותנים את הכותרות, אבל תעשה לי טובה, שלא יהיה משהו שלילי", הוא מבקש. "שש שנים מדהימות היו לי כאן, לא רוצה לעזוב עם דם רע. תן בכותרת משהו חיובי. ואם בכל זאת אני רואה משהו שלילי, תגיד לעורך שלך שאני מגיע אליו הביתה וגומר אותו", הוא מוסיף בקריצה.
עד כדי כך חשוב לוויצ'יץ' לעזוב את ישראל עם חיוך. גם במהלך השיחה השתדל הקרואטי הגדול שלא לפגוע באיש, לברור את מילותיו בקפידה. ניתן היה לראות בבירור כי הוא מתאמץ שלא לאפשר לדברי הביקורת והתוכחה לחמוק מפיו. אבל הם היו שם, ממש על קצה הלשון. "עזוב את העונה האחרונה, בוא נדבר על דברים טובים", ניסה שוב ושוב להתחמק. שהרי נער הגיע ארצה, בן 23, וכאן זקן. במרוצת שבע השנים הטובות שחלפו מאז התחתן והביא לעולם את לארה, ילדה שעבורה תל אביב היא הבית. ניקולה לא רוצה להשאיר מאחוריו אדמה חרוכה.
שעתיים קודם לכן נפרדה ממנו מכבי במסיבת עיתונאים השמורה לגדולים מכולם. לא בכל יום ולא בכל קיץ עורכת מכבי אירוע הוקרה שכזה. כשלוקחים בחשבון את מספר השחקנים שעזבו את המועדון בתחושות ניכור וכעס, הדבר מקבל משנה תוקף. השחקן האחרון שזכה לכבוד המלכים הזה היה נדב הנפלד, בקיץ 2002. אלא שאם אז בחר הנפלד להשתלח בראשי המועדון מול להקה של עיתונאים המומים, האירוע לכבודו של וויצ'יץ' הסתיים בצורה מכובדת הרבה יותר. הרבה עצב, הרבה דמעות. שני הצדדים עדיין אוהבים, אבל הבינו שהגיעה העת להיפרד. וזו הייתה הפרידה הכי יפה שיכולה להיות.
"עוברים עלי ימים מאוד קשים", מודה וויצ'יץ' בשיחה עם וואלה! ספורט. "קשה לי מאוד להתראיין. אני עצוב, אבל גם מאוד גאה באירוע שנעשה לכבודי. אני גאה לראות את הדרך בה אני עוזב, עם הרבה כבוד ואהבה. אהבה מאנשים בקבוצה, מהקהל, מהמדינה. כולם סביבי. בימים רגילים הייתי הולך ברחוב ותמיד האנשים היו אומרים לי דברים נחמדים, אבל עכשיו כולם אומרים לי בעצב 'ניקולה, תודה על כל מה שעשית עבורנו'. קשה לי לתאר את התחושות שלי במילים".
למי יותר קשה, לך או למשפחה ולחברים?
"לי, כי אשתי לא צריכה לעבור את כל זה. היא רק יושבת בבית ובוכה, ואני צריך לצאת החוצה לרחוב. איבונה, אשתי, תיארה את זה בצורה הטובה ביותר: היא אמרה שאנחנו פשוט יוצאים לחופשה ארוכה מעט יותר מהרגיל, ואז נחזור. מוני (פנאן) הרג אותי בנאום הפרידה שלו. אמרתי לו לא לעשות את זה, אבל אני יודע שמה שהוא אמר מגיע עמוק-עמוק מתוך הלב. אם אני אדבר עכשיו על מוני, אני אתחיל לבכות".
החיבוק והנשיקה להם זכה מפנאן עם הגיעו ארצה באוגוסט 01', אגב, הם הזיכרון הראשון של וויצ'יץ' מתקופתו בישראל. "יש לנו מערכת יחסים כמו של אב ובן. כשהגעתי לכאן אני זוכר שהיה בלאגן, שבדיוק החלה האינתיפאדה. מוני הגיע לאסוף אותי מנתב"ג עם כל האהבה שיש בו. כשהודעתי על המעבר לישראל, המשפחה של איבונה רצתה לירות לי ברגל כדי שאשאר בקרואטיה. הם לא הבינו למה אני לוקח את הבת שלהם למקום הזה. אבל אז הגעתי לכאן ומוני קיבל אותי עם נשיקה וחיבוק. מיד יכולת לראות שהוא מעניק לך אהבה אמיתית, בלי תנאים וגבולות. הוא היה שם עבורי כל השנים. זה מישהו שנותן לך עצות נהדרות, אהבה. אפילו כשאתה סתם צריך מישהו שיחבק אותך, הוא נמצא שם".
אחרי שש שנים בארץ, אתה מרגיש קצת ישראלי?
"הפכתי לחלק גדול מכל מה שקורה כאן. הייתי חלק ממכבי, ומכבי היא חלק חשוב בחיי המדינה. צריך לזכור שלא הגעתי לכאן ממדינה נורמאלית, אז לא לקח לי הרבה זמן להסתגל (צוחק). אבל זה מה שאני אוהב בישראל, שלכולם אכפת כשמשהו גדול קורה. כולם ביחד, כשמשהו גדול קורה בפוליטיקה או בספורט. כולם מאוחדים כשזה מגיע לדברים החשובים, ואני מאוד אוהב את זה".
עוד בוואלה!
מה זאת קבוצה
שש עונות, חמש אליפויות ישראל, ארבעה גביעי מדינה, שני גביעי יורוליג, שתי העפלות נוספות לגמר אליפות אירופה. ניקולה וויצ'יץ' לא היה רק גדול כאינדבידואל; הוא גיבה את יכולתו הפנומנאלית בתארים. כעת נפרדת מכבי מן הצלע האחרונה במשולש שסחף את המועדון לשנים הגדולות בתולדותיו, יחד עם שרונאס יאסיקביצ'יוס ואנתוני פארקר.
"היינו בוודאות אחת משתי הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הכדורסל האירופאי, לצד ספליט האגדית", קובע וויצ'יץ' נחרצות. "המערכת, הגישה שלה לשחקנים, הידע הבלתי ייאמן של האנשים בכל האספקטים הכל היה יוצא דופן. לא רק שהיו כאן שחקנים גדולים, הם גם היו אנשים נהדרים. קורה פעם בהרבה שנים שאתה מערבב את כל המצרכים ומקבל תוצאה מדהימה. היו לנו שחקנים עם אישיות אדירה, מאמנים שהתאימו בדיוק לסגל. ההנהלה מסביב תמכה, מוני היה שם בשבילנו. ולכולנו היה חלום משותף לקחת את היורוליג. אני זוכר שבסיומי משחקים, כשקיבלנו ליד את דף הסטטיסטיקה, דבר ראשון היינו מסתכלים על כמות האסיסטים ועל מדד האיכות. לא היה אכפת לנו מכמות הנקודות שקלענו, זה היה הדבר האחרון שהסתכלנו עליו.
"התקופה ההיא לימדה אותי מה המשמעות האמיתית של המילה 'קבוצה'", ממשיך וויצ'יץ' ואומר. "היינו ביחד על המגרש ומחוצה לו. גם שחקנים ששיחקו שתי דקות בערב, וגם שחקנים ששיחקו ארבעים דקות. כולם נרתמו למאמץ. היינו כמו משפחה. ככל שהזמן עובר, אתה יותר ויותר מעריך את כל מה שהיה. בתקופה ההיא, למשל, לארבעה-חמישה חבר'ה בקבוצה נולדו ילדים, באותו זמן. כל הנשים שלנו היו חברות טובות. עשינו כל דבר ביחד: אם למישהו היה אירוע, ראית את כל 12 שחקני הסגל מגיעים. בדרך כלל אתה מזמין לאירועים ארבעה-חמישה חברים מהקבוצה, אם אתה עושה ארוחת ערב אתה מזמין שחקן-שניים, אבל בתקופה ההיא כולנו באנו לכל אירוע. היינו עושים אירועים ביחד, מסיבות. היינו יחידה אחת, מהדברים הקטנים ועד הגדולים ביותר. כשדיון תומאס שבר בזמנו את הרגל, לדוגמא, לכולנו כאב פיזית עבורו. כשהיינו צריכים לבצע התאמות מקצועיות מסוימות זה לקח בדיוק שתי דקות, לא כמו בקבוצות אחרות, שזה יכול גם לקחת חודש. פיני גרשון אמר לי אז: 'החלום שלי התגשם. אני מגיע לאימון, יושב בצד, כל השחקנים עושים את מה שהם צריכים והדברים קורים מעצמם'".
מדוע נשארת כאן כל אותן שנים? הרי יכולת לעשות הרבה יותר כסף בחוץ.
"לא יודע. ברור שיכולתי לעשות יותר כסף אם הייתי הולך לאירופה, אבל יש דברים שלא קונים בכסף. אולי כשאהיה זקן אבכה על הכסף שכביכול איבדתי, הכסף שיכולתי להרוויח. עכשיו אולי יש לי פחות מכפי שיכול היה להיות לי, אבל קיבלתי דברים שאין להם מחיר. חוץ מכל האהבה, מצאתי כאן אנשים שהפכו עבורי למשפחה שנייה. כשאתה נמצא רחוק מהבית ומוצא משפחה נוספת, זה דבר שאין לו מחיר. וכמובן היה חשוב לי שבכל השנים שלי במכבי תמיד הקבוצה כיוונה לטופ, תמיד רצתה להשיג את כל התארים. לא תמיד הצלחנו, אבל זו הייתה המטרה. אפילו בעונה הזו, שהייתה נוראית, הגענו לשלושה גמרים. יש לנו תקציב לא גבוה, אולי מספר 17 באירופה, אבל היינו רחוקים 20 דקות מאליפות היורוליג. המרדף הבלתי פוסק אחרי תארים השאיר אותי כאן".
אחרי כל שנות ההקרבה הכספית עבור המועדון, התאכזבת שהחליטו לוותר עליך?
"לא שיחקתי במכבי בחינם. למרות ששיחקתי עבור פחות כסף, עדיין היה מדובר בסכום גדול. קיבלתי הכי הרבה שיכלו לתת לי. אולי היה מגיע לי יותר, אבל אני לא חושב על זה. אני יודע שיש למכבי מגבלות ואני מבין את הצעד שהם עשו. ביום שהתקשרו אלי והסבירו לי מה הסיטואציה, אמרתי שאני מכבד את ההחלטה. גם להם, אני משוכנע, זה לא היה קל".
מה זה חברים
למה הכי תתגעגע?
"יש כמה דברים שמאוד אתגעגע אליהם. ימי חמישי בנוקיה, ימי שישי אצל החבר שלי חן יניב. יש לי כאן את המסעדה שלי, בית הקפה שלי. מקומות שאני מגיע אליהם ואומרים לי: 'היי, מה נשמע'. כאילו אני בן בית. תמיד קיבלתי יחס טוב מהקהל. אפילו מהאוהדים של הפועל ירושלים והפועל תל אביב קיבלתי מחמאות. הם אמרו לי תמיד: 'ניקולה, אנחנו אולי שונאים את מכבי, אבל אותך אנחנו אוהבים'. אחרי גמר הגביע אוהדי הפועל ירושלים עמדו בתור להצטלם איתי".
יש בך צער שלא שיחקת ב-NBA? שאפילו לא ניסית להגיע לשם?
"אני לא יכול לומר שאני עצוב על מה שקרה לי עם ה-NBA. לא בער בי לנסות. פעם ה-NBA היה עבור האירופאים משהו זוהר, אדיר. אבל בשנים האחרונות זה לא ככה. NBA זה נטו כסף. שמעתי הרבה סיפורים משאראס ומשחקנים שהגיעו למכבי מארה"ב. זה רק ביזנס. התחרות בתוך הקבוצות עצמן היא אדירה. שחקנים לא מדברים אחד עם השני. יש שם ניכור גדול. אין דבר כזה קבוצה שהיא גם משפחה, כמו שהיה לי כאן במכבי. בטוח שב-NBA לא היו עושים לי מסיבת עיתונאים כמו שמכבי ארגנה לי. שנייה אחרי שהייתי עוזב כבר לא היו מדברים עלי, היו שוכחים ממני כאילו לא הייתי קיים".
מה הרגע הגדול ביותר שתיקח איתך הלאה?
"הפיינל פור בתל אביב. אני זוכר כל רגע מהתקופה הזו. וכמובן שאת המשחק ההוא מול ז'לגיריס".
והרגע הקשה ביותר?
"כל פעם שהפסדנו ביורוליג, ובמיוחד כשהפסדנו בבית. 11,000 איש הגיעו כדי לראות ניצחון, ו-12 שחקנים על הפרקט נלחמו עבור המדינה. כשהפסדנו, אנשים ברחוב היו אומרים לי 'מה זה, מה קרה, למה הפסדתם?'. כל המדינה הייתה עצבנית. הייתי עומד ברמזור ורואה אנשים צועקים אחד על השני. מישהו צועק על אשתו 'תגידי לי, מה את רוצה?!'. בטח הרבה זוגות נפרדו בגלל ההפסדים שלנו. ראיתי טלוויזיות שאנשים ניפצו מרוב עצבים אחרי הפסדים. אנשים שקיבלו במהלך המשחק התקפי לב. זה לא פשוט".
איך נראה שמעון מזרחי מנקודת מבטו של שחקן?
"אני מכיר את שמעון כבר הרבה זמן כבר. אדם שנמצא בכדורסל כ"כ הרבה זמן והוא כזה מצליח, אתה חייב לכבד אותו. הבן אדם נותן הכל עבור הקבוצה, נותן הכל עבור הניצחון, רק להיות ראשון. שמעון ומוני סובלים הכי הרבה בהפסדים שלנו. יש להם הרבה תארים, והם עדיין רעבים. יש להם מאה אליפויות וגביעים והם רוצים את ה-101 כאילו זה התואר הראשון שלהם. אין דברים כאלה".
מה תעשה עכשיו בערבי חמישי?
"אולי אשחק בערבי רביעי ביורוליג, וביום חמישי אשב ואראה את מכבי בטלוויזיה. זה בטח לא יהיה קל".
השחקן הכי טוב ששיחקת איתו?
"לא רוצה לבחור אחד. יש חמישה: אנתוני (פארקר), שאראס (יאסיקביצ'יוס), מייסיאו (באסטון), דרק (שארפ) וטל (בורשטיין)".
המגרש שהכי קשה לשחק בו?
"המגרש של הכוכב האדום בלגרד, סרביה. שיחקנו נגדם בליגה האדריאטית. סובבתי במהלך המשחק את הקרסול ואת הירך. שכבתי שם בחדר ההלבשה, נאנק מכאבים, ושלושה שומרים מהכוח המיוחד שמרו עלי, כי זו סרביה ואני קרואטי. הרופא שלנו היה צריך להיכנס לחדר והשומר בכניסה שאל אותו מה קורה איתי. הרופא אמר 'מה זאת אומרת, הוא פצוע'. אז השומר אמר לו: 'אל תדאג, אנחנו כבר נטפל בו'".
יש סיכוי שנראה אותך כאן בחזרה?
"אי אפשר לדעת מה צופן לך העתיד, אבל כבר אמרתי שמכבי תמיד תהיה האופציה הראשונה שלי. בגלל זה אני לא נפרד מהחברים שלי. אני עוד אחזור לכאן".
אולי כמאמן.
"לא יודע אם ארצה לעבור לאימון. קודם תן לי ליהנות מהמשחק עוד כמה שנים".
מה לגבי משחק פרידה חגיגי?
"מה פתאום, איזה משחק פרידה. בגלל זה כבר הצטרפתי לקבוצת הוותיקים של מכבי".
ohadgreenwald@walla.co.il