וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מין מסוכן: סיפורו של הכדורגלן האנגלי פרנק וורת'ינגטון

29.1.2014 / 10:30

ב-1972 אמור היה פרנק וורת'ינגטון לחתום בליברפול ולהפוך לכוכב-על, אלא שחיבה גדולה לסקס חיסלה את התכנית וגרמה לו לבזבז כישרון חד-פעמי על 24 קבוצות שונות. “מגרש השדים" על דמות הקאלט שאחראית על אחד השערים היפים בתולדות אנגליה (הביצוע בפנים), אך לא הרבה יותר

הכדורגלן האנגלי פרנק וורת'ינגטון במדי לסטר. GettyImages
כישרון גדול שיכול היה להוביל לקריירה גדולה הרבה יותר. וורת'ינגטון/GettyImages

לעתים, קריירות שלמות מצטמקות אל תוך רגע נדיר אחד: שילוב מושלם של סיטואציה וקונטקסט יוצר מאורע בלתי נשכח שגדול מסך חלקיו – מאורע שנשאר הרבה אחרי סיום הקריירה המדוברת, שמגדיר אותה. לעתים, קריירות שלמות הופכות למאורע הזה, מתבטלות לגמרי, חוסות בצילו, קיימות רק ביחס אליו: טובות יותר, טובות פחות, משרתות אותו בצורה כזו או בצורה אחרת. עבור פרנק וו'רת'ינגטון, המאורע הזה הגיע ב-21 באפריל, 1979, בברנדן פארק, האצטדיון של בולטון, במחצית השניה של משחק ליגה ראשונה בין הוונדררס ואיפסוויץ'. חשוב מכל, המאורע הזה לנצח ייראה טוב יותר מכל מילה שתנסה לתאר אותו, אז בואו נשכח מאותיות:

תרגישו חופשי לצפות בשער הזה פעם נוספת – להבחין, נניח, בשופט שאשכרה מוחא כפיים לביצוע המיוחד. "ראיתי את כל השערים של השחקנים הגדולים - דניס לואו, ג'ף הרסט - אבל השער הזה היה היפה ביותר. לא בגלל שהוא היה שלי - פשוט בגלל שהיה היפה ביותר", אמר פרנק וורת'ינגטון בצניעות אופיינית לפני כשנה, ולא יהיה קל להתווכח איתו: המהלך הזה יזכה אותו, כמובן, בתואר שער העונה ההיא, ויוזכר לאורך השנים כאחד הגולים היפים ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי. ואילו, לצידו תוצב כוכבית בלתי נראית, כוכבית שדורשת לרדת לתחתית דעתו של פרנק וורת'ינגטון ולתהות: זהו זה? האם באמת היה חכם לבזבז את כמות הכישרון הבלתי נגמר הזה על אינספור נשים, בקבוקי אלכוהול שונים ושלל קבוצות אפורות מהליגה הראשונה והשניה? האם אי אפשר היה להוציא קצת יותר?

לפני מספר שנים אמר שחקן מנצ'סטר סיטי לשעבר מייק סאמרבי כי וורת'ינגטון הוא "השחקן הכי טוב שראיתי בעמדה שלו. הוא היה צריך לשחק 80 או 90 פעם בנבחרת אנגליה". אז למה, בעולם האמיתי, וורת'ינגטון לבש את המדים הלאומיים שמונה פעמים בלבד?

ובכן, כי הוא היה פרנק וורת'ינגטון.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
הכדורגלן האנגלי פרנק וורת'ינגטון במדי האדרספילד. GettyImages
האם באמת היה חכם לבזבז את כמות הכישרון הבלתי נגמר הזה על אינספור נשים, בקבוקי אלכוהול שונים ושלל קבוצות אפורות מהליגה הראשונה והשניה? האם אי אפשר היה להוציא קצת יותר?/GettyImages

***

וורת'ינגטון נולד למשפחת כדורגל: אימו ואביו הכירו במגרשים, אביו ושני אחיו הגדולים שיחקו בקבוצת הליפאקס. בגיל 14 הוחתם הנער על ידי האדרספילד, אז בליגה השניה, ושנתיים לאחר מכן החל להשתלב בקבוצה הבוגרת. מאמנו דאז, איאן גריבס, אחד מתינוקות באזבי של מנצ'סטר יונייטד ההיא, יספר על אימון טיפוסי של ילד הפלא החדש שלו בהאדרספילד באלה המילים: "עמדנו ודיברנו והעיניים שלו לא זזו מהעיניים שלי, והוא בכל זאת הקפיץ את הכדור איזה 47 פעמים על הרגל. הוא הקפיץ אותו ותפס אותו עם הצוואר, ואז הקפיץ אותו בחזרה אל הרגל. חשבתי לעצמי - איך מעירים לשחקן שיכול לעשות דברים כאלה?"

התשובה לשאלה הזו, בימים ההם, היתה שלא מעירים. וורת'ינגטון הפך לשחקן מפתח בהאדרספילד, ועם 18 שערים סייע לה לסיים ראשונה בליגת המשנה ב-1969/70, ולעלות לליגה הבכירה אחרי 15 שנות בצורת. לרוע המזל, הטריירס החזיקו מעמד בליגה העליונה רק שנתיים, ורגע לפני שזה קרה, באפריל של 1971 צצו שמועות באנגליה לפיהן טוטנהאם מוכנה לשלם 100 אלף ליש"ט עבור החלוץ, מה שהטריף את גריבס: "אין לי מילים לתאר כמה זה מכעיס אותי. לתת לפרנק ללכת יהיה להרוס בין לילה את כל מה שניסינו לבנות כאן בשנתיים האחרונות". המנג'ר, אגב, יגדיר ברבות השנים את החלוץ שלו כ"ג'ורג'י בסט של מעמד הפועלים".

ובניגוד לבסט, לוורת'ינגטון היה סטייל מאוד ברור: אלביס. הכישרון הגדול העריץ את המלך, ואמר פעם ש"כל מה שהוא לבש – אני לבשתי". אחד מחבריו בקבוצתו הבאה, לסטר, יתאר התלבושת של "וורת'ו" כך: "מכנסי הג'ינס הכי צמודים שאי פעם ראיתם, מגפיים עד הברך, חגורה עליה כתוב "אלביס", חולצה שחורה עליה כתוב בנצנצים "אלביס" ומעיל קטיפה". איפשהו ב-1972, חוש הלבוש הייחודי הזה הגיע עד סר אלף ראמזי האגדי - איש שמעולם לא התחבר לפלייבויז מסוגו של וורת'ינגטון, והעדיף שחקנים שלא גונבים את ההצגה אלא עוזרים להרים אותה יחדיו. כוכב האדרספילד הגיע לשדה התעופה בהית'רו עם מגפי בוקרים גבוהים, חולצת קטיפה שחורה, מכנסיים שחורים, ז'אקט ירוק בהיר וגיטרה על הכתף, מוכן לעלות עם חבריו לנבחרת אנגליה עד גיל 23 לטיסה לרוסיה. האגדה מספרת שרמאזי – אחד המאמנים הגדולים בתולדות הכדורגל האנגלי - פנה לפיזיותרפיסט הנבחרת ושאל:

"What the fuck is that?"

"זה", השיב לו הפיזיותרפיסט, "החלוץ המרכזי החדש שלך, בוס".

מאמן נבחרת אנגליה בשנות השבעים, אלף ראמזי. GettyImages
לא השתגע על פלייבויז מסוגו של וורת'ינגטון. סר אלף ראמזי/GettyImages

***

"לקראת סוף הדרך שלי בהאדרספילד ממש התעללתי בגוף שלי. קיבלתי אזהרה מהבחור למעלה", אמר וורת'ינגטון לגרדיאן בתחילת שנות השבעים, ולפתע, הבחור מלמעלה סידר לו את הזדמנות חייו: ליברפול הגדולה רכשה אותו בקיץ של 1972 תמורת 150 אלף ליש"ט - סכום שאולי לא נשמע כמו הרבה כסף היום, אבל בתקופה ההיא - אם ההעברה היתה מושלמת - הרי שהיה מדובר בשיא חדש עבור אחד המועדונים הגדולים בתבל; עד אותו קיץ, ההעברה הגדולה ביותר של המייטי רדז היתה החתמתו של ג'ון טושאק שנתיים קודם לכן, תמורת 110 אלף ליש"ט מקרדיף. "אנחנו רוצים שפרנק ישחק ליד קווין קיגן", אמר ביל שאנקלי המאושר לתקשורת המקומית. "אם הוא ישפר אותנו ביחס לעונה הקודמת, בה כמעט זכינו באליפות, נהיה חתיכת קבוצה". וורת'ינגטון עצמו כבר חתם על החוזה ואפילו הצטלם לעיתון ואמר: "שיתפתי פעולה היטב עם קווין בנבחרת עד גיל 23. אני שמח עד הירח על החתימה בליברפול".

כל מה שהיה צריך לקרות כדי שהחלוץ החדש של הקבוצה ממרסיסייד ישלים את המסע לירח היה לעבור בדיקות רפואיות שגרתיות. הנסיון הראשון לא הצליח: לחץ הדם של וורת'ינגטון התברר כגבוה מדי, ובאנגליה היו שייחסו זו לפעילות מינית ענפה. שאנקלי האגדי אמר לרכש הנוצץ שלו להירגע, לא להיבהל, לצאת לחופשה של שבוע ולשוב לערוך בדיקה נוספת. וורת'ינגטון עשה כדבריו, עלה על מטוס למאיורקה ועשה את מה שתמיד עשה כדי להירגע. או יותר נכון, את מי שעשה: במהלך חופשה בת שבוע בספרד שכב, לטענתו, עם מיס בריטניה דאז, מיס ברבדוס דאז ובחורה בלגית שאת שמה לא זכר, זאת בנוסף לשלישייה שקיים עם נערה שוודית ואימה. בבדיקה הרפואית השניה באנפילד, לחץ הדם שלו היה אפילו גבוה יותר, וביל שנקלי הרים ידיים. וורת'ינגטון חתם בלסטר סיטי הצנועה וראה את ליברפול זוכה באותה עונה באליפות וחוגגת תואר אירופי ראשון בתולדות המועדון - גביע אופ"א, אחרי ניצחון על בורוסיה מנשנגלדבאך בגמר.

באחד מהפאנזינים של לסטר סיטי תיארו ב-1990 חימום טיפוסי של החלוץ המבריק לפני משחקים: "הוא היה משאיר את הכדור באוויר דקה או שתיים עם אחת הרגליים, אחר כך מעיף אותו מעל הראש, תופס אותו עם העורף, משאיר אותו שם לרגע, ואז מתרומם בהדרגתיות, מגלגל את הכדור במורד עמוד השדרה, שולח אותו עם העקב מעל הראש ושוב ממשיך עם הרגליים. הילדים ביציעים הביטו בו בהלם ובוודאי בילו שעות רבות בנסיון לחקות, רק פעם אחת, את הטריק הזה". במהלך שנותיו בלסטר הפך וורת'ינגטון לאחד השחקנים הטובים והיעילים בבריטניה, ועל הדרך גם קיבל זימון בכורה לנבחרת הבוגרת. באותו פאנזין המצוטט מעלה, נכתב על השנים ההן: "למרבה הצער, בנבחרת אנגליה לא היה מקום למישהו עם הניצוץ של וורת'ו. זה חבל מאוד עבור אנגליה וגם עבורו, כי עם קצת יותר נסיון ברמה הגבוהה היינו יכולים לקבל משהו בסגנון יוהאן קרויף. אי אפשר היה להשוות את הכישרון של פרנק לאף אחד. הגישה המיוחדת שלו לא הוגבלה רק לכר הדשא, והשמועות בלסטר היו שהוא מסתובב עם הנשים של שאר השחקנים".

מאמן ליברפול לשעבר ביל שאנקלי. Central Press, GettyImages
איך הקריירה של וורת'ינגטון היתה נראית אם היה מגיע לקבוצה הגדולה של ביל שאנקלי?/GettyImages, Central Press

***

כאן אנחנו מגיעים לנקודה חשובה. וורת'ינגטון היה אחד מאותם Mavericks - מילה לה אין תרגום הולם של ממש בעברית - ומשמעותה, בהקשר של הכדורגלנים האנגלים של שנות השבעים הינה כשרונות בלתי רגילים שלא תמיד ניתן לאלף, בדרנים עם מודעות גדולה למראה החיצוני וחיבה לא פחות גדולה לטיפה המרה ולנשים. שנות השבעים היוו את תקופת הזוהר של מציאות שלא תשוב עוד, עם שלל טיפוסים חד-פעמיים כגון אלן האדסון, רודני מארש, פיטר אוסגוד, צ'רלי ג'ורג', סטן באוולס וכמובן ג'ורג'י בסט.

בעוד מאמני קבוצות היו מוכנים לשים מבטחם בדמויות הססגוניות שעזרו לעצב את הכדורגל הבריטי דאז, מאמן הנבחרת היה ידידנו סר אלף ראמזי האגדי, שהוליך את אנגליה לזכיה היסטורית בגביע העולם ב-1966 עם סגנון משחק שהיה, ובכן, לא מלבב במיוחד. "יש לי תבנית בראש ואני בוחר את השחקנים הטובים ביותר שיתאימו לה. אני לאו דווקא בוחר את השחקנים הטובים ביותר", אמר פעם. ב-BBC פרסמו לפני כשבועיים מאמר שכותרתו "Does English sport suffer from its suspicion of maverick talents?", ובו צוטט העיתונאי ג'ונתן ווילסון כמדבר על כך שהאמון העיוור של ראמזי במשמעת והחשדות התמידיים בכישרון שיחקו תפקיד משמעותי בנפילתו של הכדורגל האנגלי - ואף עזרו להגדיר אותו. "בשנות השבעים, כשאנגליה לא הצליחה להעפיל לשני מונדיאל רצופים, התייחסו המאמנים של הנבחרת אל שלל כשרונות שונים כאל חידות במקום אל יורשים", נכתב בכתבה, שביכתה את כך שבמקום להפוך לכוכבים של ממש עם מקום בספרי ההיסטוריה של הענף, דמויות כגון וורת'ינגטון ורודני מארש ואלן האדסון הפכו לדמויות קאלט. מת'יו לה טיסייה, אחד המאווריקים האחרונים של הכדורגל הבריטי, צוטט באותה כתבה כאומר: "באנגליה תמיד חשדו בכל שחקן עם כישרון יוצא דופן. יותר חשוב לנו להרכיב 11 שחקנים שיתאימו לתבנית הקבוצתית שתפיק כדורגל בינוני, במקום לקחת צ'אנסים על אנשים עם יכולות לנצח משחקים".

לאורך השנים, לצד נוסטלגיה לימים ההם, נשמעה גם ביקורת על המאווריקים השונים. בספר 50 People Who Fouled Up Football נכתב, למשל: "אי אפשר היה לסמוך עליהם. חלק מהשחקנים הללו צריכים להסתכל על היורשים שלהם, ולבכות. מעולם לא היה דור ששמע כל כך הרבה כמה טוב הוא, ונכשל בצורה כל כך מחפירה".

ובכל זאת, לוורת'ינגטון היו כמה רגעים בשמש. ב-22 במאי, 1974, כבש אל מול 68 אלף איש בוומבלי שער ב-2:2 מול נבחרת ארגנטינה השנואה במשחק אימון. מגזין "Shoot!" יצר עם תום המשחק קולאז' בן ארבע תמונות המנציחות את הרגע תחת הכיתוב "בעיטת הקאובוי של פרנק", ומי שמעוניין בוידאו, לא בסטילס, רק צריך להריץ ל-3:23:

המשחק ההוא היה תחת המאמן הזמני ג'ו מרסר שהחליף את ראמזי, והוחלף על ידי דון ריווי, שגם לא ממש השתגע על סגנון המשחק של וורת'ינגטון. "הוא רצה חבורה של יס-מנים. הוא לא אהב אינדיבידואלים, מורדים", אמר עליו החלוץ המבריק, שהבקיע את שערו השני והאחרון בנבחרת הלאומית ביוני 1974, במהלך משחק מוקדמות מונדיאל בבולגריה שסייע לאנגליה לנצח 0:1 – משחק שהגדיר כרגע הגדול ביותר בקריירה הבינלאומית שלו.

כאמור, במקום להגיע לליברפול ב-1972, וורת'ינגטון נחת בלסטר, וחודש אחרי הופעת הבכורה שלו הוא התעלל בשחקן לידס, ג'וני גיילס: "הקפצתי את הכדור מעל הכתף שלי ומעל הראש שלו. הוא הסתובב אלי ואמר, בצורה מחושבת וקרה - אם אתה מזלזל ככה בלידס יונייטד עוד פעם אחת, אני אשבור לך את הרגליים". ובעוד שסיים כמלך שערי הקבוצה בארבע מתוך חמש השנים שלו במועדון, לקראת סוף דרכו בלסטר הצליח החלוץ להמאיס את עצמו על מרבית אנשי המפתח. “אנשים אומרים שיש לנו הרבה כישרון. אתם תגידו לי איפה הוא. יש אולי שחקן או שניים מוכשרים – היתר פועלים", אמר לתקשורת המקומית. הדברים הללו, לצד דברים דומים שאמר לדיילי מייל - "הצורה בה אני משחק חשובה יותר מאם הקבוצה מנצחת" - גרמו למנג'ר ג'ימי בלומפילד להחליט באופן סופי על מכירתו עם תום עונת 1976/77.

איאן גריבס, ששמר לו חסד נעורים כשהשניים שיתפו פעולה בהאדרספילד, מונה למנג'ר בולטון ולקח אותו איתו תמורת סכום שיא עבור הוונדררס דאז – 90 אלף ליש"ט בקיץ של 1977. אלא שלא הכל היה ורוד, ובמהלך אחד ממחנות טרום העונה של הקבוצה בגרמניה, אחרי שוורת'ינגטון דאג להשמיע לחבריו לקבוצה קלטת של אלביס למשך תשע שעות רצופות באוטובוס, נשבר גבו של גריבס, שלקח את הקלטת והשליכה מהחלון. כעונש על חילול הקודש, החליט וורת'ינגטון לא לדבר עם מאמנו למשך מספר שבועות. במקביל, לאט לאט, החל בתהליך התגברות עליו סיפר לגרדיאן בדצמבר 1978, חודש לאחר יום הולדתו ה-30: "אני מודה שנהגתי לצאת הרבה, אבל בימים אלה אני שקט. במקום לצאת שבעה ימים בשבוע, אני יוצא רק בשישה". כשנשאל פעם על ידי מגזין "Shoot!" מי היה היריב הקשה ביותר שלו, מנה תחילה את דין סמית' מסטוק, ולאחר מכן שינה את דעתו ל"אשתי לשעבר".

על אף ההצלחה הגדולה בבולטון – את עונת 1978/79 סיים כמלך שערי הליגה הבכירה עם 24 כיבושים – שלושה יותר מקני דלגליש – הוחלט להשאילו בקיץ של 1979 לפילדלפיה מהליגה האמריקאית, כשהפרט שגרם לו להשתכנע לעזוב לארצות הברית היה הבטחה מצד המועדון לדבר עם אנשיו של אלביס ולקבל "את אחת השרשראות האלה שהוא נתן לחברים שלו". החוויה לא היתה ממש מוצלחת, ובסיום העונה הוא שב לבולטון ונמכר לבירמינגהאם מליגת המשנה תמורת 150 אלף ליש"ט.

וברגע שמקל הנדודים הורם, הוא לא הונח לרגע: היו שם תקופות השאלה למיאלבי השוודית, טמפה ביי האמריקאית, ולאחר מכן מעברים ללידס, סנדרלנד, סאות'המפטון וברייטון. בסך הכל, מ-1979 עד 1984, שיחק וורת'ינגטון בשבע קבוצות שונות. סאו פאולו ניסתה להחתים אותו באמצע שנות השמונים, פרט בו התגאה מספר שנים לאחר הפרישה שלו כשאמר: "זה מאוד נדיר שקבוצות ברזילאיות מנסות להחתים שחקנים אנגלים בגלל הטכניקה החלשה שלהם, אבל כמה קבוצות ניסו להחתים אותי. זה מראה איזה שחקן הייתי".

הכדורגלן האנגלי פרנק וורת'ינגטון במדי לסטר מול שחקן ארסנל ליאם בריידי. GettyImages
"אני מודה שנהגתי לצאת הרבה, אבל בימים אלה אני שקט. במקום לצאת שבעה ימים בשבוע, אני יוצא רק בשישה". וורת'ינגטון מול ליאם בריידי/GettyImages

***

בגיל 36 מונה וורת'ינגטון למאמן/שחקן בטרנמר מהליגה הרביעית ומיד הצהיר: “אנשים כמוני שמקבלים קבוצות חייבים לגרום להן לשחק כדורגל יפה. אנחנו חייבים לשים את האמן במרכז". אחרי שנתיים בתפקיד פוטר, ולאחר שהמשיך לשחק בפרסטון וסטוקפורט ובשלל קבוצות חצי-מקצועיות הודיע על פרישה מכדורגל כמה חודשים לפני יום הולדתו ה-40. ב-1991, כשהוא בן 43, סגר מעגל והודיע על חזרה למגרשים בהליפאקס, עיר הולדתו, ושוב פרש, כשבמאזנו 24 קבוצות שונות לאורך הקריירה, 757 הופעות רשמיות, 234 שערים ואפס אחד גדול בעמודת התארים. בתולדות הליגות הבכירות בבריטניה, רק לעשרים שחקנים יש יותר הופעות רשמיות ממנו. בין החלוצים, שבדרך כלל נחשבים עמידים פחות, הרי שרק טרי פיין, אגדת סאות'המפטון, רשם יותר משחקים רשמיים ממנו (825, בהם הבקיע 168 שערים – 66 פחות מוורת'ינגטון).

לאורך מרבית הקריירה, התייחס אל עצמו וורת'ינגטון כאל "האדם החיובי ביותר בעולם", כך שחוסר ההצלחה, כביכול, לא היה אישיו. לדיילי אקספרס הוא אמר ב-1985: “אין לי טענות לגבי החיים שלי והקריירה ואין לי חרטות, אולי מלבד אחת. אם הייתי מתחיל את הכל קצת יותר מוקדם הייתי מגיע לליברפול ואז השמים היו הגבול, אבל אני מעולם לא מחפש תירוצים לשום דבר כי זו חולשה. תמיד ידעתי מה אני ולאן אני הולך". ועל כך אי אפשר ממש להתווכח. ייתכן שבשלב מסוים פרנק וורת'ינגטון – בדומה למאווריקים אחרים – קצת התאהב בתדמית שלו, אך לזכותו (או לגנותו) ייאמר שהוא מעולם לא זז ממנה.

"אני מניח שתמיד הייתי קצת טווס, לא היה אכפת לי מי קיבל אותי ומי לא", אמר פעם, ודאג לפרט על כך באוטוביוגרפיה בעלת השם הלא מרומז כלל One Hump or Two?, אותה פרסם ב-1994. "חשבתי שהגיע הזמן לכתוב על חלק מהזמנים המשוגעים שהיו לי בכדורגל. רציתי שאנשים יידעו שפול מרסון הוא לא הכדורגלן הראשון שהשתמש בסמים. אני מודה שהסנפתי קוקאין ועישנתי מריחואנה. זה היה חלק מהסצינה המשוגעת של התקופה", אמר, והשתמש לא פעם בפרפרזה על המשפט המפורסם של ידידו הטוב ג'ורג' בסט: "הוצאתי המון כסף על בחורות, אלכוהול והימורים, אבל כמו שהחבר שלי סטן באוולס אמר – זה עדיף על לבזבז אותו".

אם כך, האם ניתן לקבוע באופן חד פעמי שפרנק וורת'ינגטון הוא כישלון משום שלא שיחק ולו בקבוצה גדולה אחת? משום ששיחק שמונה פעמים בלבד בנבחרת אנגליה? משום שהבקיע את אחד השערים היפים בתולדות הכדורגל האנגלי, וזהו זה? משום שיהיה זכור יותר כדמות קאלט מאשר כאחד הגדולים אי פעם? אין ספק שוורת'ינגטון, כמו רבים מבני דורו, היה יכול לתעל את הכישרון הרב שלו לקריירת כדורגל מוצלחת יותר, אבל אם הוא עצמו לא מתחרט כמעט על דבר, מי אנחנו שנשים מקלות בגלגלים?

"אהבתי נשים ואהבתי כדורגל ולא הייתי מוכן לוותר על אף אחד מהדברים האלה", הוא אמר פעם, במשפט שככל הנראה מעולם לא נאמר על ידי אף כישלון בתולדות העולם.

ולסיום, השער ההוא, פעם נוספת ואחרונה:

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כן, הוא גם סופר. עטיפת האוטוביוגרפיה של פרנק וורת'ינגטון/מערכת וואלה!, צילום מסך

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully