ליאו ווסטרמן, ילד בן 21, רכזה הראשון של פרטיזן בלגרד וסוג של מגה פרוספקט שאמור להניב תשואה כספית לא קטנה ללא מעט גורמים מעוניינים, נפצע בתחילתו של המשחק החמישי העונה ביורוליג. בארבעת המשחקים הראשונים איבדה פרטיזן שלו 12.5 כדורים למשחק (שיפור משמעותי לעומת העונה שעברה בה איבדה 16.1 למשחק). מאז ובהיעדרו היא מאבדת 17.2 כאלו למשחק וממוקמת שנייה (מהסוף) ביורוליג. על הדרך, היא מציבה שני שחקנים ברשימת עשרת המאבדים המובילים של הליגה, כולל הקומבו גארד והגו-טו-גאי המרכזי שלה בוגדאן בוגדאנוביץ', שמוליך את הטבלה בגאווה.
למרות הנתונים הללו והגם שמאמנה המחליף של הסרבים החליט לפתוח בחמישייה דווקא עם טפיץ' כרכז, פתחה מכבי תל אביב בהגנה שמרנית יחסית. כלומר, אישית אבל נמוכה. במצב של 4:4, עברה מכבי לשמור בכלל את הגנת ה25 של בלאט (אזורית שמתחלפת לאישית) כשהיא נצמדת לעקרונות הטקטיים הנסוגים שהובילו אותה במהלך העונה. ולא שמכבי שמרה רע בשלב הזה. הבעיה בדקות הראשונות הייתה בהתקפה. היציאה המוקדמת של אוחיון בגין עבירה שנייה והכניסה של בוגדאנוביץ' הצעיר עזרה לקדם מעט את העניינים. במצב 9:12 לצהובים, כדקה וחצי לסוף, הרים הציוות ההגנתי רייס את היקמן את הקצב ויצר את הרצף הבא: היקמן חוטף לקינסי את הכדור בכדרור וסוגר מתפרצת קלה; בוגדאנוביץ' מאבד את הכדור במסירה והיקמן סוגר עוד מתפרצת קלה; החטאה מבחוץ של האורחים מובילה לעבירה על רייס במעבר ו-2 נקודות מהקו; החטאה נוספת של האורחים מובילה וקרש סל של רייס במעבר. ועכשיו כבר 9:20.
רצף משמעותי שני החל עם כניסתו של אלכס טיוס, במהלך הרבע השני ובמצב של 11:25 למקומיים. טיוס ייצר ריבאונד הגנה (לאחר שמנע דאנק), מיד לאחר מכן ריבאונד הגנה נוסף, שתי נקודות בצד השני וסחיטת ריבאונד התקפה. באק טו באק טו באק טו באק. כל אלה, יחד עם מחצית ראשונה מוחצת במיוחד של מוליכת הבית החדשה ויריבה שנכנסה למצב של שוק מוקדם אך מתקדם, הזניקו את מכבי לנתונים שזכורים מיפים יפים הרבה יותר. מכבי סגרה את המחצית עם נוק אאוט טכני של 4:63 במדד היעילות, 1:12 באסיסטים, 68% מול 29% בזריקות ל-2 ושלושה שחקנים שחורכים את הפרקט. טייריס רייס עם מדד 14 (8 נק' ו-4 אסיסטים), ריקי היקמן עם מדד 11 (8 נק' ו-3 חטיפות) ו-אלכסנדר הגדול טיוס עם מדד 15 (8 נק' ו-5 ריבאונדים).
יש מכנה משותף לשלושת השחקנים הללו. מדובר בשחקנים של אנרגיה, של קצב מהיר. שחקנים שמתאימים פחות להתחכמויות טקטיות התקפיות והגנתיות ותפורים ללחץ הגנתי ומשחק אינסטינקטיבי וקצבי. אפשר לומר, פחות או יותר, שעד למשחק הליגה מול הפועל חולון לפני מספר שבועות, סירב דיוויד בלאט לאפשר לסוסים שלו לדהור. במשוואה שלו, טקטיקה = שליטה. ושליטה = סדר ונקיון. כל שחקן יעמוד במקום, בשני צידי המגרש, ורצוי בקצב הכתבה. היקמן, כשבריאותו אפשרה זאת, הסתדר עם זה לא רע. אלכס טיוס הראה סימנים מסוימים של שיפור עוד לפני. טייריס רייס נראה אבוד לחלוטין, חרף הבלחה פה ושם.
העניין הוא שהמשמעות של טקטיקה איננה לשמור הגנות רופסות אך חכמות. המשמעות של שליטה אינה לשחק כדורסל בקצב של הכתבה. אפשר להשיג את אותה המטרה (ומעבר לה) עם אלמנטים פשוטים הרבה יותר: לחץ על הכדור; שאיפה לנקודות קלות במתפרצת; אגרסיביות. לפעמים מאמן טוב הוא כמו שופט טוב. על שופטים אומרים תמיד שניתן למדוד את איכותם ביחס הפוך למידת מורגשותם על המגרש. מעבר למילה המומצאת לעיל, הכוונה היא שככל שהנוכחות של השופט מורגשת פחות, מהווה הדבר סימן ברור למידת הצלחתו. זה יכול להיות המקרה גם עם מאמן איכותי כמו בלאט והשבועות האחרונים נותנים את התקווה שמה שנזעק על ידי מרבית הצופים מבחוץ מתחילת השנה התקבל גם על ידו. אפשר לאמן קבוצה ממושמעת ומנצחת, דיוויד, ועדיין לתת לה לרוץ ואפילו קצת להתפרע. רק קצת. על הדרך וכחלק מרצף הניצחונות היוצא מן הכלל של מכבי, היא מרוויחה מחדש את אמון הקהל. עזבו את האוהדים מהגנות שמסומנות 25, 38 או 1566. עזבו את שער 11 גם מתרגילי התקפה סופר מתוחכמים שדומה שרק המאמן (להבדיל, למשל, מהשחקנים שלו) מבין. תנו להם אינטנסיביות, לחימה וריצה (וניצחונות, כן?) והחיים שוב יפים.
אבל רגע, בשבוע הבא יש משחק בפלסיו דה דפורטס דה לה קומונידד דה מדריד (נשבע לכם). האם אפשר ללחוץ ולרוץ על הקבוצה שעושה זאת הכי טוב באירופה? אז מצד אחד, סביר להניח שזה הזמן לשחק נגד הבלאנקוס. ולא בגלל ההפסד לצסק"א, אלא בגלל שהתוצאות שלהם בשבועיים-שלושה האחרונים מעידות על ירידה מסוימת, שאין טבעי ממנה בואכה חודשים ינואר-פברואר. המשך המומנטום הצהוב, באופן שבו משחקת מכבי לאחרונה, עשוי לתת לה יתרון עצום במאבק הארוך על הביתיות בהצלבה. התחושה היא שאם יש סיכוי מזערי לנצח שם קבוצה שגדולה על מכבי בכמה מידות, אז אולי אולי אולי, במקרה, זה יכול לקרות בשבוע הבא. במיוחד אם נדאל מפסיד לפדרר בחצי הגמר באוסטרליה ושובר לכל הספרדים את הלב (יא אולוהים, איזה משחק). מצד שני, לרוץ במדריד עלול להעלות באוב את הזכרונות מאותו נסיון מר של אחד דווילי אי שם לפני שלושים ומשהו שנים. כנראה שהתשובה, גם הפעם, תלויה באיזונים. אם מחליטים על שיטה באופן מודע, אסור לסגת ממנה. מכבי לא הייתה ולא תהיה קבוצה של ראן אנד גאן, אבל גם אין סיבה שהיא תחזור להיות אלופת הכדררת שבילתה כאן כמה חודשים ארוכים. כך או אחרת, כרגע זה נראה מצוין.