פסימיות מהולה באופטימיות

אודי הירש:

יהיה קשה מאוד לשכנע את אוהדי מכבי תל אביב ואת תקשורת הספורט התובענית שהעפלה של מכבי תל אביב לפיינל פור תהיה בגדר הפתעה. מצד אחד, הסגל של שבע-שמונה קבוצות ביורוליג מוכשר יותר, מנוסה יותר ומוכח יותר מזה שנבנה ביד אליהו. מצד שני, פיני גרשון נושא על כתפיו את תארי העבר, והנוכחות שלו מגבירה באופן אוטומטי את הציפיות, גם אם העובדות מורות שהן לא ריאליות.

הציפייה הריאלית באמת ממכבי העונה צריכה להיות העפלה לרבע הגמר – לא יותר, אבל בוודאי לא פחות. לא מבצעים מהפכה בסגל כדי לדרוך במקום. אבל הישג צנוע שכזה יתקבל בהבנה רק אם הדרך לשם תהיה שונה מזו של הקבוצות הבעייתיות של שלוש העונות האחרונות, שבהם היא לא הציגה אפילו שחקן אחד, ישראלי או זר, שאוהדיה מחוברים אליהם ועשויים להתגעגע עליהם בעזיבתם. רק מעטים ביד אליהו קשורים נפשית ליותם הלפרין, עומרי כספי וליאור אליהו, ועוד פחות יחושו בחסרונם של מרקוס בראון וקרלוס ארויו. את הקשר לקהל משיגים באמצעות נפילה על כדורים, חוסר אנוכיות וכדורסל חכם. פעם התכונות הללו איפיינו את הקבוצות של גרשון, אבל לא בטוח שהשחקנים שיהיו לו השנה מסוגלים לשחזר אותן. עקומת הלמידה שלהם - והסבלנות שלו - תקבע אם העונה הזאת תיזכר בהצלחה, גם אם תסתיים הרחק מתואר אירופי.

אוהד גרינוולד:

עד להפסד מול הפועל ירושלים, אפפה תחושת אופוריה מסוימת את מכבי תל אביב החדשה. הבטיחו לנו נסים ונפלאות מהצמד איידסון את אנדרסון; התלהבו משיתוף הפעולה האפשרי בין הקפיצים האנושיים פישר ולאזמה; התמוגגו מהקלאסה של ויז'נייבסקי, ומהאלגנטיות של לאמפה; ודיברו על הגיוון בקו האחורי, ועל הסגל הישראלי הדינמי, ועל העומק חסר התקדים.

וגם אם כל זה היה נכון – אף שהמציאות התבררה כרחוקה מעולם הפנטזיה – גם כך לא היה מדובר בסגל ששווה פיינל פור. ביורוליג התחרותית של עונת 2009/10 – אולי המאוזנת והאיכותית מאז ומעולם – תצטרך מכבי להזיע רק כדי לשפר את הישגה מהעונה שעברה, הדחה מביכה בשלב הטופ-16, עוד לפני שלב שמונה האחרונות.

האלופה פנאתינייקוס, סגניתה צסק"א, ברצלונה הדומיננטית, אולימפיאקוס עמוסת הכישרון, ריאל מדריד המחודשת של אטורה מסינה – כולן מחזיקות בסגל טוב משל מכבי. בחודשים הקרובים נדע האם קאחה לאבורל ויטוריה, מלאגה, אפס פילזן וסיינה – להלן קבוצות דרג הביניים – מסוגלות להתמודד עם האימפריות העשירות שלעיל.

אם חייבים לבצע חלוקה כלשהי, הרי שמכבי הזו – נטולת כוכבים אירופאים או ישראלים מנוסים, ובעייתית בעמדות המפתח על הפרקט (פוינט גארד וסנטר) – שייכת בוודאי לקבוצה השנייה. הבעיה היא שעשרת אלפים מאוהדיה האמידים יותר, ששילמו אלפי שקלים בממוצע עבור מנוי עונתי, עשו זאת כדי לחזות במאבקים בשלבים המתקדמים של היורוליג. מושון יעקוסי לא מעניין אותם; הם רוצים לראות את יאסיקביצ'יוס ופפאלוקאס. בכסף הזה הם קיבלו אשתקד במסגרת האירופאית רק שמונה משחקי בית, מתוכם שלושה הסתיימו בהפסד. העונה הם צריכים לקבל יותר. משמע: רבע גמר. ואם אפשר, אז גם להפסיד בדרך הרבה פחות.

ארז מיכאלי:

לאחר שנים סוערות בהן החליפה חמישה מאמנים, החתימה ושיחררה אין ספור שחקנים, הפסידה כסף רב וכיבסה את הכביסה המלוכלכת קבל עם ותקשורת, נראה כי מכבי איבדה את דרכה. התנהלות משולחת רסן זו גבתה ממנה מחירים מקצועיים כבדים, ופגעה בהילה שאפפה את המועדון המצליח בישראל. השנה מכבי פתחה את העונה עם אותו מאמן, לראשונה מאז 2005/06, והחליטה לבצע מהפכה - לבנות סגל זול וקבוצתי, עם שחקנים בעלי ניסיון אירופאי. מכבי שילמה כסף רב לגרשון, וצירפה אליו את דרוקר, כדי ליצור צוות מקצועי ברמה הגבוהה באירופה, וכל זאת כדי שהשניים יחזירו אותה לדרך ההיא של סגל יציב, זרים במחיר מציאה וקבוצה שעולה כאנדרדוג ומפתיעה את היבשת. בעבר מכבי יצרה מהפכות שיצרו ריח של הצלחה כמו ההעפלה לגמר היורוליג בתקופת שרף, אך הסתיימו בכישלון מהדהד ואובדן אליפות. כדי שהמהפכה תצליח מכבי חייבת להתגבר על יצר ההצלחה בכל מחיר, הנובע מלחצי רייטינג טלוויזיוני, חברות מאמצות, ציפיות האוהדים ומכירת מנויים בעתיד. זה קשה, אך אפשרי. אם ההנהלה תאמין בהחלטות הצוות המקצועי שלה, תעמוד בלחצים השונים, תספק שקט תעשייתי, לא תהפוך את נתב"ג לסניף של יד אליהו, ותבצע מינימום זעזועים בקיים, יכול להיות שהעונה האירופית תהיה שוב קצרה ותסתיים בטופ 16, אבל יווצר בסיס לעתיד, בסיס איתן בעזרתו אפשר יהיה להתפתח ולצמצם את הפערים מהענקיות הספרדיות והיווניות, גם בלי להשקיע עשרות מיליוני דולרים. בכך מכבי תחזור לדרך שאפיינה אותה בשנות ה-70 וה-80 ובתחילת העשור הנוכחי. אם מכבי תמשיך להחתים ולשחרר, למנות ולפטר, הקרקע תמשיך להיות חרושה, אך לא זרועה. או אולי כן זרועה, בזרע הפורענות.

נמרוד עופרן:

כשאדם, קבוצה או עם מסוים הופך גדול יותר ממה שהוא באמת, אין הרבה דברים פרקטיים שניתן לעשות כדי להשיב את המצב לקדמותו. אחרי הכל, אותם אנשים שגרמו למיתוס, למשל, לא ימהרו לנפץ אותו: אנשים לא יוצרים מיתוסים סתם. כזה, בגדול, הוא המצב של מכבי תל אביב הנוכחית. חמש שנים כבר חלפו מאז תקופת שאראס-פארקר, ודומה כאילו ברמות מסוימות – לפעמים על פני השטח, לפעמים מתחת, לפעמים מעל – שום דבר לא השתנה. הקבוצה תופסת את עצמה כמועדון על, על אף שחלק ממועדוני הפאר של אירופה משאירים אותה מאחור; האוהדים דורשים אליפות אירופה כל שנה, על אף שכמעט בכל עונה נתונה יש לפחות 4 קבוצות טובות יותר.

וזו, אולי, המשימה הגדולה ביותר של פיני גרשון העונה: שהקבוצה שלו תישפט על פי מה שהיא – לא בהשוואה למה שהיה כאן קודם, לא עם הסתכלות למה שיהיה כאן בעתיד. במובן הזה, חצי עבודה גרשון כבר עשה. מכבי תל אביב הנוכחית היא קבוצה חדשה לגמרי ומאוזנת, כזו שאף אחד לא ממש יודע מה היא שווה. סך החלקים שלה גדול בנפרד, אך השלם עדיין בסימן שאלה. זהו זמן מצוין לנתק את המועדון מהמיתוס, ולהפוך לקבוצת כדורסל שהיא, בתחילתו של דבר ואולי גם בסופו, קבוצת כדורסל. אם מכבי תמשיך לפעול מתוך קפריזיות אופיינית לזמן האחרון, אם האוהדים שלה ימשיכו לחשוב גבוה מדי, אם התקשורת תמשיך לשכתב את עצמה כאילו היה מדובר ב-2004, ההצלחה הפוטנציאלית של המועדון הצהוב אולי עדיין תהיה אפשרית, אך היא תחמיץ את הנקודה, ולא פעם הראשונה. כן, זה בהחלט יכול להיגמר בהצלחה מקצועית כזאת או אחרת, אבל העונה – אחרי העזיבה של כץ, אחרי איבוד שלושת הישראלים הטובים ביותר, אחרי בניה בריאה וסימפטית במידה – הגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה, ופשוט לתת לדברים לקרות.

אודי הירש:

1. קאחה לאבורל ויטוריה. 2. צסק"א מוסקבה. 3. מכבי תל אביב. 4. אולימפיה לובליאנה. 5. מארוסי. 6. וירטוס רומא.

אי אפשר לכנות את ההגרלה של מכבי תל אביב "קלה", אבל היא בהחלט שובצה בבית נוח יחסית. הקבוצות שדורגו מעליה בבית ג', צסק"א מוסקבה וקאחה לבורל, נחלשו העונה. צסק"א איבדה את המאמן ואת מרבית הקו הקדמי שלה, בעוד הקבוצה של דושקו איבנוביץ' איבדה את מלך הסלים של היורוליג וסובלת ממכת הפציעות המסורתית של המאמן חסר הרחמים. אין כאן קבוצות על כמו פנאתינייקוס, ריאל מדריד, אולימפיאקוס וברצלונה, שהשקיעו סכומים עצומים ושבעבורן אי העפלה לברלין אינה אופציה.

החולשה היחסית של צסק"א וקאחה לבורל לא מבטיחות למכבי דבר, כמובן: גרשון היה הורג כדי להתחלף עם קו אחורי של טרייג'ן לנגדון, ג'יי אר הולדן וריימונאס שישקאוסקס או כדי לזכות בסנטר כמו טיאגו ספליטר. עם זאת, מוטב למכבי להתחבר במהירות ולסיים באחד משני המקומות הראשונים. אחרת, היא עלולה להיענש בשלב בתים שני מהגיהנום.

נמרוד עופרן:

1. מכבי תל אביב. 2. צסק"א מוסקבה. 3. קאחה ויטוריה. 4. לובליאנה. 5. רומא. 6. מארוסי

ראשית, יש לציין כי מדובר בבית מאוד צמוד על הנייר, וזה לאו דווקא אומר טובות. הסיבה היחידה שהקבוצה הצהובה נמצאת כאן בראש הרשימה היא בגלל ששתי האלה שמתחתיה נחלשו עד מאוד בפגרה החולפת. צסק"א, למשל, לא רק איבדה שחקני מפתח (בעיקר לורבק הנהדר, טרנס מוריס וזיסיס) ופיצתה על כך ברכש מפוקפק וצעיר למדי, כי אם איבדה את מי שהיה הפנים שלה בחצי העשור האחרון - אטורה מסינה. ללא המאמן הטוב ביבשת, האימפריה הרוסית הדועכת היא בסך הכל אימפריה דועכת נוספת במפעל שמוקיר כאלה.

קאחה ויטוריה עשויה לנצל את הואקום הזה על מנת לדהור ולכבוש את המקום הראשון, אבל זו משימה די קשה לביצוע כשאין לך רכז שתואם את הרמה הרצויה. כמובן שגם למכבי תל אביב יש את שלל סימני השאלה שלה, אבל על אף שקבוצה כמו שבנה פיני גרשון העונה היא מתחברת-לאט קלאסית, זה עשוי להספיק לצהובים לכבוש את פסגת הבית, ככל הנראה עם סיבוב שני מוצלח יותר מהראשון. ואם כבר קבוצות יחסית צעירות עם סימני שאלה, לובליאנה עשויה להתגלות כסוס השחור של הבית הזה - והאמת, לא מן הנמנע שהבינוניות המסתמנת של שלוש הגדולות תאפשר לחבורה הצעירה של יורי זדובץ' (שצירפה בקיץ את סאני בצ'ירוביץ' הנהדר) להפתיע את עצמה - אבל בעיקר, את שאר הבית.

אוהד גרינוולד:

1. קאחה לאבורל ויטוריה. 2. צסק"א מוסקבה. 3. מכבי תל אביב. 4. אולימפיה לובליאנה. 5. וירטוס רומא. 6. מארוסי

התחושה הפנימית שלי מתבססת על ההיגיון הבא:

א. צסק"א תשחק את השלב הראשון ללא סמודיש הפצוע.

ב. ייבגני פשוטין אולי שימש כעוזרו של מסינה ובמקום מסוים הוא אמור להמשיך את דרכו המקצועית, אבל לפשוטין יש מן הסתם רעיונות מקצועיים חדשים, שייקח לו זמן להטמיע.

ג. בגלל שדושקו איבנוביץ' משוגע על כל הראש ונוטה להעביד את שחקניו בפרך החל מהאימון הראשון, הקבוצות שלו תמיד פותחות את העונה מצוין. עיתונאי ספרדי אמר לי פעם ש"בגלל כמות האימונים, הקבוצות של דושקו משחקות בנובמבר ברמת חיבור של תחילת מרץ". אמת, בהמשך כמעט תמיד קורה שעומס האימונים מוביל לפציעות רבות, וכפועל יוצא מביא למרמור קולקטיבי, ולעיתים אפילו למרד שחקנים קטן – אבל זה פחות רלוונטי לשאלה הזו. מה שחשוב לזכור הוא שבדרך כלל, אצל איבנוביץ' חלקה הראשון של העונה טוב בהרבה מחלקה השני.

ד. פילוסופיית הכדורסל של גרשון מורכבת. לקבוצות שלו, בוודאי כאשר מדובר בקבוצה שעברה חריש כה עמוק, לוקח זמן לספוג אותה. גם הקבוצות הגדולות ביותר של גרשון פתחו את העונה בגמגום.

ה. לובליאנה ביצעה המון רכישות מעניינות, ובעונה הקרובה תציג שילוב ייחודי בין וותיקים לצעירים: ולאדו אילייבסקי וסאני בצ'ירוביץ', לצד המגה-טאלנט נמנייה אלכסנדרוב וגספר וידמאר. יחד עם אורוס סלוקאר, סאשו אוזבולט, מאט וולש ואחרים, כנראה שמדובר בסגל הטוב והעמוק ביותר שהעמידו הסלובנים הסימפטיים בשנים האחרונות.

ארז מיכאלי:

1. ויטוריה 2. צסק"א 3. מכבי 4. לובליאנה 5. רומא. 6 מארוסי

למרות המשמעת שמשליט דושקו איבנוביץ', הוא יידע לנצל את יכולותיהם ההתקפיות המצוינות של אליהו וקרל אנגליש, ואת הפיזיות של ספליטר וטלטוביץ', ולעקוף את מכבי מלאת סימני השאלה בדרך למקום הראשון. גרשון נותן למכבי יתרון עצום בעמדת המאמן, ובעזרת ההרכב המגוון שיצר יוכל להקשות על יבגני פשוטין, אולם לצסק"א סגל טוב ועמוק בהרבה משל מכבי, דבר שעשוי לחפות על חוסר ניסיונו של מאמנה. לובליאנה יכולה לעשות צרות לגדולות בבית, אבל יורי זדובץ' יסתפק במקום הרביעי לפני רומא ומארוסי.