מי היה מאמן?

מוריסי רמאליו יודע עבודה קשה מהי. המאמן שפוטר לא מכבר מסאו פאולו, היה עובד במועדון תשע שעות כל יום. עוד הרבה לפני כולם הוא היה מגיע למתחם האימונים של הקבוצה, מתחיל את יום עבודתו מוקדם ומסיים הרבה אחרי האימון. בכל זאת, כאשר היה מוריסי ילד קטן, להוריו היה עונש מקורי עבורו. אם הוא היה משתובב ועושה מעשי קונדס כמו שאהב, הם היו מכריחים אותו לבוא לעבוד עימם בשוק. להוריו היה דוכן לממכר ירקות, וכמעט בכל יום היה צריך מוריסי לקום מוקדם, לפתוח את הבאסטה, לסחוב ולערום ארגזים במשך שעתיים, אז היה משוחרר.

שנים רבות אחרי, מונה רמאליו (53) לקדנציה שניה במועדון הכי מעוטר ומספר שלוש בפופולריות שלו בכדורגל הברזילאי. הוא נכנס לתפקיד ב-2006 במקומו של פאולו אוטורי, שהוביל את הקבוצה עונה קודם לכן לזכייה בגביע ליברטדורס שלישי בתולדותיה. רמאליו הוליך את סאו פאולו לזכייה בליגת הברזילראו לאחר 15 שנה שלא עשתה זאת. הוא לא הסתפק בכך והוסיף עוד שתי אליפויות רצופות, דבר שאף קבוצה ואף מאמן לא עשו בברזיל אי פעם. בכך הפכה קבוצתו לטובה ביותר באותם ימים.

אלא שבברזיל, כמו במקומות אחרים בדרום אמריקה, ההצלחה ברמה המקומית לא מספיקה לאחר תקופה מסוימת. בסופו של דבר אם היא לא תגיע גם בזירה הבינלאומית הבכירה, קרי בליברטדורס, הרי שהמאמן יהיה הראשון לשלם את המחיר (ראו ערך בוקה ג'וניורס). שלוש אליפויות רצופות בברזילראו לא הספיקו, אלא שפיטוריו של רמאליו לא באו רק עקב זאת. היעדר תקשורת עם האליל והסמל של המועדון, השוער רוג'ריו סני, גם סלל את דרכו של המאמן החוצה.

את הרומן שלו עם סאו פאולו החל רמאליו הצעיר, שנולד בפינהירוס וגדל ברחוק קארירי, כשמשפחתו עברה להתגורר בווילה סוניה, שכונה הסמוכה לאיצטדיון 'סיסרו פומפאו דה טולדו', הידוע יותר בכינויו מורומבי על שם השכונה בה שוכן המגרש. מוריסי היה, כאמור, פותח את רוב ימות השבוע עם הוריו בשוק, כאשר הלימודים לא היו בראש מעייניו, ולכן משם הוא לא היה ממשיך לבית הספר, אלא להשתעשע עם חבריו. עם עוד ארבעה אחים בבית וצמד הורים שעובד הרבה שעות ועייף רוב הזמן, היה מוריסי מעדיף לבלות את רוב היממה ברחוב. כדורגל היה אז, כמובן, התחביב המועדף עליו. לא בכדי סיפר רמאליו כי "זיכרון הילדות הכי טוב שלי הוא כאשר חבריי ואני שיחקנו כדורגל יחפים, מבלי שהייתה אז אלימות ברחובות והדאגות שלנו היו רחוקות-רחוקות מהלב".

חרף הקרבה למגרש, אביו של מוריסי אהד דווקא את פלמייראס. נוסף על היעדר הבקיאות והאהבה של האב לכדורגל וחוסר הזמן שהוא הקדיש למוריסי עקב העבודה הקשה, מי שדחף את הילד בן ה-9 למשחק היה דודו, שהציע לאביו לקחת אותו תחת חסותו בכל מה שקשור לענף. מוריסי העיד בדיעבד כי דודו, בניגוד יחסי לאביו, לא ממש הבין את רזי המשחק, אבל הוא ראה את הפוטנציאל הגלום בו והזיקה שלו לכדור ולמשחק.

כשהיה בן 18, קודם רמאליו לקבוצה הראשונה של המועדון, אבל כשחקן הוא לא נחל שם הצלחה של ממש. אחרי חמש עונות הוא עבר למקסיקו, לקבוצת פואבלה, שם שיחק עוד שש שנים עד פרישתו בגיל 30. רמאליו לא פנה היישר לאימון. עוד לפני זה הוא היה הבעלים של שלושה בתי מרקחת כשגם הוא עובד כרוקח. רק שמונה שנים לאחר שפרש, ב-93', פנה לאימון, אז החל את הקריירה בקבוצה המקסיקנית בה שיחק.

רוג'ריו סני (36) הוא אגדה חיה ונחשב לדמות להערצה וחיקוי בברזיל, ובעיקר בסאו פאולו. עם 857 הופעות במדי הקבוצה וכשהוא עדיין ממשיך לשחק, לא נראה שיש מישהו באופק שקרוב להגיע למספר זהה. לשם השוואה, ולדיר פרז שכבר לא משחק, מדורג אחריו עם 617 הופעות 'בלבד'. אם לא די בזאת, סני הוא גם סקורר לא קטן. בדומה לצ'ילאברט, קמפוס והיגיטה, גם הוא אוהב להבקיע והרבה. כבר לפני שלוש שנים הוא הפך למלך השערים של השוערים, וכיום הוא מחזיק בשיא של 83 כיבושים, 36 בפנדלים, 47 בבעיטות חופשיות. עם מעל 20 תארים ב-19 שנים בקבוצה, אפשר להבין למה ההערצה אליו חוצה גבולות. אולם לא רק הוותק והניסיון האדיר שלו הביא אותו למעמדו כיום, אלא בעיקר האישיות החזקה ותכונות המנהיגות והכריזמה הטבועות בו.

סני הוציא ספר אוטוביוגרפי, כשבאחת מן הביקורות על הספר נכתב עליו: "סני הוא ללא ספק כיום דוגמא חיה למקצוענות, הקרבה, נחישות ובעל אישיות. הוא לא רק האדם הטוב ביותר עבור אוהדי סאו פאולו, אלא הטוב ביותר גם לאחר. הוא בעל, אב ואיש משפחה למופת שהקריב הרבה". אלא שאצל סני, בניגוד לרמאליו ששיחק מגיל צעיר ולא היה בענייני לימודים, הכדורגל לא היה בראש סדר העדיפויות. "לא תיכננתי להיות שחקן כדורגל כשהייתי קטן", אמר בעבר. "אבי לא דחף אותי לשם, והוא לא היה מאלו שאמרו 'אני רוצה שהבן שלי יהיה שחקן כדורגל כשיגדל'. לפיכך לא היה עליי לחץ לפנות לכדורגל".

סני, שהשקיע בלימודים באותם ימים ועדיין מציב את החינוך גם שלו וגם של ילדיו במקום גבוה ברשימה, החל לשחק רק כשהיה בן 13. עם זאת, גם בתחילת הדרך הוא לא חשב שיגיע למעמדו כיום ושאף כל הזמן ללמוד על מנת למצוא לעצמו חלופה. "כשהתחלתי לשחק היה לי חשוב ללמוד ולא לנשור מבית הספר כי לא ידעתי אם אישאר בתחום. היה לי חשוב להמשיך ללמוד כדי שאם לא אמשיך בכדורגל ואם לא ירצו בי תהיה לי תעודה, הייתי צריך להתכונן למצב בו היו אומרים לי 'לא'".

אחרי שנה בקבוצת פואבלה המקסיקנית שב רמאליו לסאו פאולו ושימש בין השנים 94'-96' כראש מחלקות הנוער של המועדון. צחוק הגורל הוא שרמאליו היה זה שגילה וקידם באותן השנים את סני. מאז 90' ועד 94' לא שיחק סני הצעיר כמעט, כשב-97' הפך לשוער הראשון של הקבוצה. 12 שנים אחרי שגילה את סני חזר רמאליו למועדון. תחילת הדרך נפתחה באידיליה בין השניים. רמאליו גם קיבל כל אותו הזמן תמיכה נרחבת מההנהלה, אלא כששוב זו הודחה לא מכבר מגביע הליברטדורס על ידי קרוזיירו, החלו קברניטי המועדון להפנות גב ואצבע מאשימה למאמן. גם פתיחת העונה הלא מוצלחת בליגה עשתה את שלה והוסיפה עוד קצת שמן למדורה. מעבר לאלו, החיכוכים בחדר ההלבשה לא הקלו.

באפריל נפצע סני בעקב ונזקק לחודשי החלמה רבים כדי לשוב לאיתנו. למרות שלא היה על המגרש, המשיך סני להנהיג את השחקנים גם מחוצה לו, אלא שאט-אט חש כי מעמדו נשחק. השבתתו הארוכה הביאה את המאמן להעביר את סרט הקפטן ברוטציה, שנענד על ידי חמישה שחקנים, רודריגו, מירנדה, חורחה וגנר, הרנאנס ובוסקו. אלא שרמאליו החליט כי התחלופה הגדולה אינה מיטיבה עם הקבוצה ונתן את הסרט באופן קבוע לאנדרה דיאס, שחגג את הבחירה וטען "אחרי שלוש שנים מגיע לי לשמש כראש הקבוצה". סני לא אהב את הדבר, ואף היה חרד שמא כאשר ישוב למגרשים לא יוחזר לו סרט הקפטן. הסרט עצמו הוא מעין אספקלריה לשליטה בחדר ההלבשה, כשסני חש שהיא נשמטת מבין ידיו.

סני לא נרגע וניצל את מצבה הרעוע של הקבוצה. רמאליו איבד את אחיזה, כשגם התוצאות לא עשו עימו חסד. שמועות על מכירת כוכבים, דוגמת מירנדה והרנאנס, וכן אי העלאה של חלק מהם בהרכב תרמו את שלהם. האוהדים שאהבו את רמאליו, החלו להסיר תמיכתם ממנו ולהנהלה נותר לעשות את הדבר הפשוט ביותר - לסיים את תקופת שירותו של המאמן. רגעים ספורים לאחר שפוטר רמאליו, כבר הציע סגן הנשיא לענייני תקשורת, ז'וליו קסארס, את סני לתפקיד המאמן הזמני, דבר שעוד יכול ללמד על חוסר הלויאליות של סני לרמאליו.

ההנהלה לא לקחה ברצינות את ההצעה והחליטה למנות את קפטן נבחרת ברזיל לשעבר, ריקרדו גומס. גומס, שיצא לפני ארבע שנים את המדינה ועבר לצרפת, אימן בשנתיים האחרונות את מונאקו הצרפתית. הוא קיבל את הצעתה של הקבוצה וחתם בה לעונה אחת, כשכבר מכניסתו לתפקיד הבין את מוקד הכוח. "סני הוא המנהיג של הקבוצה, גם מחוץ למגרש. אני סופר את הימים לחזרה שלו, ומקווה שהוא יחזור מוקדם כי הוא מחולל שינוי".

סני עוד לא שב אמנם, אבל מי שכן עושה קולות של קאמבק היא סאו פאולו. לאחר פתיחת עונה רעה סוגרת הקבוצה של גומס את הפער מהצמרת ואחרי שמונה מחזורים היא עם 10 נקודות, שבע פחות מלמוליכה, אתלטיקו מיניירו. עכשיו, כשהרוחות הסוערות שקטו בקרב המורמבי וסני יחזור, תוכל סאו פאולו לנסות ולהסתער על אליפות ברזילראו רביעית ברציפות.