וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אירוע הספורט הגדול בעולם

19.2.2010 / 14:00

אחרי תחקיר ארוך שכלל צפייה מדוקדקת באולימפיאדת החורף, בליגת האלופות ובכדורסל מכללות, גם פז חסדאי הגיע למסקנה הבלתי נמנעת: הדרבי התל אביבי הוא מעל לכל

באופן אירוני למדי, דווקא צפייה באירועי הספורט הגדולים בעולם היא זו שהביאה אותי למסקנה הנחרצת כי הדרבי התל אביבי הוא המשחק החשוב והמשמעותי ביותר ביקום כולו. חשוב להבהיר כי אין מדובר בהנחה מוגזמת שמגיעה מלבו של אוהד לחוץ ומתוח, כי אם בתחקיר ארוך ומורכב, גדוש בדוגמאות והסברים, וגם אם כרגע זה יישמע מוזר כיצד חובב ספורט ותיק ומנוסה מגיע למסקנה שדווקא קרב עירוני בליגת העל הישראלית הוא זה שניצב (ללא תחרות!) בפסגת אירועי הספורט העולמיים, הרי שהשבוע הצטברו על מסכינו לא מעט הוכחות חותכות שמאששות את הטענה שעשרות אלפי אוהדים בתל אביב טוענים כבר שנים רבות: הדרבי הוא מעל לכל.

תגרה בדרבי התל אביבי. ברני ארדוב
השבוע הצטברו על מסכינו לא מעט הוכחות חותכות שמאששות את הטענה שעשרות אלפי אוהדים בתל אביב טוענים כבר שנים רבות: הדרבי הוא מעל לכל/ברני ארדוב

ליגת האלופות

השבוע בחנתי בעניין רב את תנועותיו של ווין רוני, שכבש צמד מרהיב במדי מנצ'סטר יונייטד בסאן סירו הגדול, עם שני שערי נגיחה וירטואוזיים שהובקעו בביצוע מושלם, והבחנתי בדבר מעניין. שמתי לב שלאחר כל אחד משעריו הוא רץ לחגוג עם מבשל השער, קפץ עליו בשמחה, וזהו, רק חיבק אותו עם חיוך גדול. זה הכל? רק חיבוק וחיוכים? האם, לשם השוואה, ראיתם לאחרונה כיצד נראה חלוץ שכובש צמד בדרבי? מדובר באדם באקסטזה, שאינו יודע את נפשו, שרץ באמוק ובחוסר שליטה על הדשא, מתחמק כחתול חמקמק מחבריו לקבוצה שמנסים לתפוס אותו, תופס את הראש כלא מאמין בעודו משתטח על הדשא, ורק לאחר דקות ארוכות של חגיגות, שכוללות לעתים התעלפויות ובכי, הוא מואיל בטובו להתרומם על מנת לחדש את המשחק.

אז נכון, יונייטד נגד מילאן בליגת האלופות עלול להיחשב בחוגים מסוימים למעמד יותר יוקרתי, אך האם אפשר להשוות את האקסטזה הייחודית של הדרבי לאושר המאופק של רוני, שיודע שזה רק עוד משחק בשרשרת של משחקים גדולים, שיודע שעוד מצפה לו גומלין מול מילאן, ושהעונה עוד ארוכה, ושיש עוד מונדיאל וליגה וכהנה וכהנה, בעוד אנחנו יודעים שזהו, שיש רק משחק אחד, ומלבדו כלום לא חשוב? לא רבותיי, אי אפשר להשוות, האמוציות של דרבי הן מעל לכל.

אולימפיאדת החורף

צפייה מדוקדקת במשחקים האולימפיים בוונקובר מעלה מסקנות דומות. תחרויות הסנואובורד, למשל, סיפקו רגעים ספורטיביים מרהיבים ויזואלית, כשארבע דמויות שלקוחות ממשחקי מחשב גולשות במיומנות בלתי נתפסת במורד המסלול הפתלתל, צמודות זו לזו בצורה מסוכנת בעודן קופצות לגבהים ומזגזגות בזוויות בלתי אפשריות. אין ספק שאולימפיאדת החורף היא רגע השיא של הקריירה שלהם, לזה התאמנו וחיכו כל חייהם ועכשיו זהו רגע האמת שלהם לעיני העולם כולו, אך מה נאמר, לא התרשמתי.

איפה הזיק בעיניים? איפה המלחמה? ככה מתנהגים ספורטאים? מתחבקים זה עם זה בסיום הקרב בג'נטלמניות? מניפים ידיים לקהל הניטרלי? מה זה? איך אפשר להשוות זאת לחגיגות בסיום הדרבי התל אביבי, שנמשכות שעות ארוכות, כשהמשתתפים רצים לעבר האוהדים, ואלה רק רוצים להתנפל עליהם באושר? איפה השירה והריקודים אל תוך הלילה? איפה הדגלים והצעיפים, ונערים שיכורים מאושר שלא יודעים את נפשם ולא מוכנים לעזוב את האיצטדיון? לא רבותיי, אי אפשר להשוות, שמחה של דרבי היא מעל הכל.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

כדורסל מכללות

נודה ונתוודה, ישנם מקומות אחרים בעולם שמתאפיינים באוהדים מסורים ונלהבים, וכאלה היו אוהדי מיסיסיפי סטייט שאירחו השבוע את מכללת קנטאקי במסגרת שבוע היריבות של כדורסל המכללות האמריקאי. האולם כולו נצבע בצבעי המכללה, הקהל לא פסק מלקפוץ ולשאוג במשך שעתיים, והאווירה המחשמלת והבלתי נשכחת גרמה אפילו לחובב כדורסל במזרח התיכון להישאר ער עמוק אל תוך הלילה ולכסוס ציפורניו בעצבנות אל מול המסך.

ועדיין, האם אפשר להשוות זאת לאווירת הדרבי? האם אוהדי מיסיסיפי זכו לראות את המראה הנורא מכל, של אוהדי יריבתם חוגגים לנגד עיניהם? האם שמעו את ההקנטות והעלבונות שהטיחו בהם? הרי ביום שלמחרת, כשתלמידי הקולג' חזרו לחייהם הרגילים, הם נותרו זה לצד זה, ולא נאלצו להתערבב ולהתחכך בעיר הקטנה באוהדי קנטאקי. אז איך ניתן להשוות זאת לאוהדי הקבוצות בתל אביב, שגורל הדרבי יקבע אם חייהם יהיו סיוט מתמשך או אושר צרוף? אם יצטרכו להתחבא בחדרי חדרים או לצאת בראש מורם אל העיר הגדולה? לא רבותיי, אי אפשר להשוות, יוקרה של דרבי היא מעל הכל.

טורניר דובאי

הדיווחים מדובאי רמזו ששחר פאר נמצאת במוטיבציית שיא. הטניסאית המצליחה (ברוך שובך שחר), שהוקפה בסביבה עוינת, מעולם לא הרגישה ישראלית כפי שהרגישה השבוע. סביר להניח שנהנתה מדחיפה מנטלית אדירה, שקיבלה תמיכה גדולה ממקורביה, ושזכתה לעידוד מסיבי בשיחות טלפון נרגשות, באסאמאסים נלהבים ובאין ספור מיילים שקראו לה לנצח בשם תומכיה ואוהדיה.

כל זאת גרם לה לפרוח והוציא ממנה את המיטב, אך האם אפשר להשוות זאת למה שעובר על שחקני הקבוצות התל אביביות? האם באימוניה של שחר פאר מתפוצצים חזיזים ונפתחים רימוני עשן? האם בכל פינה היא זוכה לטפיחות חברמניות מוגזמות על כתפיה, שדורשות ממנה ניצחון או מוות? האם הפסד אחד יגרום לאוהדיה להיעלב? האם היא רואה בקהל אוהדים על סף עילפון? האם מעידה אחת תשכיח מלבם את כל מה שהשיגה עד עתה? האם ברגע אחד לבם של אוהדיה ייסדק, ובלב שבור יישבעו כי לא יסלחו לה לעולם? לא רבותיי, אי אפשר להשוות, חשיבותו של דרבי היא מעל הכל.

הליגה האירופית

אינני נוהג לפרגן לאוהדי הפועל תל אביב, מבחינתי הם תמיד יהיו גוש אדום ושטני, נטול פרצוף וצלם אנוש, אך קשה היה שלא להתרשם ממחווה קטנה ומרגשת שערכו האוהדים לקבוצתם. דווקא לפני משחקם מול קאזאן במסגרת הליגה האירופית, דווקא במהלך ההכנות להתמודדות המכריעה שכביכול אין ממנה דרך חזרה, דווקא שם הם בחרו להניף שלט קטן ונוגע ללב, עם הכיתוב "רק הדרבי". זה מעט אירוני שאוהדים שהרחיקו עד לרוסיה הקפואה עשו זאת רק כדי להזכיר לשחקניהם שמדובר במשחק חסר חשיבות מבחינתם, אך המסר הובהר: הכל זוטות, הכל הבל הבלים, אלה הרגעים בהם אנו גאים להיות פרובינציאליים. רק תביאו את הדרבי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully