ערב גמר גביע הליגה הצרפתי, נשאל דידייה דשאן, כיצד הוא מרגיש לקראת משחק הגמר הראשון שלו עם מארסיי. אלא שבניגוד לכתב, המאמן שחזר לסטאד וולודרום בקיץ האחרון, לא התבלבל והזכיר: "אבל זה לא הגמר הראשון שלי עם הקבוצה". דשאן היה שם גם ב-26 במאי 1993, הקפטן הצעיר בהיסטוריה להניף את גביע ליגת האלופות אחרי שמארסיי ניצחה את מילאן 0:1 במשחק על התואר הקבוצתי היוקרתי בעולם.
DD עזב בשנה הבאה ליובנטוס ומארסיי החלה להתרסק בעקבות פרשיות שחיתות. האימפריה הורדה ליגה וגם אחרי שחזרה, לא הצליחה להשיב את מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. היא עדיין הייתה הקבוצה האהודה ביותר בצרפת, אבל גם הייתה רחוקה מלהזכיר את אותו סיפור הצלחה. 6149 ימים חלפו מאותו ערב קסום במינכן ועד התואר הבא של הקבוצה, גביע הליגה הצרפתי, ובדיוק כמו אז, דשאן שוב היה שם כשזה קרה.
את העונה בה סטיב מקלארן מרוחק ניצחון אחד מאליפות בהולנד, לואיס ואן חאל שוב מטפס על הבמה המרכזית עם באיירן מינכן וקלאודיו ראניירי מעיז לקרוא תיגר על ז'וזה מוריניו ואליפות איטליה, הגדירו לא מזמן ב"טיימס" הבריטי כ"חיים הטובים של מלכי הקאמבקים". למשוואה הזו אפשר להכניס גם את דשאן, שהצעיד את מונאקו להצלחה אירופאית גדולה, העלה את יובנטוס לליגה הבכירה, אבל לא הוערך מספיק בטורינו, התפטר ולא אימן במשך שנתיים, עד שחזר לדרום צרפת בקיץ האחרון.
בצרפת דשאן תמיד היה מוערך ולכן לא משתמשים שם במונח "קאמבק" כדי לתאר את החזרה שלו לעבודה, אבל אחרי תואר ראשון מזה 17 שנים ומרחק נגיעה מאליפות ראשונה מאז אותה עונה (תואר שהופשט ממנה בעקבות פרשת השחיתות) מבשרים סופית לא רק על חזרתה של מארסיי, אלא גם על כזו של המאמן שלו.
ניצחון על אוקזר במשחק העונה בסוף השבוע יקפיץ את מארסיי לשמונה נקודות יתרון בפסגה כשתשארנה תשע נקודות בקופה, אבל בתחילת העונה הדברים נראו אחרת. ביולי האחרון מת מחזיק המניות הראשי במועדון, רובר לואי דרייפוס, אחרי מאבק ממושך בלוקמיה. הניהול של היהודי, שעל פי הסיפורים בילה מספר חודשים בקיבוץ בישראל בשנת 1967 ואף נטל חלק במלחמת ששת הימים, הועמד תמיד תחת ביקורת, אבל לכולם היה ברור שמדובר באבידה קשה למועדון.
דרייפוס שימש למעשה כבעלים של המועדון מאז 1996 והשקיע ב-13 שנותיו בראשות המועדון כ-200 מיליון יורו. הוא מינה 19 מאמנים, נשפט למאסר בגין תשלומים בלתי חוקיים לשחקנים, בקבוצה שלו עברו פירס, ריברי, דרוגבה ואחרים, אבל הוא לא זכה לראות אותה זוכה בתואר. שבועות לפני שמת אף הצהיר ש"מארסיי הייתה הכישלון היחיד בחיי", אבל סביב אהבתו ותרומתו למועדון לא הוטל ספק.
מי שידע לנצל את סיפור מותו של דרייפוס כדי לאחד את הקבוצה היה DD, שמלכתחילה הנחיל לשחקניו הרגשת שליחות מהסוג שניתן לטפח רק בקבוצה גדולה שמשוועת לתארים. אשתו של הנשיא המנוח, מרגריטה, הייתה זו שירשה את המועדון וגרמה לייצוב השורות ("כפי שרובר היה רוצה" היא אמרה פעם אחר פעם), אבל אחרי קיץ לא פשוט מבחינה ניהולית, מארסיי פתחה בצורה בינונית גם על הדשא ורשמה ארבעה ניצחונות בלבד בשמונת המחזורים הראשונים בליגה.
באותה תקופה לא טובה הספיק דשאן להפוך את יחסיו עם מתיו ולבואנה וחאתם בן ארפה למעורערים והאחרון אף התעמת בחריפות איתו במהלך אימון ועל פי דיווחים אמר לו "נשבר לי הזין". המנהל המקצועי ז'וסה אניגו, שהגן על בן ארפה מאז הגיע לקבוצה בקיץ 2008 והביא עמו רוחות סערה, החל להתייאש ואמר ש"אם הוא לא רוצה להיות פה, נבדוק את האפשרויות" ואילו על ולבואנה הציב פומבית תג מחיר של ארבעה מיליון יורו, למרות שמספר חודשים לפני כן דחתה הקבוצה הצעה בסך 18 מיליון מזניט סט. פטרסבורג.
בנובמבר נראה היה שאין מפלט אחר מאשר עזיבה של השניים, אבל מי שלבסוף התעקש שהם יישארו היה דווקא דשאן, שכשהיה צריך, גם ידע להודות בטעויות והוכיח שהוא גם אדם גדול ומאמן גדול.
חזרתם של בן ארפה ובמיוחד של ולבואנה לתמונה, מדגימה היטב את סיפור ההצלחה של דשאן העונה. בקיץ האחרון רכשה מארסיי 10 שחקנים בסכום כולל של 41.3 מיליון יורו. גבי היינצה, לוצ'ו גונזאלס וסולימן דיאוורה מצטיינים, ממאדו ניאנג, שכבר היה שם, מפציץ, אבל לפעמים כדי לזכות באליפות צריך התעלות של שחקן מכיוון בלתי צפוי.
תחת אריק גרטס הפך ולבואנה לאחד מהקשרים הטובים בליגה הצרפתית, אבל אחרי שדשאן הגיע לקבוצה ירד לספסל כבר במחזור השלישי וברביעי נכנס כמחליף בדקה ה-12 רק כדי להיות מוחלף בדקה ה-85. אבל הקשר נמוך הקומה (1.65 מטר) לא נטל את ההזדמנויות שהעניקו לו כלי התקשורת לצאת בפומבי נגד המאמן וכשהבין שבכל זאת לא יעזוב, קיבל הזדמנות מחודשת מהמאמן ולקח אותה בשתי ידיים.
בן ארפה עצמו הבריק מספר פעמים אחרי שהיחסים שלו עם דשאן עלו בינתיים על המסלול הנכון, אבל ולבואנה פתח ב-12 משחקי הליגה האחרונים ובשלושת המחזורים האחרונים כבש בכל משחק, כולל את שער היחיד במשחק נגד סנט אטיין בסוף השבוע האחרון. השבוע כבר זכה למחמאות גורפות מהאיש שרק לפני כמה חודשים הפך אותו לשחקן ספסל, אבל כאמור לא התעניין במשחקי כבוד ולא התבייש להחזיר אותו ובעצם להודות בטעות.
עכשיו דשאן, ולבואנה וכל השחקנים צריכים ויכולים לרשום לתסריט של העונה הזו הפי-אנד. הרי מה שהתחיל במותו של הבעלים העשיר, המשיך בדשדוש מקצועי ומריבה והשלמה בין שני גיבורים, ועשוי להסתיים בזכייה באליפות של האיש שהיה שם בפעם האחרונה כשזה קרה, יכול בקלות לשמש כחומר לקומדיה רומנטית הוליוודית.
"מבחינת האוהדים, דשאן הוא סמל לתקופה בה מארסיי הייתה באמת גדולה, עם אגדות כמרסל דאסיי, אבדי פלה, פרנק סוזה ובאזיל בולי, שחקנים שהרכיבו קבוצה שהלהיבה את אירופה", כתב השבוע העיתונאי אנדי בראסל. עם הסמל הזה אולי אותם אוהדים יכולים לחזור לחלום.
עוד בוואלה!
