שוד זקנה

פאביו קנבארו תמיד העדיף את תפקיד המנהיג השקט. זה שעושה את העבודה על כר הדשא ומאחורי הקלעים, ומשאיר לאחרים את ההתנצחויות בתקשורת. אחרי ההדחה המוקדמת מגביע הקונפדרציות וההפסד הכואב 3:0 מול ברזיל במשחק בו השווה את שיא ההופעות של פאולו מאלדיני בנבחרת, הביקורות הנוקבות מכל עבר הופנו לעבר הכוכבים המזדקנים ובעיתוני איטליה קראו לתהליך הצערה מהיר של הנבחרת לקראת מונדיאל 2010, לפני שיהיה מאוחר מדי. קנבארו כבר לא יכול היה לשתוק.

"מספיק עם הדיבורים נגד הוותיקים", שבר הקפטן את החרם התקשורתי של אנשי הנבחרת עם החזרה לאיטליה. "היום מספיק לשחקן הגנה להיות גבוה, חמוד ובלונדיני כדי שכולם יעשו ממנו שחקן כוכב". לא ברור למי בדיוק התכוון קנבארו, אך סמלי היה זה שאת משחקו ה-127 במדי האזורי בשוויץ, אז הפך לשיאן ההופעות של נבחרת איטליה, העביר הבלם הקשוח לצד יליד נאפולי נוסף, דומיניקו קרישיטו. המגן של גנואה נחשב לאחד הכשרונות הגדולים באיטליה, אך עונה במדויק לקריטריוני הכוכבנות על פי משנת קנבארו.

על הפסטיבל סביב שיאו של קנבארו קשה היה לשמוע מחוץ לאיטליה, וגם שם היה זה בצורה מינורית, יש יגידו מינורית מדי, אפילו ביחס לאדם כמוהו הנחבא אל הכלים. למרות זאת, פניו של קנבארו, עם שובו ליובנטוס אחרי גלות של שלוש שנים בריאל מדריד, הם למעשה פני הליגה האיטלקית. כשאין ברירה מפרגנים לו, ברגעי השפל הוא יעד מרכזי לביקורות ורגע לפני פתיחת העונה, יש לו (ולליגה) הזדמנות להוכיח שההספדים נכתבו מוקדם מדי. זה הזמן שלו לצעוד בגאון לעבר השקיעה, תוך כדי הכשרת דור חדש לקראת העתיד.

כשפאביו קנבארו דרך לראשונה על כר הדשא בסן פאולו, איצטדיונה הביתי של נאפולי, אף אחד לא העלה בדעתו שהבחור הנמוך והשאפתן שלפני כמה שנים עוד התרוצץ בצידי המגרש כמביא כדורים, יהפוך ביום מן הימים לשיאן ההופעות של הנבחרת הלאומית, לפני אגדות כמו דינו זוף או פאולו מאלדיני. התשוקה, הגאווה הנאפוליטנית והרצון ללמוד ולהתקדם הפכו את את קנבארו מפוטנציאל ליהלום של ממש. איטליה הרוויחה שחקן הגנה לשנים, שבהמשך אף היה הראשון בתפקידו שזוכה בתואר שחקן השנה של פיפ"א ב-2006.

אחרי האופוריה של הזכייה בגביע העולמי, טענו רבים שקנבארו הוא גדול הבלמים של הכדורגל המודרני. מי שהוכיח שבלם לא חייב להיות גבוה אם הוא מחפה על כך בתזמון מצוין, משמעת והקרבה, הגיע למעמד על ונושל ממנו במהרה דווקא במדינתו שלו. עוד סיפור על זכרון קצר של אוהדים. "כשהגעתי לספרד כינו אותי 'אגדה' וחשתי גאווה", נזכר קנבארו, "אבל בכל פעם שחזרתי לאיטליה הייתי צריך לשמוע את הטענות נגד ותיקי הנבחרת. במדינה שלנו לא נותנים מספיק כבוד".

כששיחק בריאל מדריד, גם בתקופות רעות בהן יכולתו לא הזכירה במאום את הימים היפים, קנבארו זכה לכבוד של מלכים. הרזומה שלו לא נתון לויכוח והישגיו מוכחים, לכן בספרד ידעו לקבל אותו גם כשטעה ולא פקפקו בנחיצותו. דווקא בארץ המגף שלחו אותו לגמלאות וטענו שהיה צריך לפרוש מהנבחרת ב-2008, אחרי שהתבשר כי יחמיץ את טורניר היורו. "במונדיאל הראשון שלי ב-1998 שיחקו בנבחרת אלסנדרו קוסטקורטה וג'וזפה ברגומי ואף אחד לא חשב לשלוח אותם הביתה", התרעם הבלם ב'איל ג'ורנלה'. "אם בגיל 33 זכיתי בכדור הזהב, אז אני חושב שיש לי עוד מה לתת ככדורגלן. המעגל בנבחרת ייסגר רק בתום המונדיאל בשנה הבאה".

הבעיה הגדולה של קנבארו, שנואש לקבל את הכבוד המגיע לו – מחווה לה יזכה לצערו, כמו רבים וגדולים לפניו, רק אחרי הפרישה - היא שמעולם לא נחשב לקונצנזוס דוגמת מאלדיני. פעם היו אלה אוהדי פארמה שכעסו כשעזב, פעם אחרת אלה מקביליהם מיובנטוס שעדיין נרעשים מהבגידה ב-2006, לאחר מכן נשמעו קולות מרחבי העולם על בחירתו לשחקן השנה של פיפ"א ("בושה שהוא נבחר, היו לו שלושה שבועות טובים בכל הקריירה") ובשנתיים האחרונות אלה אוהדי הנבחרת שטוענים כי עבר זמנו.

עכשיו קנבארו שב לחיקה של הגברת הזקנה ויצטרך להתמודד, לפחות בשלבים הראשונים, עם קבוצות אוהדים שיפגינו נגדו, כחלק מתנועת המחאה 'אנטי-קנבארו' הטוענת כי "אין מחילה לבוגדים". "מבחינתי זה אבסורד שחלק מאוהדי יובנטוס מתנגדים לו", גונן לואיג'י ריבה האגדי. "אין ספק שמקומו בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי מובטח, אחרי שיא ההופעות שקבע וההקרבה שעשה למען הנבחרת ב-12 השנים האחרונות. הוא ודאי אינו ראוי ליחס מחפיר שכזה".

אחרי שיתגבר על מחאות הקהל ההולכות ונחלשות – ותסמכו עליו שיעשה זאת במהרה – יוכל להתמקד קנבארו במשחק עצמו ולהשיב לכל מבקריו על כר הדשא. ביובנטוס החליטו בתום העונה הקודמת לחזק כל אחד ממערכי הקבוצה, ובחלק האחורי נפל הפור על קנבארו כמי שיחבור לג'ורג'יו קייליני במרכז ההגנה. קנבארו חוזר לשתף פעולה עם אחד המנטורים שלו מתחילת הדרך בנאפולי, המאמן צ'ירו פרארה, ומהבחינה הזו לאף אחד אין דאגות, אך השילוב עם קייליני הוא זה שמעלה את סימני השאלה.

השניים שיחקו יחדיו בנבחרת מספר לא מבוטל של פעמים וצוותו זה לצד זה גם במשחקי ההכנה, אך משהו עדיין חורק בתיאום ביניהם, בעיקר כשנזכרים בקשר הטלפתי כמעט שהיה לקנבארו עם בן זוגו בהגנת הנבחרת במשך שנים רבות, אלסנדרו נסטה. "לקייליני וקנבארו יש יכולות דומות, אבל הם לא משלימים אחד את השני כפי שקרה לקנבארו עם נסטה", חווה דעתו אריגו סאקי, מאמן העבר של מילאן ונבחרת איטליה. גם ניקולה לגרוטלייה, שאיבד את מקומו בהרכב לטובת קנבארו, לא ממש מרוצה מהשינוי. "קיילני ואני הוכחנו את עצמנו כאחד הצמדים הטובים בליגה, לכן אני מצר על כך שלא נתנו בנו אמון", הסביר הבלם. "אין לי דבר נגד פאביו, אבל אני לא אכחיש שאני מתוסכל מההחלטה".

לאנשי יובנטוס ברור שהם לא מקבלים את אותו בלם בלתי עביר שכיכב בקבוצתם בקדנציה הקודמת. קנבארו סבל מלא מעט עליות וירידות בתקופתו במדריד, וגם הגיל עושה את שלו. לכן יובנטוס צריכה ממנו יציבות העונה ובעיקר הכשרה של הדור הבא, כאשר מלבד קידומו של קיילני המצוין ירוויחו גם את מרטין קאסרס האורוגוואי. "אני נהנה לשחק לצד קנבארו, תמיד עבדנו טוב ביחד ואני יכול רק ללמוד ממנו", אמר קייליני בראיון לפני המשחק מול ריאל מדריד בגביע השלום, משחק בו כבש קנבארו לרשת קבוצתו לשעבר. "מי שתוקף אותנו מדבר שטויות. אני לא מבין איך אפשר לשפוט את היכולת שלנו בלי לראות אותנו במגרש".

ערב פתיחת העונה, הספקות עדיין קיימים בכל הקשור להצלחתו של קנבארו ביובנטוס, אם כי לכולם ברור שאין בכוונתו לוותר ולו לרגע, ובטח שלא לתת למישהו לעמוד בדרכו. באחת הפעמים הראשונות שהוקפץ לבוגרים של נאפולי, התבקש קנבארו לשמור על אלילו הגדול, דייגו ארמנדו מראדונה. הבלם נדבק לארגנטינאי כמו עלוקה ולא נתן לו לנשום, עד שאנשי הצוות המקצועי הפצירו בו להניח מעט לדייגו מחשש שייפצע. אותו ילד צעיר, שקיבל בחלוף השנים את הכינוי 'חומת ברלין', בגר מאז ולמד לקרוא את המפה בדיוק כפי שהוא קורא את המשחק. גם הוא יודע שאם תבער בו התשוקה של ימי נעוריו, יוכל לא רק לזכות עם יובנטוס בתואר, אלא גם להשיב לעצמו את הכבוד אותו כבר ראה כאבוד.