הנס שהתחיל את הרצף

ביום שבת הקרוב תפתח נבחרת הנשים של ישראל את אליפות אירופה השלישית ברציפות שלה. מצד אחד, מדובר בהישג שמלמד על התקדמות מטאורית בעשור האחרון: לא פחות מארבע הופעות בטורניר היוקרתי לעומת שתיים בלבד בעשרות השנים שקדמו; הביקור הראשון על במת הכדורסל הגדולה ביבשת היה אי שם בשנת 1950, כולל ניצחון היסטורי על הולנד שהקנה לישראליות מקום 11 מתוך 12. אלא שהאליפות ההיא נשכחה, וכשנדרשים לאליפות אירופה הראשונה באמת בה נטלו חלק השחקניות הישראליות, מיד קופץ לזיכרון יורובאסקט 1991; גם משום שהתקיים בתל אביב, אך בעיקר בשל ניצחון דרמטי על צ'כיה. עשרים שנה חלפו עברו, ועדיין לא השיגה נבחרת הנשים של ישראל ניצחון נוסף במסגרת אליפויות אירופה.

במספרים זה יוצא לא פחות מ-17 הפסדים רצופים, רובם במסגרת אליפויות בנות 16 נבחרות (ולא שמונה, כפי שהיה בתל אביב). בשבת ינסו הבנות של אלי רבי לצאת ממעגל ההפסדים המתסכל, וההזדמנות הראשונה שלהן לעשות כך עשויה לשמש לא רק כיציאה ממעגל, כי אם סוג של סגירת מעגל; מהצד השני של הפרקט תעלה נבחרת צ'כיה – סגנית אלופת העולם בשבילכם. הסיכויים לא עומדים לטובת הצד הכחול-לבן, אך דברים דומים נשמעו גם לפני אותה אליפות של 1991, כשפגשו בצ'כוסלובקיה – סגנית אלופת אירופה דאז. אז כדי להכניס קצת תקווה, נוסטלגיה ואמונה כי גם הפעם ניתן לעשות את הבלתי ייאמן, אולי שווה לחזור אחורה עשרים שנה - אל אחד הנצחונות הגדולים ביותר בתולדות נבחרת הנשים הישראלית.

עם סגל מוכשר במיוחד שכלל בין היתר את ענת דרייגור, אורלי גרוסמן, אורלי קסטן, אלומה גורן, לימור מזרחי, איריס דינרמן ורחל גיזסטר הוותיקה, העפילה הנבחרת במפתיע לאליפות – ולא, לא בגלל שזכתה לארח אותה. "כל הזמן חושבים ששיחקנו באליפות אירופה בגלל שאירחנו אותה וזה לא נכון, אנחנו עלינו מהמוקדמות ואז ביקשנו לארח", נזכרת אלומה גורן. "זוכרים את זה אחרת וזה לא פייר, עלינו מהטורניר ביוון אחרי שניצחנו את ספרד שזכתה בשנה שאחרי זה במדליית ארד באולימפיאדה בברצלונה, ככה שעצם ההעפלה היה הישג מרשים".

ההגרלה זימנה לנבחרת את המשחק הראשון הקשה ביותר אותו ניתן היה לקבל – קרב מול צ'כוסלובקיה האימתנית. במסיבת עיתונאים שקיים המאמן דאז אפי בירנבוים העריך כי סיכויי נבחרתו להעפיל לשלב הבא נמוכים, ואם כבר יש סיכוי לנצח, הרי שזה בהחלט לא יקרה מול צ'כוסלובקיה. ענת דרייגור, הכוכבת הבלתי מעורערת של אותה נבחרת, זוכרת כי גם היריבות הירבו לזלזל. "אף נבחרת לא ספרה אותנו, אלה היו הנבחרות הכי טובות באירופה - הונגריה, בולגריה, ברית המועצות וצ'כוסלובקיה, כל המדינות הקומוניסטיות שהעמידו מולנו כדורסלניות גבוהות, אתלטיות וחזקות". מנגד, נבחרת ישראל הציגה את הנשק האולטימטיבי שלה - המוכנות וההקרבה. "היה משהו מיוחד במשחק הזה", משחזרת אלומה גורן, "בהרבה מובנים זה היה השיא הספורטיבי של כולנו לפני המשחק. היינו מאוד מגובשות, ידענו שאין לנו שום יתרון מול כל קבוצה שנתמודד איתה, ואמרנו בינינו שנשאיר הכל על המגרש".

בתדריך שלפני המשחק שנערך ב-12 ליוני 1991, החליט המאמן בירנבוים לתת דווקא לאריק שיבק, שראה את הנבחרת היריבה בפעולה מספר ימים לפני פתיחת הטורניר, את הכבוד לדבר עם השחקניות. אלא שאחרי כדור הביניים הראשון השתלט בירנבוים על הנעשה וניצח על התזמורת. "אפי ניהל את המשחק הזה לעילא ולעילא, עד לפני כמה שנים הייתה באיגוד הכדורסל תמונה שאני על הידיים של אפי מהמשחק הזה", נזכר שיבק.

עם הפתיחה הבינה ישראל כי עם תמיכה של 3,000 אוהדים משולהבים ביציעים, אולי אפשר להדהים את היריבה החזקה. לקראת סיום המחצית קלעו אלומה גורן ולימור מזרחי שתי שלשות חשובות והורידו את ישראל לחדרי ההלבשה עם יתרון מפתיע ומרשים, 43:50. "כשהתקדם המשחק וראינו שאנחנו בתמונה, כל אחת מהשחקניות נתנה את 110 אחוז", מספרת דרייגור, "אפי ואריק נתנו תצוגת אימון ברמה מאוד גבוהה".

היריבה ומאמנה מירוסלאב וונדריצ'ק, שהודה לפני המשחק כי לא מכיר את ישראל, החלה להיכנס ללחץ; או כפי ששיבק מסביר זאת: "אנחנו לקחנו מאוד ברצינות את המשחק הזה, והם, כשכבר רצו לקחת את המשחק ברצינות, זה היה מאוחר מדי. הם לא זלזלו בנו, אבל לא נתנו את הכבוד שמגיע לנו, וזכינו בכבוד הזה בצורה מדהימה". גורן, אז רק בת 22, עדיין זוכרת את ההתרגשות. "התפתח משחק צמוד מאוד. ממה שאני זוכרת היתה תוצאה מאוד גבוהה והמשחק התעלה לרמה התקפית גבוהה. עצם ההשתייכות לרמה הזאת הייתה נהדרת".

ייתכן כי דווקא ההתרגשות המדוברת, בצירוף התחושה כי ניתן לחולל סנסציה גדולה, אפשרה לצ'כוסלובקיה החזקה לחזור למשחק, לסגור את הפיגור ואף ליטול את ההובלה לקראת הסיום. ישראל, שנעזרה ב-33 נקודות גדולות של דרייגור, ראתה את הכוכבת שלה קובעת 88:91, אך מיד מקבלת עבירה חמישית – שתי דקות לסיום. כאן נכנסו לעניינים גורן ולימור מזרחי, שייצגו את הדור הבא, ועם בכמה פעולות הגנתיות מדהימות מנעו את הכדור מהכוכבות היריבות ונתנו לישראל את הניצחון ההיסטורי, 90:91.

"השחקניות נתנו משחק ענק. דרייגור, קסטן, גרוסמן, אלומה גורן, מזרחי, כולן נתנו משחק ממש מושלם כדי לנצח כזאת נבחרת. חבל שזה היה הניצחון היחיד שלנו", מספר שיבק. לאחר אותו משחק ישראל רשמה שני הפסדים, כשלה גם במשחקי הדירוג ובסופו של דבר – למרות הניצחון הענק – סיימה את האליפות במקום האחרון. כישלון? לא בעיניו של שיבק: "אתה יכול להפתיע במשחק הראשון ואולי בעוד משחק אבל לאורך זמן האיכות תצא לאור. כל נבחרת ששיחקנו מולה הייתה בטופ 8 של אירופה, ופערי הרמות באמת היו גדולים. למרות זאת לא הובסנו במשחקים, שיחקנו כשווים מול שווים".

דרייגור דווקא זוכרת את הסיטואציה בצורה קצת אחרת. "אחרי המשחק הראשון הייתה הרגשה שעלינו ביכולת, ועם הניצחון הייתה התרגשות מאוד גבוהה; לא הצלחנו לישון וזה די השפיע על המשחקים בהמשך. במשחקים שלאחר מכן השופטים החמירו איתנו בצורה בלתי מובנת. עשינו סנסציה ברמה עולמית, ומשום מה הקפידו אחר כך לשרוק לנו כל מיני עבירות; זה היה נראה כמו פגיעה בפיב"א שניצחנו".

בחזרה להווה. גיבורי הניצחון ההוא מאמינים כי לנבחרת הנוכחית יש את האיכויות והאופי לשבור את מעגל ההפסדים. "יש לנו נבחרת טובה ומאוד מאוזנת לעומת נבחרות קודמות שהיו לנו", סבור שיבק, שראה דבר או שניים בכדורסל הנשים ואף הספיק לשמש מאז אותה אליפות בתל אביב גם כמאמן ראשי. "הנבחרת צריכה להיות מוכנה להשיג משהו באליפות אירופה. יש לנו שחקנית כמו שי דורון, לירון כהן, ליעד סואץ קרני, הקטיות (לויצקי, אברמזון, א"ש) וג'ניפר פליישר, שחקניות עם ניסיון בינלאומי. עדיין יש פערים בינינו לבין הטופ של אירופה, אבל זאת נבחרת שרצה עם אלי רבי כמה שנים, הצליחה להגיע לאליפות אירופה ועכשיו צריכים לעשות את זה".

כמו שיבק, גם דרייגור מאמינה שרצף הכשלונות יגיע סוף סוף לסיומו, על אף האכזבות וההפסדים הרבים במשחקי ההכנה. "אני חושבת שהרצף הזה יישבר, משחקי ההכנה לא משקפים שום דבר. היום הטקטיקות מאוד עוזרות, אתה הולך למשחקי ההכנה והמאמן מחליט לשתף את השחקניות בצורה שהוא רוצה, ולא בהכרח בצורה שהוא ישתמש בה במאני טיים. לפעמים נבחרות מרמות ומשתמשות בכל מיני טקטיקות. ההכנה זה לא המדד. המדד העיקרי זה שאתה מגיע לאליפות. ההגרלה יותר נוחה מזו שהיתה לנו, ומספיק ניצחון אחד כדי לעלות לשלב הבא. כל התנאים אופטימליים להישגים; זה ברור לי שהנבחרת תשיג ניצחון אחד לפחות". במקרה כזה אולי לא ניאלץ להמשיך ולהתענג על ניצחון גדול שקרה לפני עשרים שנה, כי אם נעבור לעסוק בהישגי ההווה. וכמו ב-1991, גם הפעם הכל מתחיל מול צ'כיה.