העיקר שהיו"ר לא ישתנה

מי זוכר כעת את הנאומים והמצגות שהכין לנו אבי לוזון כאשר נכנס לתפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל. ללוזון, כמה שזה נשמע מצחיק היום, היתה אג'נדה, ובראשה ליגת ה-16. הליגה של כולם. הליגה שתחזיר את מרחב המחייה הבריא לכדורגלן הישראלי הממוצע. ליגה שלא תתחיל בחיפה ותיגמר באשדוד. מניעיו של לוזון היו נסתרים מהעין, אבל ייאמר לזכותו שהרעיון שעליו נלחם, על כל חסרונותיו, קידם מאוד את המשאב הכי חשוב שיש בענף: הכדורגלן הישראלי. ליגת ה-16 של לוזון פתחה את השער להרבה מאוד שחקנים שליגת ה-12 היתה דוחקת ללאומית. בלי ליגת ה-16 אין דודו ביטון, אין אדריאן רוצ'ט ולא בטוח שיש ערן זהבי וליאור רפאלוב. יהיו שישימו את הדגש על שלל הבעיות שליגת ה-16 יצרה או החריפה, אבל את התקווה והכוח שהיא העניקה לכדורגלן הישראלי המדוכא יהיה קשה לקעקע.

באותם ימים, רק מעטים סירבו לקנות את תפקיד לוחם הצדק והמהפכן העממי שעטה עליו היו"ר הנכנס. חלקם האירו עם הפנס למקום שלא ממש שמו לב אליו: האנשים שאמורים לבחור את לוזון בהתאחדות ולתת לו את קולם. ככל שיותר כאלו יכנסו לליגת העל, אחיזתו של היו"ר תהיה עמוקה יותר והקואליציה שלו בהתאחדות תהיה גדולה יותר. לא עברו שנתיים מאז נוסדה ליגת ה-16, רק שנתיים, בקושי שנתיים, ואותם ספקנים-מלעיזים קיבלו רמיזה נוספת למה שמניע את לוזון באמת. השבוע התברר שללוזון פחות חשובים הרעיונות שלו בנוגע לגודל הליגה, המבנה, השיטה והגישה, כל עוד הכל יעבור בהסכמה מלאה. סיעת הפועל רוצה קיזוז, סיעת מכבי לא – ללוזון, כך הוא העיד על עצמו, זה פחות חשוב. העיקר שהכל יעבור בהסכמה הכי רחבה שרק אפשר.

לוזון, בגישתו החדשה, קודם כל חוטא לתפקיד שלו. כיו"ר ההתאחדות לכדורגל, זה שאוהב להתהדר בכך שהוא מגיע מהשטח ולא מהעסקונה, חייבת להיות לו עמדה ברורה ומוכרת בנוגע לכל הסוגיות החשובות שיעלו לדיון בקרוב בהנהלת ההתאחדות לכדורגל. לא רק בנוגע למבנה הליגות. הוא ראש הפירמידה. עמדותיו המגובשות צריכות להיות מושמעות תחת כל עץ רענן. עליו להילחם בחירוף נפש על האני מאמין שלו ולא לשאוף לפשרה פחדנית. לא מדובר במינוי מאמן לנבחרת הצעירה, אלא משהו הרבה יותר רחב וקריטי. העובדה שלוזון קיפל את דגל ליגת ה-16 אחרי שנתיים לא מלמדת על הכרה כנה בכישלון לכאורה, אלא על משהו אחר.

הבעיה העיקרית עם גישת השמעון פרס הזו נובעת מאותה תחושה כי מה שמניע אותו באמת לא מתחיל ונגמר בטובת הכדורגל. הניסיון שלו ללכת בין הטיפות רק מחדד את הרמיזות שצצו אז, כאשר הגדיל את הליגה, והן שלכל מטרה אחת – לחזק את שלטונו. מי שנהג בעבר לאיים עלינו בעזיבה ולצייץ כמה נמאס לו, סימן לו למטרה קדנציה נוספת. איך שזה נראה כרגע, ללוזון פחות משנה אם זה יהיה עם 16 קבוצות או 14. עם 37 מחזורים או 39. עם קיזוז או בלי קיזוז. העיקר שדבר אחד לא ישתנה במבנה הליגות: האיש העומד בראשן.

התחושה הקשה הזו מגיעה על רקע מכלול הבעיות שנחשפו הקיץ: לעוגנים כמו בית"ר ירושלים ובני יהודה אין בעלים ואין צורה, וקולן של דמויות כמו פרוספר אזגי ותומר סיני עדיין מהדהד ברקע. מי שלא הבין מדוע לוזון לא נקט עמדה ערכית ברורה בכל הנושאים האלו, מבין היום יותר כאשר הוא לא נוקט עמדה ערכית, ברורה ויציבה בדברים לא פחות חשובים. לוזון, בגישתו החדשה בנוגע לשינוי מבנה הליגות, לא רק מאשרר את השיטה הנלוזה שבה עסקנים כושלים או אפורים ממכבי והפועל ממשיכים לקבוע לנו כמעט הכל. מתברר שלוזון הוא לא האנטיתזה לנורמות האלה, הוא הנורמות האלה בעצמו.