חכמים או חלשים?

ביציאה מהקאמפ נואו אחרי המשחק מול ויאריאל, נראה היה כאילו אוהדי בארסה מתקשים להיות מוטרדים מכך שהקבוצה שלהם הצליחה, איכשהו, לא לזכות באליפות. הם כבר אדישים במקצת כלפי הליגה, אחרי הקתרזיס בברנבאו, "הרגע הגדול ביותר בהיסטוריה של ברצלונה", כפי שהכריז "ספורט" בשבוע שעבר. למעשה, אוהדי בארסה אדישים גם ביחס לשאלת חולשתה של הליגה, שעולה אצל רבים באירופה כמו גם בישראל. הגישה הזו ניכרת באווירה המנומנמת שמשדר הקהל היוצא מהאיצטדיון. תיקו? לא נורא, אליפות במחזור הבא. זה מובן, ובכל זאת כצופה מן הצד קשה שלא לחוש מופתע במקצת. הקטלאנים אוהבים להתכונן ואוהבים לעשות כסף: השוטרים התכוננו, מוכרי כל סוגי המרצ'נדייז שבעולם התכוננו, אפילו ישראלים שהגיעו במיוחד כדי לחזות בחגיגות האליפות התכוננו. כל זה היה לשווא, ועדיין אוהדי בארסה לא נראים מתוסכלים מדי.

היחידים שכן מתוסכלים הם כמה נציגים של הבוצ'וס נויס, "הקומץ" של בארסה, שעסוקים בלקלל נמרצות את האוהדים ה"מפונקים" שהעזו לצאת מייד עם שער השוויון של ויאריאל משיקולי חניה, במקום לחכות עד לסיום. "הקומץ" הנוכחי מורכב בעיקר מילדים בני 15 לערך, שנראים כבעלי איי קיו במספר זהה, ומתעקשים לחבוט באמצעות כל הבא ליד בשערי האיצטדיון; השומרים מסתכלים עליהם בעניין משועשע ומפוחד לסירוגין, בעוד קבוצת אוהדים שקטה יותר מחוץ לשער נראית רק מפוחדת - כולל אוהד אחד שנראה כמו אחיו האבוד של גווארדיולה. אפשר להבין את החשש שלו: נראה שגם אם בארסה הייתה מנצחת 0:6, הנערים האלו היו מוצאים משהו לפרוק עליו עצבים. הכדורגל הוא רק תירוץ. אחרי שמספיק מבוגרים צועקים עליהם ומחווים תנועות מאיימות, הם פונים לעיסוקים פרודקטיביים אחרים, כמו לבעוט בכל עצם נייח בסביבה. מחשבה עולה בראשי שאם יציבו מולם סלע גדול מספיק ויוודאו שהם לא יכולים לזרוק אותו על אף אחד, הם פשוט ינגחו בו עד טמטום חושים.

בעודי מתלבט האם להגיש זאת כהמלצה ידידותית למאבטחים, אני מוצא עצמי לצד ג'ורדי, אוהד בעל מראה סטודנטיאלי מובהק, והוא, בניגוד לאינפנטילים האלימים, רגוע. כשאני שואל אותו מדוע אנשים מיהרו כל כך לצאת מהאצטדיון עוד בטרם הסתיים המשחק, הוא מחייך ועונה בנונשלנטיות “Vamos a ganar la liga, por supuesto” ("אנחנו הולכים לזכות באליפות, כמובן"). מדריד עד כדי כך לא מטרידה אותו שהוא אפילו מכחיש את האפשרות שהאדום שקיבל אבידל היה עוד מקרה של סיוע ממסדי למושחתים מהבירה - טענה לה רומז סלבדור, עובד של המועדון שדומה דמיון מפתיע למשה דדש. אבל אפילו סלבדור, שכנראה המשיך מהקאמפ נואו כדי לתת לריברי הצעה על מפית, מתקשה להתרגש.

השיחות ברקע בין האוהדים לבין עצמם מקנות את אותה התחושה - לאוהדי בארסה ברור שהקבוצה שלהם הרבה מעל שאר הליגה, ואחרי ה-2:6 ההיסטורי במדריד זה ברור גם לשאר העולם. לאוהדים כמו לעיתונאים המקומיים, לא באמת אכפת האם הליגה חלשה, משתי סיבות. ראשית, ישנם עדיין זיכרונות טריים וכואבים, למולם ההצלחה העכשווית זוהרת עוד יותר. אפילו "לה ואנגרדיה", המכובד והאובייקטיבי ביותר מבין עיתוני קטלוניה, נהנה להזכיר ערב המשחק עד כמה החיים נראו שונים עבור בארסה רק לפני שנה, והתקשה שלא לחגוג את הרמת הידיים המוחלטת של ריאל מול ולנסיה.

שנית, הקטלאנים רוצים לחשוב כי הקבוצה שלהם טובה מדי בשביל שרמת היריבות תעלה בכלל לדיון. הטענה היא שכשקבוצה מבקיעה כמעט 150 שערים עוד לפני שהעונה הסתיימה, כנראה שהסיפור מצוי בה ולא בקבוצות שמנגד – וגם המאמנים באירופה מבינים את זה. באותו "לה ואנגרדיה" טען למשל הפרשן אוגניו ברגאולט שבארסה "הרוויחה במדריד" את הכרטיס לגמר ליגת האלופות. וזאת למה? כי כאשר הידינק הוציא את דרוגבה לטובת בלטי, הוא חשב "במודע או שלא במודע" על המשחק בברנבאו עם "אפקט הפחד המצמית" שלו. כך הוכנה הקרקע "לגאוניות של סאן אנדראס שהביאה אותנו לגמר". ומה עם השיפוט המזעזע? ובכן, זה לא קריטי: השופט בסטמפורד ברידג' היה גרוע לא פחות ולא יותר מהשופט במשחק הראשון בקאמפ נואו.

עבור אוהדי ועיתונאי בארסה (זה היינו הך) אין ספק שהכדורגל היה זה שניצח בלונדון – גם אם בזכות לא מעט מזל: צ'לסי, עם כל הכבוד לניסיון של הידינק ולעוצמה של השחקנים שלו, לא באמת באה לשחק, ואם הייתה מסוגלת להבקיע את ההזדמנויות שלה לא הייתה עסוקה בלבכות על השיפוט. צ'לסי אכן הייתה מרחק זרת מהגמר, אבל הקטלאנים, כתמיד, משוכנעים שהקבוצה שלהם טובה בהרבה. מאז רונאלדיניו, בבארסה פיתחו תחושת עליונות מסוימת ביחס לקבוצה הזו - ואם חושבים על כך שאפילו כאשר הודחו, הגול הזכור ביותר לא היה של צ'לסי אלא של הברזילאי מאותגר השיניים, אפשר להבין אותם.

כלפי יונייטד, לעומת זאת, בברצלונה חשים את מלוא הכבוד. כריסטיאנו רונאלדו אולי שני רק לפרגוסון בשחצנותו, אבל עדיין, מנצ'סטר היא עבור הקטלאנים "הדבר האמיתי" – המכשול המשמעותי היחיד בדרך לטרבל היסטורי. קלאודיה וויסנטה, אח ואחות ממוצא קטלאני שהגיעו כל הדרך ממדריד כדי לצפות במה שהיה אמור להיות משחק האליפות, מתקשים לגבש דעה לגבי גמר הצ'מפיונס. הליגה, הם משוכנעים, גמורה לחלוטין ובילבאו בגמר הגביע מחרתיים (רביעי) לא אמורה להוות בעיה, אבל מול מנצ'סטר כבר "הולך להיות יותר קשה" (va a estar mas dificil).

בימים עברו, אוהדי בארסה פחדו מראול, לפני שנתיים הם פחדו פחד מוות מואן ניסטלרוי, והשנה הם פוחדים מכריסטיאנו רונאלדו. ויסנטה מנסה לשכנע אותי ובעיקר את עצמו שיהיה בסדר: "להם יש את רונאלדו, אבל לנו יש את מסי" ואת צ'אבי, ואינייסטה, ודני אלבס – אני מזכיר לו בניסיון לעודד את פרצופו המוטרד. "כן, זה נכון", הוא מחייך, משתדל להיראות בטוח בעצמו. כמו התקשורת, גם הם מספרים בשכנוע עצמי שבארסה היא הקבוצה הטובה באירופה ושהמשחק מול ריאל הבהיר זאת ליבשת; שבאותה הנשימה גם הם מודים שבארסה תזדקק בגמר הצ'מפיונס לשילוב המלא של "מזל, עוצמה וכישרון" עליו דיבר גווארדיולה בלונדון.

"איך זה הרגיש לחגוג את הניצחון בקלאסיקו במדריד?" שאלתי בסקרנות. קלאודיה צוחקת, מצביעה על החולצה של מסי אותה היא לובשת ועונה "החבר שלי אוהד ריאל, ובגולים הראשונים הוא היה עסוק בלטמון את הראש בידיים כשאני קפצתי באושר. בגולים האחרונים אפילו הוא כבר אמר שאנחנו הכי טובים בעולם. נקווה שגם ביונייטד ירגישו ככה בסוף החודש".

במטרו בדרך חזרה מהמשחק, קלאודיה וויסנטה ניסו לשווא לתרגם עבורי מקטלאנית את פרץ המילים האינסופי שיצא מפיו של עוד חבר מבריק של הבוצ'וס נויס, שעמד לצידנו וניסה להציג בפני כמה שיותר קעקועים של בארסה, המעטרים את גופו במקומות שאפילו הוא לא ידע שקיימים. בעוד הוא מסביר לי שוב ושוב בתנועות ידיים היסטריות ובצחוק פסיכופתי כי ראה במו עיניו את הקבוצה זוכה בגביע אירופה ב 2006, ניסיתי לחשוב מה הסיכוי שהוא וחבריו לא יציתו את כל הבא ליד ברומא מתוך אושר, אם בארסה תזכה שוב.

אבל הרוב הדומם יחסית של אוהדי ברצלונה רגוע בהרבה: הם לא צריכים לצעוק במטרו או לחבוט בשערים כדי לשכנע אנשים בגדולת הקבוצה, והם אדישים לחלוטין לשאלת חולשתה של הליגה. 19 ועוד 1? אולי כן, ואולי לא. זה לא באמת מעניין אותם. להם ברור שבארסה הכי נפלאה שיש – וכל מה שנותר להם לקוות הוא שגם פרגוסון ייאלץ לבלוע את המסטיק ולהודות בכך בליל ה-27 במאי, התאריך שנדמה כאילו השתלט על העיר. מהרגע בו השופט שרק לסיום בברנבאו, מדריד לא קיימת וגם לא שאר ספרד: כל הדרכים מובילות רק לרומא.

Shmulik_nili@walla.co.il