10. סיד לוקמן
כשסיד לוקמן סיים את קריירת הקולג'ים שלו ב-1939, הוא לא התכוון להמשיך למקצוענים והתחיל לעבוד בחברת הובלות. אלא שג'ורג' היילאס, מאמן שיקגו ברס, שם עין על הרץ האחורי ממכללת קולומביה, שכנע אותו להצטרף לקבוצה בתפקיד הקווטרבק וביחד השניים שינו את ה-NFL לנצח. עד אז משחק ההתקפה בפוטבול היה מבוסס כמעט לחלוטין על ריצה, אלא שמערך ה-T החדש של הברס בהנהגתו של לוקמן התגלה כאפקטיבי יותר ואומץ בהדרגה על ידי יתר קבוצות הליגה. קריאת המשחק הפנומנלית של לוקמן הייתה האלמנט המרכזי עליו נבנה הסגנון המהפכני, שעזר להפוך את הליגה לאטרקטיבית יותר ובסופו של דבר להפוך אותה לפופולריות יותר בארצות הברית מליגת הבייסבול.
לוקמן, בן למהגרים מגרמניה שנולד בברוקלין, הוביל את הברס למשחק הגמר כבר בשנתו השנייה ב-1940, בו מחצו הדובים את וושינגטון רדסיקנס 0:73 במה שהוגדר כגמר החד צדדי ביותר בכל ענף ספורט שהוא. "אף גנרל על המגרש מעולם לא הוביל את קבוצתו בצורה כל כך אמנותית", נכתב על לוקמן למחרת בניו יורק טיימס. בעונה לאחר מכן הוא הביא לשיקגו אליפות נוספת, וכעבור שנה הנהיג אותה לעונה מושלמת שהסתיימה בהפסד מפתיע בגמר. אלא שב-1943 הוא חזר נחוש מתמיד ושבר כל שיא אפשרי בדרך לאליפות נוספת, כולל שבעה טאצ'דאונים במשחק אחד נגד הג'איינטס, ותצוגת ענק של חמישה טאצ'דאונים בגמר. אקורד הסיום של הקריירה הגדולה שלו הגיע ב-1946, בו זכה באליפות הרביעית והאחרונה שלו תוך שהוא כובש בעצמו את הטאצ'דאון המנצח בשניות הסיום בגמר.
9. בני לאונרד
עוד לפני שבארני רוס הוכיח שיהודי מסוגל להיות המתאגרף הכי קשוח באמריקה, בני לאונרד הראה שהמוח היהודי יכול לגבור גם על האגרופים האימתניים ביותר. הצעיר השברירי שגדל בגטו יהודי במנהטן נחשב לאחד המתאגרפים הגדולים בכל הזמנים, ואולי למתוחכם מכולם. לאונרד היטב ללמוד את תנועות יריביו ולהתאים את האסטרטגיה שלו לחולשותיהם, והוגדר על ידי מומחי אגרוף כגאון של ממש בזירה. אחרי שיצר לעצמו שם של לוחם רחוב מבטיח בניו יורק הפך לאונרד למקצוען ב-1917 והפסיד את הקרב הראשון שלו, אך המשיך לרצף בלתי נתפס של 88 ניצחונות לאחר מכן, 68 מתוכן בנוקאאוט, והחזיק במשך שבע וחצי שנים בתואר אלוף העולם במשקל קל - שיא שלא נשבר עד היום.
לאונרד הגן בהצלחה על התואר לא פחות מ-14 פעמים בשנה הראשונה לאחר זכייתו, כולל שבוע בלבד אחרי שלקח את החגורה היוקרתית מפרדי וולש. ב-1924 הוא פרש מאגרוף בהוראתה של אמו, כמו ילד יהודי טוב. אלא שנפילת הבורסה ב-1929 גרמה לו לאבד את כל רכושו והוא נאלץ לחזור להתחרות. הקדנציה השנייה של לאונרד בזירה הייתה מרשימה הרבה פחות, ולמרות שהוסיף 23 ניצחונות למאזנו הוא לא הזכיר את ימי גדולתו ופרש אחרי הפסד כואב לג'ימי מקלארן. לאונרד, שהפך לאחר פרישתו לשופט אגרוף ומצא את מותו בגיל 51 בזירה כשסבל מהתקף לב במהלך קרב אותו שפט, תרם רבות לקהילה היהודית, היה אחד התומכים הנלהבים של המכביה הראשונה ב-1932 ולאחר מותו נכתב עליו: "הוא הצליח להילחם באנטישמיות יותר מאלפי ספרי הסברה בנושא".
8. בלה גוטמן
אם הדירוג שלנו היה מתחשב גם בקריירות האימון של הספורטאים, בלה גוטמן היה מועמד רציני למקום הראשון, אבל גם כשחקן הוא קנה לעצמו מקום בין הגדולים ביותר. הכדורגלן המוחצן מבודפשט הוביל את מ.ט.ק המקומית לזכייה בשתי אליפויות הונגריה עוד לפני שמלאו לו 21, וב-1922 הוא נאלץ לעזוב את מולדתו בשל התגברות האנטישמיות במדינה ועבר לאוסטריה, שם הצטרף לקבוצת היהודים הכח וינה. הקשר הפעלתן הנהיג את קבוצתו לאליפות היסטורית ב-1925, והכח אף הפכה לקבוצה האירופית הראשונה שמנצחת קבוצה אנגלית באנגליה כשהביסה 1:5 את ווסטהאם באפטון פארק. ב-1926 סיירה הכח בארצות הברית במסגרת מסע גיוס תרומות לתנועה הציונית, וגוטמן החליט להישאר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שם שיחק שש שנים נוספות בארבע קבוצות שונות.
כמאמן המשיך גוטמן לנדוד ממקום למקום ולהשאיר חותם עצום בכל תחנה בה עבר. הוא אימן בלא פחות מעשר מדינות שונות במשך 30 שנה, זכה בעשר אליפויות ובשבעה גביעים מקומיים. בסוף שנות החמישים הוא הביא לברזיל את שיטת ה-4:2:4 שלו כשאימן בסאו פאולו, בתחילת שנות השישים הוא הגיע לבנפיקה ליסבון, שיחרר 20 שחקנים באופן מיידי ובעזרת שורה של צעירים שהעלה בעצמו ממחלקת הנוער הוביל את הקבוצה לשתי זכיות מדהימות בגביע אירופה לאלופות ב-1961 ו-1962. בשנים האחרונות אוהבים להשוות בפורטוגל בין ז'וזה מוריניו לגוטמן, שמשך הרבה אש בזכות הפה הגדול שלו ונטיותיו התכופות להסתכסך עם קולגות, אבל לפחות בקרב היהודים גוטמן ייזכר לנצח כקונצנזוס.
7. נאט הולמן
גם נאט הולמן מוכר בעיקר בזכות קריירת האימון הפנומנלית שלו, אבל ההישגים שלו כשחקן מחייבים להציב אותו במקום גבוה בדירוג, למרות שמשחק הכדורסל בתקופתו היה שונה בתכלית מזה שאנחנו מכירים כיום. הולמן, שהתנשא לגובה של 1.78 מ' בלבד, הגדיר את תפקיד הרכז בשנות העשרים, הציב סטנדרטים חדשים לטיפול בכדור, קליעה מרחוק וקריאת משחק, ונבחר ב-1950 במקום השלישי בדירוג הכדורסלנים הגדולים של מחצית המאה העשרים. אחרי שכיכב בניו יורק ווירלווינדס הוא עבר ב-1921 לניו יורק סלטיקס, הקבוצה הטובה ביבשת שהפכה בהנהגתו של הולמן, שתיפקד כקפטן ומאמן בפועל, לבלתי מנוצחת, והעמידה מאזן מדהים של 531 ניצחונות ו-28 הפסדים עד 1929, אז התפרקה הקבוצה בשל חוסר אתגר מול יריבותיה.
כיום כל מדינה בארצות הברית מחלקת מדי שנה את פרס "מר כדורסל" לשחקן התיכונים המצטיין שלה, אבל באותם ימים התואר הזה היה שייך בלעדית להולמן, בשל השפעתו העצומה על הענף, כשבין תלמידיו לאורך השנים ניתן למצוא ענקים כמו רד אורבך ורד הולצמן. עוד כשחקן-מאמן בסלטיקס הוא פיתח שיטות חדשניות כמו הצבת הסנטר כפיבוט במרכז ההתקפה ומשחק בסגנון 'תן ולך', אותן הנחיל במקביל גם לסטודנטים שלו בקולג' של ניו יורק (CCNY), שם החל לאמן כבר ב-1919, כשהיה בן 23, ונשאר בתפקידו עד 1960. אחרי שסייע להרכיב את נבחרת ארצות הברית למכביה ב-1932 הוא פרש ממשחק ועבר להתמקד באימון, כשהישגו הגדול ביותר על הקווים הגיע ב-1950, אז זכתה CCNY שלו באליפות ה-NCAA וה-NIT באותה שנה.
6. אגנס קלטי
סיפורה של אגנס קלטי מגלם בתוכו את סיפור תקומתו של העם היהודי כולו. היא נולדה בבודפשט והצטיינה מגיל צעיר בהתעמלות ובנגינה בצ'לו. כשהייתה בת 16 הוכתרה כאלופת הונגריה בקרב רב וסומנה כתקווה אולימפית גדולה, אך שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה. אביה של קלטי נספה באושוויץ, והיא הצליחה לשרוד בזכות מסמכים מזויפים שהציגו אותה כנוצריה. כשהזוועות תמו אגנס הצעירה זנחה את הצ'לו והסבירה שאין לה כל רצון לנגן יותר, אך שבה להתעמל בשיא המרץ וטיפסה לצמרת העולמית. את אולימפיאדת לונדון 1948 היא החמיצה בגלל פציעה, ורק בגיל 31 היא רשמה את הבכורה האולימפית שלה בהלסינקי 1952, שם זכתה במדליית זהב, כסף ושתי מדליות ארד.
במלבורן 1956 היא הפכה למתעמלת המבוגרת אי פעם שמוכתרת כאלופה אולימפית, וסיימה את המשחקים עם שלל של ארבע מדליות זהב ושתיים מכסף. בזמן האולימפיאדה פלשו כוחות ברית המועצות להונגריה וקלטי קיבלה מקלט מדיני באוסטרליה לצד רבים מחברי המשלחת ההונגרית. כעבור שנה היא עלתה לישראל אחרי שהגיעה לביקור לכבוד המכביה החמישית, והיא מתגוררת בארץ עד היום. 34 השנים שהעבירה בתפקידי אימון והדרכה שונים בתחום ההתעמלות בישראל הותירו אותה מתוסכלת בגלל מחסור תמידי במשאבים, ולפני מספר שנים היא סיכמה את החוויה ואמרה: "בזמן שבשאר העולם כולם התאמנו פעמיים ביום אנחנו התאמנו שלוש פעמים בשבוע, וגם אז קבוצת המתעמלים וקבוצת המתעמלות היו רבות על המזרן היחיד שהיה לנו".
* דירוג חמשת הגדולים יפורסם ביום שישי בערב