ז'וזה מוריניו חולל ביום שלישי שערוריה כאשר חילק את המאמנים לשלוש קבוצות. הרשו לי להציע חלוקה הרבה פחות שנויה במחלוקת לגבי האוהדים ברחבי העולם. יש כאלה שסוגדים לברצלונה, בין אם היו קטלונים בנפשם מאז ומתמיד, ובין אם הצטרפו למחנה הבלאוגרנה כשהתאהבו בסגנון טיקי-טאקה המהפנט. מנגד מתייצבת קבוצה הולכת וגדלה של אוהדים שמייחלים לנפילת אימפריית ברצלונה. היא כוללת את אוהדי ריאל מדריד המסורתיים, וגם את אלה שנהנים ללכת נגד הזרם, מתנגדים למוסכמות שהתקשורת מנסה לכפות עליהם, ובאופן כללי סולדים מהגמוניה מכל סוג שהוא. יש גם קבוצה שלישית, ואני רוצה להאמין שהיא גדולה יותר משתי הראשונות גם יחד אלה הם האוהדים הנייטרליים. הם מצפים למשחקים של ברצלונה כדי להנות משואו אדיר ובלתי נשכח, אך לא בהכרח מזילים ריר על כל מהלך של ליאו מסי וצ'אבי, ולא מקללים כל שחקן שמעז, חס וחלילה, להקשות עליהם את החיים באמצעות משחק פיזי מדי או הגנתי מדי לטעמם.
לאוהדים הנייטרליים אין ספק שברצלונה של פפ גוארדיולה היא אחת הקבוצות הגדולות ביותר שנבנו אי פעם, ואת ההצגות האלוהיות שהיא נותנת צריך להקליט ולשמור למען הדורות הבאים. צפיה בנצחונותיה ההיסטוריים על ריאל מדריד, 2:6 לפני שנתיים ו-0:5 ב-29 בנובמבר, הותירה אצלם תחושה של סיפוק עילאי, כי הם היו עדים למופע כדורגל מעולם אחר. שישה התארים של בארסה בעונתו הראשונה של גוארדיולה על הקווים נתפסו בקרב אוהדי הכדורגל כפרס הולם על המתנה שהעניקו הקטלונים למשחק הפופולרי בתבל.
אלא שקבוצות גדולות באמת ראויות לאתגרים גדולים באמת. ברצלונה הנוכחית היא קבוצה חד-גונית למדי, ללא תוכנית ב', ולכן אנו סקרנים לראות כיצד השיטה היחידה שלה עובדת במשחקים בהם עומד מולה יריב לא קל לפיצוח. חמישיות ושישיות זה נהדר, אבל עוצמתה של בארסה נבחנת בראש ובראשונה כאשר לא הכל הולך חלק. מאחר והאוהדים הנייטרליים לא רוצים באופן עיוור בנצחונותיה, הם מייחלים לרגעים בהם תידחק המכונה הקטלונית המפוארת לפינה ותזדקק לצאת ממנה. האם תצליח לעשות זאת? היכן ימצאו הכוכבים הסחוטים של גוארדיולה, שלא קיבלו מנוחה במשך שלוש עונות רצופות, כוחות להתעלות על עצמם? זו היתה אמורה להיות הדרמה האמיתית של סדרת הקלאסיקו.
קבוצת האוהדים השלישית היא שקופחה אתמול ונותרה עם שוקת שבורה. בעוד אוהדי בארסה צוהלים בדרך אל הגמר ומתנגדיה עוסקים בתיאוריות הקונספירציה המגוונות, הרי שהאוהדים הנייטרליים לא קיבלו כלום. ההרחקה השנויה במחלוקת של פפה, מהשחקנים החשובים ביותר במערך של ריאל בשלושת המשחקים הראשונים בסדרה, חיסלה את כל העניין בהתמודדות. ביום שלישי הקרוב, במקום לחזות באחד הקרבות המסקרנים בהיסטוריה, נשארנו עם משחק לפרוטוקול. זהו סיום עגום, עלוב וביזארי לשבועות שהיו אמורים להוות שיא של עונה שלמה.
הכוכבית לא תימחק
חובבי הכדורגל ההתקפי והאטרקטיבי רצו אולי בנצחון של ברצלונה במאזן הסופי, אך ודאי לא בדרך זו. לצערנו הרב, זו לא הפעם הראשונה שאנו נותרים עם תחושת הריקנות. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כאשר כבש סרג'יו בוסקטס את השער העצמי בתחילת המחצית השניה בגומלין מול ארסנל בשמינית-הגמר. זו לא היתה שמחה לאיד, אלא ציפיה לדרמה עוצרת נשימה. התותנים האמינו לפתע שהם מסוגלים להדיח את בארסה, ואלה היו אמורות להיות דקות מהפנטות. מיד לאחר מכן נזרק רובין ואן-פרסי באחת מהחלטות השיפוט הבזויות ביותר בתולדות הכדורגל, והכל נגמר. ברצלונה טיילה לנצחון קליל. כך היה גם אתמול.
השער השני של מסי, מרהיב ככל שיהיה, לא פיצה אפילו קצת על תחושת הקיפוח. לא בטוח שפפה צריך להתלונן יותר מדי, כי בינו לבין עצמו הוא יודע היטב שיש לו מזל לסיים כל משחק נתון מבלי ללכת למקלחת מוקדמת. בהחלטתו האומללה קיפח השופט וולפגנג שטארק בעיקר אותנו, האוהדים הנייטרליים.
שטארק קיפח גם את ברצלונה, כי המורשת ההיסטורית העצומה של גוארדיולה נפגעה אתמול באופן שלא ניתן לשיקום. עם כל הכבוד לפנדלים שלא נשרקו לטובת צ'לסי בסטמפורד-ברידג' לפני שנתיים, משקלם זניח יחסית. ראשית, במשחק הראשון באותה התמודדות נהנתה דווקא צ'לסי מטעויות שיפוט. שנית, טום אוברבו הנורבגי, אויב מספר אחת של אוהדי צ'לסי, אולי מנע מהלונדונים הזדמנויות הבקעה, אך הוא לא סייע לבארסה בצד השני של המגרש, ולא הפר את מאזן הכוחות. לא השופט אשם בשער השיוויון בדקה ה-94, אלא הגאונות של אנדרס אינייסטה והקיפאון בהגנה האנגלית. אם מישהו באמת חושב שאופ"א ניסתה למשוך בכוח את בארסה לגמר, הרי שהיא לא הייתה בעמדת פיגור בשניות האחרונות במשחק הגומלין. זה פשוט לא הגיוני.
אפשר להגיד את זה גם על שערוריית הרחקתו של תיאגו מוטה בחצי-הגמר אשתקד, כי בשורה התחתונה היתה זו אינטר שניצחה. יותר מכך, במשחק הראשון הובקע השער הקריטי של דייגו מיליטו מעמדת נבדל ברורה. טעויות השיפוט הלכו עד העונה לשני הכיוונים, ולאוהד אובייקטיבי לא תהיה בעיה להסכים עם כך.
העונה אנו מקבלים תמונה אחרת. ההרחקות של ואן-פרסי ופפה לא מתיישבות עם ההגיון הבריא. הן מעצימות את העלילות שנקשרו לשמה של בארסה בשנתיים הקודמות, ובטווח הארוך יותירו כתם גדול מאוד על הישגיה. השישיה לרשת פרו הכתימה את זכיית ארגנטינה במונדיאל-78, יד האלוהים של מראדונה פגמה בזכייתו בגביע העולם כעבור שמונה שנים, ולשושלת של ברצלונה הנוכחית ידאגו רבים להצמיד כוכבית שמנה. אחת הבדיחות הפופולריות כיום מדברת על כך שברצלונה משחקת במערך 3-3-3-4, והכוונה ברורה. ההצגות המוגזמות, בעיקר של בוסקטס ודני אלבס, תורמות לכך מאוד, כמו גם "השריקה לנבדל" שהשמיע השוער חוסה מנואל פינטו במשחק מול קופנהאגן. האם ברצלונה באמת צריכה לרמות כדי לנצח את הדנים? התשובה ברורה, אבל פינטו בחר לבייש את הסמל. האם בארסה היתה מגיעה לגמר ללא עזרת השופטים? רוב הסיכויים שכן, אך לעולם לא נדע בוודאות. את אוהדיה הכוכבית לא ממש מדאיגה. מתנגדיה הולכים לישון עם הכוכבית בלילה ומתעוררים איתה בבוקר, כי היא מחזקת את שנאתם ומספקת להם תירוצים. שני מחנות אלה יכולים להיות מרוצים עד הגג. אלא שלאוהדים הנייטרליים הכוכבית מכאיבה כי היא הורסת את ההילה סביב אחת הקבוצות הגדולות ביותר שראינו אי פעם. היא פוגמת בהנאה שלנו ממנה.
עוד בוואלה!
החטא של מוריניו
נקודה מרתקת שאיש לא הזכיר עד כה נעוצה בכך שריאל השתפרה במשחק הליגה אחרי הרחקתו של ראול אלביול, אך נחלשה ונרמסה אתמול אחרי יציאתו של פפה. מעבר להיותו של הפורטוגלי שחקן משמעותי יותר במערך, הרי שאנו עדים כאן בעיקר להשפעה המנטלית השונה של שני הכרטיסים האדומים. אלביול גורש מהמגרש בצדק, ומוריניו הגיב בהתאם. הוא ביצע חילופים התקפיים, השחקנים הרגישו שאין להם מה להפסיד והתעלו על עצמם. ההרחקה של פפה יצרה תחושה הפוכה, הרגשה של "כולם נגדנו ואין מה לעשות", ומוריניו אשם בכך יותר מכולם.
במקום לשדר עסקים כרגיל, מוריניו העדיף לשחק את תפקיד המקופח הסדרתי, מחא כפיים לשופט ונשלח בעצמו ליציע כדי לשבת שם עם פרצוף חמוץ. המלחמה הפסיכולוגית של "המיוחד" לפני המשחק התנקמה בו, והוא אכל את הדייסה שבישל.
אפשר היה לפעול אחרת. ההגנה של ברצלונה, עם קרלס פויול כמגן שמאלי לראשונה בחייו, חבייר מסצ'ראנו לא בטוח כהרגלו בעמדת הבלם, ודני אלבס על סף ספיגת כרטיס אדום אחרי סדרת עבירות, היתה פגיעה ביותר. בניגוד לגמר הגביע, מוריניו עשה בשכל כאשר לא ביזבז את כל הכוחות הפיזיים של שחקניו לפני ההפסקה ושמר אותם לכל 90 הדקות.
בפתיחת המחצית השניה החלה ריאל ליזום יותר, והמומנטום היה לצידה, אם כי החילוף של מסוט אוזיל הותיר טעם רע. הפליימייקר הגרמני זקוק לכדורים כדי לבוא לידי ביטוי, והוא לא קיבל אותם במחצית הראשונה, בעוד תרומתו ההגנתית היתה סבירה. שינוי הגישה היה מסייע לו רבות, אבל גם בלעדיו נראתה ריאל בדרך הנכונה. אז באה ההרחקה של פפה, אך מוריניו לא היה חייב לוותר על הכנסתו של קאקה שגילה ניצוצות של כדורגל אדיר בנצחון על ולנסיה בסוף השבוע. כואבת, קשה ולא מוצדקת ככל שתהיה, המכה הזו לא היתה צריכה לגמור לבלאנקוס את המשחק.
עם מסר חיובי מהספסל, אמונה, תמיכת האוהדים ביציעי ברנבאו ושליחת כל הכוחות ההתקפיים למערכה, הדברים היו אולי נראים אחרת. מוריניו בחר לעשות פוזה ולהרהר על הראיונות שיעניק אחרי שריקת הסיום. זה עלה לריאל בהפסד, ולנו באובדן המשחק הרביעי בסדרה שנגמרה מוקדם מהמתוכנן.
עוד בוואלה!
