מונדובאסקט 2002 באינדיאנפוליס הביא לענף הכדורסל את אחד המשחקים הזכורים והמשפיעים ביותר בתולדות אליפויות העולם על כל דורותיו. בשלב רבע הגמר נפגשו ה"דרים טים" האמריקאית (אמנם בוורסיה החסרה את הסופרסטארים הגדולים דאז, אך בעלת סגל משופע בכוכבים אחרים מה-NBA), שעד עתה, כהרגלה בימים ההם, פירקה כל יריבה שנקרתה בדרכה, וממולה ארגנטינה, נבחרת צעירה, שאפתנית ויחד עם זאת, אנונימית למדי בשלב זה.
הסנסנציה האדירה של הארגנטינאים, שהדהימו עם ניצחון 80:87, הכתה גלים והעבירה את האמריקאים מסר חשוב: היוהרה האמריקאית (שלא הגיע לידי תיקון גם במונדובאסקט 2006 ביפן, אז רתמו האמריקאים למשימה את מיטב כישרונותיה ונכשלו פעם נוספת) קיבלה סטירת לחי מצלצלת, וזה עוד במהלך טורניר אותו מארחת ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות בביתה.
הסדק האמונתי שנתגלע בשורות האמריקאים בעקבות ההדחה היה לסיפור הגדול של הטורניר, אמנם באותו ערב קסום ברבע הגמר נוסף אירוע רב-משמעויות לא פחות: תחילת דרכה של אחת השושלות המפוארות אי פעם בכדורסל העולמי - נבחרת ארגנטינה. החבורה הארגנטינאית המופלאה ניצלה את המומנטום בהמשך הטורניר, עד שנכנעה לדיאן בודירוגה ויוגוסלביה בקרב מותח בגמר. במרוצת השנים הפכה ארגנטינה - מדינת כדורגל בראש ובראשונה, למי ששכח - למעצמה של ממש גם בכדורסל. דור הזהב הוליך אותה לזכייה היסטורית במשחקים האולימפיים באתונה 2004, למקום הרביעי והמכובד במונדובאסקט 2006, ולמדליית ארד נוספת במסגרת אולימפיאדת בייג'ינג 2008. דומיננטיות יציבה שכזו כמעט שלא נראתה בשנים האחרונות בטורנירים מהסוג הזה.
עוד בוואלה!
פה חשדתי
בראיון שהעניק פורוורד הנבחרת, לאו גוטיירז (שהיווה חלק אינטגרלי מאותו דור מוצלח) עם פתיחת אימוניה של הנבחרת הארגנטינית לקראת המונדובאסקט הנוכחי, הצליח במשפט אחד לבטא היטב את הלך הרוח במחנה הארגנטינאי. "השנים חולפות ולפעמים נדמה שאנחנו נשארים וגם נישאר הילדים שלעולם לא יגוועו בנבחרת", הסביר גוטיירז את הסיטואציה, בטרוניה מהולה במעט ציניות. הסגל הנוכחי של ארגנטינה יהיה גם הסגל הזקן ביותר לאליפות הקרובה, ובהפרש לא קטן, עם ממוצע גילאים העומד על כ-30.4. ניסיון נוסף של הארגנטינים, כך נראה, להיאחז בקרנות המזבח עם שאריות הדור ההוא, באחד מסבבי ההופעות האחרונים שלו.
"דור השחקנים הנהדר ההוא היה תוצר של שני דברים עיקריים", מסביר גוסטאבו דחתיאר, כתב מגזין הכדורסל הארגנטינאי "באסקט פלוס": "האחד זה הקמת הליגה הארגנטינאית הראשונה ב-1985, שעודדה ספורטאים צעירים לבחור בכדורסל. בהמשך שחקנים ארגנטינאים השתלבו מצוין בקבוצות צמרת באירופה ואף ב-NBA, מה שנתן לשחקנים ניסיון חשוב מאין כמוהו. בכל זאת, צריך להודות שהיה פה גם אלמנט של מזל, בעצם זה שהתפתחה קבוצה גדולה של שחקנים מקומיים מצוינים, בתקופה המקבילה לזו של שני הכדורסלנים הארגנטינים הטובים בהיסטוריה - מאנו ג'ינובילי ולואיס סקולה".
לאור העובדות היבשות, השאלה המתבקשת היא - כיצד תוכל ארגנטינה לשמור על מעמדה בצמרת הגבוהה של הכדורסל העולמי גם בתקופת פוסט-דור הזהב המהולל? הרי מצבה לא נראה מזהיר, בהקשר הזה, נכון להיום. קרלוס דלפינו בן ה-28 מהווה, למעשה, את השחקן האחרון שייצאה ארגנטינה לרמות הגבוהות ביותר, כשהנבחרות הצעירות מתאפיינות בבינוניות כבר מספר שנים, ולא מייצרות כישרונות הראויים להיות יורשים אמיתיים לשחקני הנבחרת הנוכחית. לא יהיה מופרך להניח כבר כיום כי דור הזהב הוא היוצא מן הכלל שאיננו מעיד על הכלל, וכי בקרוב מאוד תחזור ארגנטינה למימדיה הטבעיים, אלו שהיו נחלתם דרך קבע בשנים שלפני המילניום השני. משמע, נבחרת המתאימה לשמינית-גמר, שבמקרים חריגים תגיע ליותר מזה.
"יש לי ביקורת כלפי איגוד הכדורסל שלנו, שלא ניצל את ההצלחה האדירה של הנבחרת על מנת ליצור באזז גדול יותר סביב הכדורסל, אבל למרות זאת, קשה מאוד, ולא משנה כיצד פועלים, לשחזר דור כל כך מוכשר של שחקנים. קשה לי להאמין שדבר כזה יחזור", סובר דחתיאר.
"אני מעריך שבעוד 4-5 שנים המצב לא יהיה כל כך גרוע כמו שניתן לחשוב. כנראה שהנבחרת לא תהיה אחת מ-4 הנבחרות הטובות בעולם כפי שהיא כיום, אבל עדיין תהיה נבחרת טובה מאוד, עם דלפינו, סקולה ואולי נוצ'יוני בסף הקריירה אבל בכושר משחק. גם בתקופה שלאחר מכן הנבחרת תהיה טובה. ראינו למשל בשנה שעברה את הנבחרת השנייה של ארגנטינה לאליפות האמריקות, שהייתה מורכבת ברובה משחקנים צעירים יותר, ונראתה לא רע. היו שם כמה שחקנים שיגדלו להיות שחקנים טובים בכל רמה".
מאנו-א-מאנו ללא מאנו
ערב פתיחתה של האליפות, ניצבת נבחרת ארגנטינה מול אתגר גדול. הכוכב הגדול מאנו ג'ינובילי, שהחליט להקדיש את הקיץ הקרוב לבילוי עם המשפחה, השאיר פתח ללואיס סקולה, פבריציו אוברטו, פבלו פריג'יוני וקרלוס דלפינו, באחת מהופעות האיחוד האחרונות, ככל הנראה, לתת הדרן מרשים ביותר גם בהיעדרו של הסולן, ולהשיג מדליה אחת נוספת. המוראל בנבחרת המגובשת נפגם, וכך גם הסיכויים להגיע אל הפודיום, גם למשמע ההחלטה בעניינו של אנדרס נוצ'יוני. הפורוורד הקשוח הודיע ברגע האחרון כי ייעדר מהאליפות, זאת בשל סעיף בחוזהו, המאשר לפילדלפיה לחייבו לא להשתתף במסגרת נבחרת ארגנטינה, במקרה של פציעה במהלך השהות עם בני ארצו.
כך או כך, נראה שעיקר כוחה של ארגנטינה עשוי להיות טמון בניסיון הרב ובחיבור הקבוצתי אותו כבר מקבלים בילט-אין, מכוח השנים שמרבית הסגל רץ יחד. נדמה כי בכל מפגש קיצי מחודש יודעים הארגנטינים להוציא מעצמם את המקסימום. "בכל פעם נראה לפני הטורניר שהפעם הולך להגיע הכישלון, ותמיד רוח מיסטית ששורה בנבחרת לוקחת אותה עד לחצי הגמר. העבר מלמד שאף פעם לא כדאי להספיד אותה", מסביר דחתיאר.
הנבחרת הארגנטינאית אמורה למכור באליפות הקרובה את המוצר הרגיל שלה: קשיחות הגנתית הגובלת לעיתים אף בברוטאליות, התקפה מסודרת המתבססת על הרבה פיק-אנד-רולים של הרכז פריג'יוני עם הגבוהים, ויכולת אישית גבוהה. אם עבור לואיס סקולה - שאמור להיות הציר המרכזי בסגל הנוכחי - זו וודאי לא פעם ראשונה כשחקן עיקרי בנבחרת, מי שהרבה יותר יהיה מונח כל כתפו מבדרך-כלל הוא קרלוס דלפינו. ברור לכול שהגארד לא יתקשה להיכנס לנעליו של ג'ינובילי באופן מלא, כשחקן שעושה את ההבדל בין עמידה ביעדים הראשוניים לבין הצלחה מעל למצופה, אך בהיעדרם של מאנו ונוצ'יוני יהיה על דלפינו לגלות את התכונה שכל כך חסרה לו לאורך הקריירה: עקביות. אם לשפוט על פי משחקי ההכנה, דלפינו נראה מוכן לאתגר, ועונה על הציפיות מעל ומעבר. זה יעמוד למבחן, כמובן, באליפות עצמה, ואולי זה רק סמלי שדור הזהב המהולל תלוי כעת בתוצר האחרון שלו.