וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מי מפחד מהדרבי?

5.2.2011 / 9:30

האומנם בתל אביב התחולל מהפך? האומנם אוהדי הפועל מגיעים לדרבי עם חזה נפוח ואף בשמים, בעוד אוהדי מכבי מרכינים ראש וחוששים מהשפלה? פז חסדאי גייס את חברו האדום על מנת לברר את הלך הרוח בעיר, וגילה: מדובר בהרבה מעבר למשחק העונה

בשנים האחרונות נוהגים לדבר על מהפך בתל אביב. אומרים שמדד הווינריות והלוזריות השתנה, שהמציאות התהפכה, שמכבי הפכה לחלשה והפועל התעצמה, שסדרי העולם הסתחררו. הייתי בטוח ש-ג', ידידי האדום והוותיק, שזוכר היטב את ההיסטוריה העירונית לאורך עשרות שנים, לא ייתן למציאות הנוכחית לבלבל אותו, אך מתברר שהאדומים אכן מגיעים לדרבי הזה כשהם יהירים ומלאי ביטחון.

"ואיך לא?", שואל ג', ופותח את השיחה בינינו ברברבנות מתריסה, "אנחנו מגיעים אחרי רצף מטורף בדרבי, אחרי עונת דאבל היסטורית, אחרי המספרת של זהבי בליון, אחרי שליטה מוחלטת בכדורגל הישראלי בכלל ובעיר תל אביב בפרט. אז למה שנפחד מכם? בגלל מוטי איוניר? הרי אתם בדיחה מהלכת, בדיחה שהיא גם עצובה וגם משעשעת".

"ממך ציפיתי ליותר, ולא ברור מדוע", עניתי בזעם, משתדל לכבוש את זעמי אל מול השחצנות האדומה, שעדיין נראית לי מוזרה, "הרי אתה יודע שההיסטוריה העירונית היא ארוכה, והתודעה של הקבוצות התעצבה הרבה לפני השנה המוצלחת שעברה על קבוצתך. אתה יודע שהמכביזם מאופיין בחזה זקוף, ראש מורם והצלחות ספורטיביות, ואילו הפועל היא סמל לפקידי הסתדרות. אומנם הגלגל מעט הסתובב, אך בקרוב הכל יחזור לקדמותו. ייקח לכם הרבה מאוד שנים למחוק את תווית הלוזרים והבכיינים, ויידרשו עוד לא מעט אליפויות (ועדיף שיהיו בזכות שיטת ניקוד הוגנת) כדי להשכיח את היותכם האחות הקטנה, סתם עוד אופוזיציה לוחמנית שמנסה להציק לאימפריה".

עבר מול עתיד

"אתה תמשיך להתנחם בהיסטוריה, ואילו אני מביט על ההווה", הוא משיב, "הפועל תל אביב הנוכחית היא קבוצת הכדורגל הטובה בכל הזמנים, היא האימפריה האמיתית. היא מציגה סגנון התקפי ושובה עין, היא מדהימה את אירופה, היא כובשת את לבבות אוהדי הכדורגל בכל פינה בישראל. הבט בזהבי, ורמוט ושכטר, היזכר במבצעיהם של לאלה, טועמה ובאדיר, שחזר את גאונותו של גוטמן, הקשב לשירת האוהדים. הרי כיום שאני נזכר בפחד שהיה לי ממכבי בנעוריי, זה נתפס כזיכרון נשכח ועלום, כעולם הולך ונעלם. יגאל אנטבי, כמדומני, היה זה שהגדיר היטב את הסדר החדש: 'מכבי עושים במכנסיים כשהם רואים אותנו'. מבחינתנו אתם תשע נקודות בטוחות בדרך לאליפות".

"אל תשלה את עצמך ידידי", אני אומר, ומרגיש את עצביי מתרופפים, "עד היום כשאתם רואים את החולצות הצהובות, אתם מחסירים פעימה מלבכם. עד היום הדגלים בצהוב ובכחול הם סמל להצלחה ולניצחון, לעוצמה ולתארים. אומר לך בכנות: כל דרבי שאנחנו לא מנצחים בו, נתפס על ידינו בתדהמה. בכל פעם שאנחנו מביטים בכם חוגגים, ברור לנו שזה רק מקרה, שזה רק זמני, שזה מנוגד לסדר החיים הטבעי. עדיין עמוק בתודעה, גם בשלנו וגם בשלכם, אתם מפסידנים במהותכם. אין לנו ספק שהצלחתכם היא סטייה סטטיסטית, תקופה קצרה ושחורה שתישכח במהרה".

שנאה הדדית

"לא אכחיש", אומר ידידי האדום, "עדיין אני מגיע לדרבי בחשש מסוים, וזה חשש מוצדק: הרי לראות אתכם צוהלים זה המראה הנתעב ביותר שקיים עלי אדמות. אתה קורא לזה פחד, אני קורא לזה תיעוב. זו תחושה של סלידה וגועל, הרגשת מיאוס ובחילה. התיעוב כלפיכם הוא זה שמניע אותנו, זה שמוציא מאיתנו את המיטב. הפעם לא תוכלו לבנות על יכולת שאננה כמו שהצגנו בכמה משחקי ליגה העונה, הפעם, כמו בכל דרבי, אנחנו מגיעים נחושים וממוקדים, כשמטרתנו היא אחת: להשפיל אתכם, לרמוס אתכם, לסחוט מכם כל שביב תקווה נאיבית שעוד נותרה בכם. לא נתפלא אם גם בסיום המשחק הזה אוהדיכם ישרקו בוז ויילכו הביתה בדממה רועמת ובייאוש מתמשך".

"דבריך אינם מפתיעים אותי", אמרתי בחיוך, "הרי ידוע שאתם מונעים משנאה, ידוע שמהתיעוב אתם שואבים את כוחכם. אבל זה דבר טבעי: מרמור של עשרות שנים חלחל לכל חלקה בגופכם, והפך אתכם לאנשים מרירים וכעוסים, מתוסכלים ועצבניים. לפעמים נדמה כאילו זה הוא ייעודכם היחידי בעולם: לחשוף את הצד האחר של האנושות, להזהיר אותנו ממה שעלול לקרות לנו אם נסטה מדרך הישר. אל תטעה ידידי, יש קארמה בעולם, יש כוחות מאזנים שאינם מאפשרים למציאות מעוותת להימשך יתר על המידה, וכשאני מביט בחיוך במלחמה בין טביב להראל, קשה לי שלא להניח כי אלוהים הוא צהוב, ושני הלצים הללו הם שליחיו עלי אדמות במטרה להשיב את הסדר על כנו".

"אהבה? מה אתה בכלל יודע על אהבה?", שואל האדום, "תראה כמה צרות נוחתות על ראשינו, ואנחנו עדיין שרים בקול אחד, מאוחדים ומגובשים מתמיד. שכטר ולאלה נפצעו, דה סילבה עזב, הבעלים מתקוטטים בפומבי, גוטמן נפל למשכבו, אך הגרעין שלנו נותר איתן. ויודע אתה מהו גרעין זה? האהבה בין הקהל לשחקנים. בין האוהדים לשחקנים יש קשר עמוק ואמיתי, והוא חזק מכל משבר. האם ניתן להגיד את אותו הדבר על מכבי? האם אתם אוהבים את שחקניכם? האם אתם מביטים בהם בהערצה? האם אתם יודעים בוודאות שיירקו דם על המגרש? הרי הקולות שבוקעים משער 11 הם אך ורק קולות מרמור ורטינה לעבר שכירי החרב חסרי המחויבות".

"הו, היומרה האדומה", אני משיב מלחמה, "כמה חצוף מצדכם להעמיד פנים ולדבר על שכירי חרב, בעוד קבוצתכם בנויה על רכש נוצץ וכוכבים בהשכרה. הלא ורמוט רצה לעזוב כבר בקיץ והושאר בכוח, דה סילבה נמלט בהזדמנות הראשונה, שכטר מתוסכל על כך שלא שוחרר בפגרה, ואניימה כבר מדבר שנים על רצונו לעזוב. האם כבר שכחתם את שעוללתם להפועל כפר סבא, את חוסר ההגינות שבה צברתם את כוחכם? הרי זה הסמל הגדול לצביעות האדומה, לדו פרצופיות להעמדת הפנים, לחוצפה שלכם לבקר אחרים בעוד בביתכם שלכם מתחוללות אותן רעות".

חשש הדדי

"אני חושש שלא הבנת את דבריי", ממשיך האדום, "אולי גם עבורכם הדרבי הוא מעל הכל, אבל מבחינתנו הפסד בקרב העירוני הוא אסון אמיתי, וההבדל הוא שאוהדינו הנאמנים מצליחים להעביר את התחושה הזאת לכוכבינו באדום. השחקנים יודעים שאין דבר מהנה יותר לשחקן מאשר להיות זה שמנצח את הדרבי, שאהבתנו אליו מובטחת לנצח נצחים. זהבי, ורמוט, טועמה, שהר, טוטו - כולם מתים לנצח אתכם, להכניע אתכם, לחגוג מולכם. האם רוברטו קולאוטי מודע לחשיבות המשחק? האם יכאב לו בלילה שאחרי ההפסד?".

"נאמנות האוהדים?", אני שואל בתמיהה, "הרי אתם אלה שמסמלים את הנהירה התל אביבית אחרי תופעות זמניות, אחרי טרנדים לוהטים, ומיהם אותם אוהדים אם לא מזדנבים אומללים, שברגע אחד מצטרפים לעגלה הדוהרת אך יעזבו אותה ברגע שהיא תחזור לקרטע. מנגד, אצלנו קיים בסיס גדול ואיתן. אצלנו מנשבת רוח חדשה. מוטי איוניר הגיע לעשות סדר ולהשיב את הכבוד האבוד, וכפי שאמר כוכב העבר הצהוב, לא ניתן למעידה קטנה בגביע לפגוע במטרותינו. ומהן מטרותינו? הלא זה ברור: לנצח את הדרבי. להשיב את הסדר על כנו. לקטוע את העיוות בעיר תל אביב. להפסיק את הסטייה הסטטיסטית ולעצור את העוול".

לפתע הוא השתתק. שטף הדיבור האמוציונלי המחיש לשנינו עד כמה המצב טעון, עד כמה המשחק חשוב, כמה משמעויות הוא טומן ומה השלכות התוצאה. "יש בי חשש", הוא הודה, "עזיבתו של נמני היא בשורה אופטימית עבורכם. כל עוד הוא ניצב על הקווים הייתי בטוח בניצחוננו ובעליונותנו – הספורטיבית והמוסרית – אבל עכשיו דברים השתנו". גילוי הלב שלו גרם גם לי להודות בפחדיי. "לצערי, מוטיבציה וצדק חברתי הם לא הגורמים המכריעים בכדורגל", הודיתי, "לא פעם מיומנות טכנית של קבוצה מאומנת מצליחים לגבור על הרוח וההיסטוריה. ניצחוננו אינו מובטח". שקט השתרר בחדר. "אז מה", הוא מציע, "שנסגור על תיקו?". "לעולם לא!", ענינו בפה אחד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully