וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כבר מתגעגעים

11.9.2006 / 8:00

הווינריות של פדרר, השמלה של שראפובה, הנחישות של פאר והרכרוכיות של אגאסי. פז חסדאי מסכם את אליפות ארה"ב הפתוחה

נפתח בתודות לאנשי יורוספורט, שבלעדיהם כל זה לא היה קורה. תודה על הסיקור הנרחב והיסודי, על הלילות הנפלאים והארוכים, על השדרנות הרהוטה והפרשנות המאירה, על האהבה הבלתי מתפשרת למשחק. שוב היה מרגש לשמוע איך צמד השדרים הבריטים, אחרי שעות ארוכות של צפייה בטניס, עדיין מתמוגגים ממהלכים משובחים, מתפעלים, גונחים ומהללים. תמשיכו ככה חברים, ואולי בסוף אפילו נקנה את אוסף שירי הקאנטרי שאתם כל כך ממליצים עליו.

אליפות ארה"ב שוב עמדה בציפיות וסיפקה טניס ברמה גבוהה, אלופים ראויים, רגעים מרגשים ומשחקים דרמטיים. בעיקר נזכור את הפרישה של אגאסי, הקאמבק של רודיק והניצחונות של שחר פאר, אבל בסוף שוב מצאנו את עצמנו קמים טרוטי עיניים מכורסת הסלון, נעמדים על הרגליים, מוחאים כף ומשתחווים לאחד והיחיד, לגדול מכולם, לאיש ולאגדה, רוג'ר פדרר.

הגדול מכולם

על פניו נראה שהוא לא מבריק. אין לו את העוצמות של רודיק, הזריזות של דוידנקו, התשוקה של נדאל או הכריזמה של אגאסי. לפעמים נדמה שפדרר, קצת כמו נבחרת איטליה בכדורגל, פשוט גורם ליריבים שלו להיראות רע. הניצחונות שלו הם צפויים, בדרך כלל משעממים, כי כאלה הם אלופים.

הנטייה היא לרצות לראות אותו מפסיד, רק כדי לוודא שהוא באמת אנושי, לאפשר לעוד מישהו חוץ ממנו לחוות את טעם הניצחון. אבל אין ראוי מפדרר. הוא נחוש וממוקד, מרוכז בנקודות מכריעות, רב גוני כשנדרש. בדרכו הרובוטית הוא מצליח להלהיב ולרגש, כשהוא מריץ שוב ושוב את יריביו לפינות, מפציץ עוד טיל מדויק, גורם לטובי הטניסאים להשתאות. חסרים לו עוד חמישה תוארי גראנד סלאם כדי להשתוות לסמפראס, עוד שישה כדי להפוך רשמית לגדול מכולם. והוא רק בן 25. אוהבים אותך רוג'ר.

קצת נחת משחר

כמה נחמד היה להיות מעורב רגשית באליפות ולגלות פטריוטיות ואמוציות בשלבים המאוחרים, ולא רק לצפות מהצד בניטרליות בגויים שנאבקים זה בזה. הכל הודות לשחר פאר, שממשיכה לייצג אותנו בכבוד ולשים את הטניס הישראלי על המפה. ההפסד להנין בשמינית הגמר, למרות התוצאה החד צדדית, חשף דווקא את הנחישות והמוטיבציה של שחר, ואת התקווה שגם היא תגיע יום אחד לעשירייה הראשונה ואולי אפילו תניף גביע. גם נועם אוקון סיפק כמה רגעים יפים, ולא נותר לנו אלא לברך את אחינו הישראלים להמשך דרך צלחה. נמשיך לעקוב.

sheen-shitof

עכשיו בישראל

הפטנט המתקדם בעולם שמבטיח שיפור עור הפנים מהטיפול הראשון

בשיתוף נומייר פלוס

הדוגמגישה

מריה שראפובה רק בת 19, אבל נדמה שהיא איתנו מאז ומתמיד. במציאות של ימינו בעולם הטניס, בגיל 19 כבר מתחילים להרגיש שחיקה, עייפות, שובע. שראפובה הרגישה איך היא מאבדת את הילדות שלה לטובת המקצוענות התובענית, והחלה להשתעשע במועדונים, להצטלם לירחונים ולהפסיד משחקים.

השבוע היא הוכיחה שהיא עדיין לא ויתרה על הטניס, אחרי ניצחונות משכנעים על מורסמו והנין הרדן. אבל מי שדואג יכול להירגע. היא גם לא ויתרה על הדוגמנות. עדיין היא עוטה על עצמה שמלה שחורה עם נצנצים, מתקשטת עם פרח בשערה ומתאפרת בקפידה. לפעמים נדמה שהטניס הוא רק תירוץ כדי להצטלם בפוזות מגרות. אפשר להבין אותה. לפעמים אנחנו שוכחים שהיא בסך הכל ילדה בת 19.

מערבי להתעורר

פעם הטניס נחשב לספורט אצילי. הנורמות היו ברורות: כל המשתתפים נדרשו להתנהג באיפוק אריסטוקרטי, והופעתם החיצונית חויבה להיות מסוגננת ומהודרת. אותם חוקים חלו גם על הקהל. אסור היה לפצות פה במהלך הנקודה, מותר היה לקום רק בין משחקונים. כל זה נעלם כלא היה. אומרים על הקהל הניו יורקי שהוא החם ביותר שיש בסבב, אבל עם השנים הוא הפך לחם מדי. קריאות צורמות במהלך הנקודות, צהלות אחרי החטאת הסרב הראשון והפרעות בלתי פוסקות לשטף של המשחק גרמו לתחושה לא נעימה. לא פעם שחקנים התעכבו בהגשה רק כדי לאפשר לעשירי ניו יורק להתיישב בניחותא בכיסא שלהם. גם הגל המקסיקני הוציא את השחקנים מריכוז. זה כבר מוגזם. זה אני שהזדקנתי, או שחייבים להחזיר עטרה ליושנה?

העיניים של הקוון

היה זה טורניר הגראנד סלאם הראשון שבו הותר השימוש בטכנולוגיה הממוחשבת, שיכולה לאשר את מקום הנחיתה המדויק של הכדור. אומנם במקרים רבים התברר שהשחקנים טעו כשהחליטו לערער וששופטי הקו אכן צדקו בקביעתם, אבל במקרים רבים התברר שהשופטים הם רק בני אדם, ושהעין האנושית מתקשה לזהות אם חלקיק מהכדור הצהוב והמהיר אכן פגע בקו. אומנם חלק מהטניסאים, כמו מראט סאפין, הצהירו שהעיכוב שדורשת הבדיקה מציק לשטף, אבל האמת היא שהצדק חשוב מהכל. הגיע הזמן להוציא מהמשחק את טעויות השיפוט. יש לכם את הטכנולוגיה, תשתמשו בה.

הרגע המצמרר

האליפות תיכנס להיסטוריה בגלל הרגע המרגש שבו בנג'מין בקר הגרמני הגיש את האס האדיר, ששלח את אנדרה אגאסי לגמלאות. הדמעות של אגאסי הסעירו את העולם כולו. הבנות חשו איך ההתפרצות האנושית הזו היא חלק מהקסם שאפיין את הספורטאי הענק הזה, הגברים הרגישו שהוא קצת הגזים. אחרי הכל, הוא קודם כל גבר, וככזה, הוא היה חייב להשתלט על עצמו. אשתו בקהל צפתה בו מתייפח, הבן שלו ראה איך אביו לא מצליח לדבר מרוב התרגשות, וככל שעבר הזמן זה נהיה יותר ויותר מביך. מעולם לא נראה ספורטאי שממרר בבכי כזה מול העולם כולו. גם מרטינה נברטילובה נפרדה השבוע סופית מטניס מקצועני (עם תואר בזוגות מעורבים), ולא הזילה אפילו דמעה אחת. זה גבר!

ועוד כמה מילים

* ההצגה: אומנם אגאסי ובגדאטיס סיפקו את המשחק הכי דרמטי בטורניר, אבל אין ספק שמיכאל יוז'ני הרוסי אחראי על המשחק הכי איכותי, בקונצרט שנתן ברבע הגמר מול רפאל נדאל. הספרדי נאלץ להודות אחרי זה ש"נתתי את כל מה שיש לי, אבל זה לא הספיק", ואין מחמאה גדולה מזו.

* האכזבה: אמלי מורסמו. הזכייה בווימבלדון גרמה לחובבי הטניס לחשוב שהצרפתייה הצליחה לגבור על הבעיות המנטליות שלה, שמנעו ממנה לזכות בטורנירים הגדולים. אבל אז הגיעה השבירה במערכה האחרונה בחצי הגמר מול שראפובה, שבה הפסידה 6:0, שהזכירה לנו מדוע מורסמו היא אולי המדורגת מספר 1 בעולם הכי פחות מוערכת בהיסטוריה.

* הפראיירית: ילנה יאנקוביץ'. הסרבית בת ה-21 הדהימה לכל אורך הטורניר, ובחצי הגמר מול הנין כבר הובילה 4:6, 2:4 והייתה רחוקה נקודות ספורות מהעפלה היסטורית לגמר, אבל אז היא איבדה ריכוז ונתנה לבלגית לחזור, ושוב למדנו עד כמה הספורט בנוי על ביטחון עצמי ומומנטום, וכמה נפלא ואכזר הוא הטניס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully