במהלך עונת 2002/03, לאחר אחד מאימוני בית"ר ירושלים, רענן דרעי, שחקן בית שגדל במועדון מגיל קטן ועשה את כל הדרך המסודרת לקבוצה הבוגרת ואף היה שייך לסגל הנבחרת הצעירה, יצא ממתחם האימונים בבית וגן ונתקל בעשרות אוהדים. "דרעי, יא זבל, הרסת אותנו, אם יש לך כבוד תפרוש מכדורגל", צעקו לו. דרעי נעלב וענה: "אתם לא מתביישים, אני פה מגיל אפס, עוד לפני שידעתם מה זה בית"ר. תנו כבוד, אתם מעדיפים שחקנים שבאים מבחוץ בשביל כסף". האוהדים לא התרשמו מהדברים והחזירו לו: "מה זה עוזר לנו שגדלת פה אם אתה לא יודע לתת פס? אתה לא שחקן ברמה שצריך להיות בבית"ר".
עבור הצופה מהצד, הייתה זו שיחה קשה, אפילו עצובה. עם זאת, הייתה זו סיטואציה מאוד מציאותית ומשקפת, שיכולה ללמד את הצעירים בבית"ר הנוכחית קמצוץ ממה שמצפה להם לקראת העונה הבאה. אם קובי מויאל, חן עזריאל, אבי ריקן וחבריהם חושבים שתהיה להם איזושהי פריבילגיה, מוטב שיחזרו לדבריו של אורי מלמיליאן השבוע: "הקהל ייתן קרדיט משחק או שניים, מקסימום שלושה".
בקדימונים לעונה הקרובה סיפרו לצעירים של בית"ר ירושלים שהקהל של הקבוצה סלחן לשחקנים מסוגם, שהאוהדים ביציע יהיו סבלניים גם אם יגיעו תוצאות פחות טובות, אבל אסור להם להאמין לכך: אוהדי בית"ר תמיד יעדיפו שחקן איכותי על פני שחקן בית ו/או צעיר. המיעוט החוליגאני לא יהסס לזרוק אבנים על האוטובוס אחרי תבוסה, גם אם יושבים בו כישרונות צעירים כמו מאור מליקסון, ברק יצחקי או אבירם ברוכיאן.
"שחקן טוב ומוצלח זה מה שקובע בבית"ר", אומר אברהם לוי. "היום יש דרישה להצלחות ותארים, פחות מזה לא יתקבל, אז גם הרמה של השחקנים צריכה להיות בהתאם. הרעיון של קורנפיין נכון ובריא, אבל השחקנים צריכים לקחת את עצמם בידיים ולירוק דם כדי לשמור על המקום שלהם, כי אף אחד לא ייתן להם הנחות".
ברוך הבא לג'ונגל
הצעירים מתוך 16 שחקני הבית של בית"ר יכולים לחזור לא רק לתקופת מליקסון ויצחקי, כדי להבין שהקהל בטדי שופט אותך אך ורק על האיכויות שלך ורק אחר כך על העיר בה גדלת. בשני העשורים האחרונים בית"ר הפכה להיות קבוצה של שכירי חרב מוצלחים, עם מעט שחקני בית שלקחו חלק משמעותי בחמש האליפויות האחרונות. ב-1993 היו שלושה שחקנים בהרכב (אלי אוחנה, תומר אזולאי ויעקב שוורץ), ב-1997 שניים (אוחנה ושמוליק לוי) וב-1998 אפילו לא אחד בין ה-11 הפותחים. ב-2006 ברוכיאן ובן שושן היו שחקני ספסל (מאמן הבית יוסי מזרחי לא סמך עליהם מספיק) ורק ב-2007 צורפו להרכב.
בעונה הקרובה צפוי להיות שינוי אדיר בנושא. לפחות חמישה שחקני בית מתוכננים להרכב (הרוש, ריקן, ברוכיאן, בן שושן, מויאל) ורבים אחרים צפויים להיות בין שלושת המחליפים (עזריאל, קוזוקין, שי חדד, ברק משה, דן איינבנדר, אלי דסה). תומר אזולאי ממליץ להם לקחת את ההזדמנות הכי מהר שאפשר ולא לחשוב שמישהו ביציע יחכה שהם יפרצו: "זה יפה שבית"ר מנסה תהליך אחר, אבל, עם כל הכבוד, הם צריכים להבין שהם הולכים לג'ונגל מקצועי והם יצטרכו לתת את כל מה שיש להם ולהיות הכי טובים כדי לשרוד לזכות באהבת הקהל. אף אחד לא ייתן להם הנחות".
לאזולאי יש דוגמה שממחישה עד כמה הקהל בטדי מתעסק באיכות ולא בירושלמיות. "אני הייתי שחקן בית, שחקן נבחרת צעירה ושלמה שרף זימן אותי לבוגרת", נזכר אזולאי. "אבל ברגע האמת דרשתי מדדש משהו כמו 70 אלף דולר, הוא הציע לי 30 אלף דולר, ובמקום שתהיה עוד פגישה הוא נתן 100 אלף לאריק בנאדו שאז שוחרר מחיפה ואמר לי שאין לו כסף בשבילי. שחקן בית או לא, המאמן אלי כהן רצה את בנאדו, אז מה זה עזר לי?"
עוד בוואלה!
זה עכשיו או לעולם לא
לא בכדי מלמיליאן העביר השבוע מסר ברור לשחקניו הצעירים: "את הקהל לא מעניין אם השחקן גדל במועדון או לא, הוא רוצה שחקנים שלא מפסיקים לרוץ ומספקים תוצאות. בקבוצות הגדולות המטרה היא קודם תוצאות והצלחות". אהוד כחילה, כמו היו"ר איציק קורנפיין, גדל בצד האדום של ירושלים, אבל הקהל התאהב בו כי הוא ידע לנצל הזדמנות שקיבל והבין שלא תחזור.
"את הקהל של בית"ר מעניין השחקן עצמו ופחות איפה הוא גדל", מספר כחילה. "באופן מסורתי, תמיד שחקני הבית לא קיבלו יותר מדי הזדמנויות והיו שחקנים משלימים, כי זה מועדון גדול וככה הוא מתנהל. גם שחקני הבית של היום ברובם הגיעו בגיל 17-16 למועדון ולא ממש גדלו בו, אם זה יצחקי או מליקסון או ורד והרוש. יש הרבה דיבורים על שחקני בית אבל גם השנה, כמו בשנה שעברה, לא יותר מדי מהם יקבלו הזדמנות. עם כל הדיבורים, לבית"ר יש עדיין את אחד התקציבים הגדולים בליגה והמון שחקני רכש.
"בסופו של יום", ממשיך כחילה, "אין לזה משמעות של מעבר להזדמנות. לקבל את החולצה ולהוכיח את עצמך, כי מכאן צריך לתת תוצרת ולהיות הכי טוב והכי ראוי, אחרת מהר מאוד מישהו אחר יתפוס את המקום שלך. למרות שלא גדלתי בבית"ר החיבור עם הקהל היה מדהים והיו אומרים לי שאוהבים אותי אפילו יותר ממלמיליאן, שהוא הגדול מכולם לדעתי".
האם צעירי בית"ר, גם אם רובם מחליפים, ייקחו את ההזדמנות במהירות ולא יבנו על סבלנות? את זה נדע בעוד חודש-חודשיים. בכל מקרה, הם מודעים לכך שהגורל של מי שנפלט מהמערכת בגיל צעיר אחרי שלא ניצל את הצ'אנס שניתן לו, עלול להיות אכזרי. "עד העונה שעברה עוד היינו תמימים וחשבנו שנקבל יותר קרדיט, אבל הבנו שבסופו של דבר זה כל אחד לעצמו ולמלחמה על הקריירה שלו", סיכם אחד הצעירים היותר מוכרים במערכת. "אריאל הרוש עשה את זה כי הוא לקח את ההזדמנות, למרות שאף אחד לא הגן עליו כשהביאו את מאייבי, ועכשיו אנחנו צריכים ליישר קו איתו. ברחוב הקהל נותן לך גב, אבל במגרש הם מכירים רק יכולת ולא תעודת זהות או מקום מגורים. השנה יראו את כולם נותנים הכל או כמו שאבירם (ברוכיאן ד.ב) אמר: קבוצות יצטרכו לירוק דם כדי לנצח אותנו. אנחנו במקום אחר בראש וגם קיבלנו שיעור גדול והמון ניסיון בעונה שעברה. או שנעשה את זה העונה או שנצטער על זה".
