וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

החלום ושברו

גיל קדרון

1.9.2006 / 21:16

האמריקאים חשבו שמאמן מכללות וחבורה של כוכבים יספיקו כדי לחזור לפסגה. לא בטוח שהם יבינו את הבור אליו נכנסו, למרות ההפסד ליוון

אחרי הבזיונות באינדיניאפוליס 2002 ואתונה 2004 התמנה ג'רי קולאנג'לו למנהל הנבחרת האמריקאית והבטיח שינוי. לא עוד חבורה של אולסטארים, אלא קבוצה שבנויה עם הגיון מסוים; חסל סדר כדורסל אנוכי, הגיע הזמן לשחק קבוצתי; והפעם גם יהיה לנבחרת צוות אימון ברשות מאמן דיוק מייק ששבסקי, אגדת מכללות בעל ותק של שלושה עשורים, מישהו שיגיע כדי לנצח ולא יתעסק בסדרות חינוך למיניהן.

בפועל, כל המהלכים של קולאנג'לו היו בבחינת הדבקת פלסטר לחולה שלא מפסיק לדמם. לכמה רגעים נדמה היה שזה עוזר, אבל לכדורסל האמריקאי יש יותר מדי בעיות ומחלות מכדי לפתור את כולן בבת אחת. וההפסד 101:95 מול יוון בחצי גמר אליפות העולם הוכיח את זה בבירור. דיברו על גירסא חדשה של כדורסל אמריקאי, בה ישחקו קבוצתי ולא יהיו מלחמות אגו. אבל כולנו ראינו שמדובר בסך הכל באותה גברת בשינוי אדרת.

הרופא, מה לא בסדר איתי?

ב-2002 האשימו את המאמן ג'ורג' קארל, ב-2004 את האנוכיות של סטפון מארבורי ואלן אייברסון ואת העקשנות של לארי בראון. אחרי הכשלון של 2006 יכול להיות שיבינו שם מעבר לים שהבעיות שלהם עמוקות ומורכבות בהרבה, וחלקן אינן ניתנות לפתרון.

הכדורסל הבינלאומי שונה מזה שרגילים אליו שחקני ה-NBA, וזה משהו שלא הולך להשתנות. באמריקה, ערש האינדיבידואליזם, משחקים בשביל להבליט את היחיד, בעוד באירופה ה(יותר) סוציאליסטית חוקי הכדורסל הופכים אותו למשחק קבוצתי בהרבה; הנבחרות האחרות מתאמנות יחד כבר כמה שנים, בעוד לששבסקי היה את הסגל המלא רק שלושה שבועות; ויתרון הפיזיות והאתלטיות של האמריקאים הצטמצם, בטח ובטח בהשוואה לארבע הגדולות של התחרות. הבעיות הללו הן חלק מהחיים של הנבחרת האמריקאית בטורנירים בינלאומיים, וצריך לקחת את זה בחשבון.

אבל התחושה היא בכל זאת, שלמרות ההפסד המשכנע, בארה"ב מעדיפים לטמון קצת את הראש בחול. ומכיוון שהמשחק שודר במדינה רק בשעות הקטנות של הלילה, ולאור האדישות הכללית מהנבחרת, הציבור הרחב ימשיך להיות בטוח שהבחורים שלו יביאו את המדליה גם ב-2008. אבל ההדחקה הזו לא מאפיינת רק את האוהדים, אלא גם את המאמנים, השחקנים והעיתונאים, אפילו את אלו שמגדירים את עצמם כמוכיחים בשער.

יום לפני המשחק נשאל כרמלו אנתוני לדעתו על אלופת אירופה הגאה, וכל מה שהיה לו לומר הוא: "יש להם שמות מאוד ארוכים. מאוד מאוד מאוד ארוכים. אצטרך ללמוד אותם הלילה". אחרי ששלשה של ג'ו ג'ונסון העלתה את שחקני הפסים והכוכבים ליתרון 12 ברבע השני, לברון ג'יימס נשמע צועק לחבריו שישבו על הספסל: "הם לא יודעים מה לעשות".

"זו הייתה הפתעה", היגג כריס בלארד בכתבה הראשית של האתר CNNSI.com. "זה לא חדש שארה"ב מפסידה בטורנירים בינלאומיים, אבל הפעם הנבחרת אמורה הייתה לפחות להגיע לגמר. יוון? אף אחד לא היה מודאג ממנה".

בסיקור המשחק של AP, שבו משתמשים כמעט כל אתרי האינטרנט האמריקאים, ואותו סביר להניח יקראו הרוב הגדול של חובבי הכדורסל מעבר לאוקינוס, הסיבה המרכזית להפסד מתוארת כך: "יוון ניצלה את היד החמה של השחקנים שלה בשלב מסוים בין הרבע השני לשלישי, הפכה פיגור 12 ליתרון 14, וגברה על האמריקאים 95:101 בחצי גמר אליפות העולם".

היו שתלו את ההפסד ב-32 האחוזים מהשלוש ו-59 האחוזים מהעונשין, שני אספקטים שפגעו קשות בחניכיו של ששבסקי. אבל המספרים הללו רק מבטאים את מה שכולנו ראינו על הפרקט, ולא מספרים את הסיפור בעצמם, כפי שאולי יהיה נוח לאמריקאים להאמין.

לסיכום: מבחינת האמריקאים שחקנים עם שמות ארוכים שלא יודעים מה לעשות ומשחקים בנבחרת שאף אחד לא מודאג ממנה פשוט תפסו יום, בעוד הבחורים המצוינים של קואץ' K היו ביום רע. זה הכל. אם אלו גם יהיו המסקנות של קולאנג'לו, אפשר לחתום כבר עכשיו על פאדיחה נוספת ב-2008.

בשבועות האחרונים העיתונאים האמריקאים שסיקרו את הנבחרת פימפמו לקוראים שלהם שזו איננה הדרים טים של פעם, למרות הנוכחות של לברון ג'יימס, דווין וויד וכרמלו אנתוני. הם מנו אחד אחד את החסרונות הגדולים של הסגל שבנה ששבסקי, אבל עדיין לא חשבו להרים מדי פעם את הראש כדי לבחון את היריבות. נכון, כולם ידעו שיש שם את ספרד ואת ארגנטינה, אבל הכירו רק את שחקני ה-NBA שלהן. ליוון אין אפילו נציג אחד בליגה הטובה בעולם.

על העיוורון

אמריקה היא אומה שמרנית ומקובעת. היא אוהבת שטנצים שעובדים, והולכת איתם עד הסוף. המר. זה נכון במדיניות (אהמ אהמ, המלחמה בעירק, אהמ אהמ), זה נכון בתרבות (סרטים הוליוודים נוסחתיים), וזה נכון גם בספורט. ששבסקי משחק בדיוק הגנה לוחצת, אז זה מה שהוא יעשה גם בכדורסל הבינלאומי. מול סנגל, סין, סלובניה וגרמניה זה עבד מצוין, אבל כשכריס פול (1.83, 79 ק"ג) או קירק היינריך (1.91 מטר) מנסים ללחוץ את תאודורוס פפאלוקאס (2.00 מטר) זה פשוט נראה מביך. הגארד המופלא של יוון ניער את השומרים שלו פעם אחר פעם, והזמין את סופוקליס שחורציאניטיס לפיק אנד רול מאחורי קו השלוש. השומר שלו וזה של בייבי שאק מילאו את ההוראות של ששבסקי כמו חיילים ממושמעים ותקפו את הרכז של צסק"א, מה שהוביל לעוד ועוד אסיסטים לענק היווני, שתפס את הכדור בתנועה בדרך ל-14 נקודות ב-6 מ-7 מהשדה. כשלא פפאלוקאס (12 אסיסטים) נתן את המסירה, היו אלו ספאנוליס או דימיטריוס דיאמנטידיס, שבמקרה שהעזרה לא הגיעה, קברו את השלשות החופשיות ללא כל בעיה.

"הם הלכו שוב ושוב על אותו מהלך", פירשן כריס בוש, שהיה חסר אונים מול שחורציאניטיס. "לא עשינו את ההתאמות הנחוצות. ידענו ש[שחורציאניטיס] טוב, אבל לא ידענו שהוא עד כדי כך טוב".

ואכן, רק לקראת סוף הרבע השלישי שם לב ששבסקי, "מוח כדורסל מבריק", לפי פרשן ESPN.com כריס שרידן, שכדאי לשנות שיטה. חבל שהוא לא טרח לראות את הקליפים מ-26 הנקודות ששאראס קבר במדי נבחרת ליטא על ראשם של האמריקאים באתונה, רובם ככולם באותו מהלך פיק אנד רול מאחורי הקשת. "כל אחד עם עיניו בראשו יכול היה לראות שפפאלוקאס אוהב לחדור מצד שמאל, אבל האמריקאים לא ניסו אפילו פעם אחת לדחוף אותו ימינה", התלונן שרידן, ולא חשב לעצמו בזמן שכתב את המילים הללו שצוות האימון ששבסקי את ד'אנטוני את מקמילן אמור היה לגלות את העובדה הברורה הנ"ל לא תוך כדי משחק, אלא כמה זמן מראש. מה שנקרא סקאוטינג.

אבל לששבסקי הייתה תוכנית, והוא לא ישנה את הרעיונות שלו בגלל איזה ינאקיס מצחיק אחד. והוא במקרה הזה רק מאפיין של המאמן האמריקאי הממוצע. זה קרה הרי גם עם קארל ובראון. האמריקאים שמרו בצורה אגרסיבית, לחצו את שחקני החוץ של היריבה, כל זאת בהנחה שהיתרון האתלטי יעשה את העבודה. זה בעיקר עשה את העבודה לינאקיס, שחניכיו קלעו 20 נקודות מעל הממוצע שלהם בטורניר וצלפו ב-63 אחוזים מהשדה, כולל 71 אחוזים לשתי נקודות.

כמה אירוני הוא שהסטריאוטיפ של הכדורסלן הזר בעיני האמריקאים הוא שמדובר בשחקן רכרוכי שלא שומר הגנה. מיהו השחקן הקשוח ביותר שהיה לששבסקי להציע? שיין באטייה? היינריך? קשה להגיד שזה עושה רושם כלשהו על מישהו מהיוונים, מהספרדים או מהארגנטינאים, שלוש נבחרות שאוכלות חצץ לארוחת בוקר, ונהנות מזה.

למה להתקיף?

טעות נוספת של ששבסקי הייתה הפיכת הגבוהים שלו לשחקנים שניזונים מהפירורים שמשאירים להם שחקני החוץ. לא זכור לי מהלך אחד בו אלטון ברנד, כריס בוש או דוויט הווארד (ששיחקו רק 30 דקות סך הכל) קיבלו כדור עם הגב לסל, לא בדיוק התרגיל המסובך בספר. חוסר האמון שלו בחבר'ה הללו הפך שחקן פנים סופר מוכשר כמו ברנד, שמגיע מעונה מצוינת ומפלייאוף גדול, לחוטב עצים. וזאת במקום שישתמש ביד הרכה שלו מחצי מרחק, נשק יעיל ביותר לשחקני פנים בכדורסל העולמי, כפי שהדגימו גבוהי יוון.

הווארד, לעומת זאת, שיחק רק 10 דקות במחצית הראשונה, בהן קלע 10 והוריד 7 כדורים חוזרים, 5 מהם בהתקפה. אבל במחצית השנייה הוא ראה רק 3 דקות פרקט, בזמן שהיתרון של האמריקאים בריבאונד התמוסס. בוש, שסגנונו האתלטי והמהיר עשוי היה לשנות את המשחק, קיבל במשך 5 דקות על הראש מבייבי שאק וחזר לנוח.

הלוואי ואלו היו הצרות היחידות של ההתקפה האמריקאית. שחקנים כמו לברון, וויד וכרמלו רגילים שהכדור אצלם ביד מאז שהתחילו לשחק. כשוויד נמצא במיאמי, הוא נוהג לקחת שחקנים באחד על אחד על אחד או לחתוך דאבל טימים ולחדור לטבעת. אבל האיזורית של הכדורסל הבינלאומי מאפשרת להחנות בצבע ענקים כמו בייבי שאק או פפאדופולוס למשך כל 24 השניות, והעזרה הזו הפתיעה אותו שוב ושוב בדרך להחטאה, איבוד או מסירה תחת לחץ. בינתיים, לברון וכרמלו לא עשו תנועה כלשהי או חתכו לסל, כי הם רגילים להיות אלו שמכדררים ומכדררים בזמן שהאחרים הם אלו שזזים. מדובר בסוויץ' מנטלי שקשה להאמין שניתן לעשות כל קיץ.

אפשר היה לתכנן תרגילים שיעשו חלק מהעבודה, אבל קשה היה לראות שלארה"ב יש איזשהו תרגיל מלבד פיק אנד רול או בידוד כושל באחד על אחד. זה הפך את ההתקפה נבחרת החלומות (עאלק), ממשהו שיכול היה להיות מרהיב ויעיל, ל-24 שניות של כדרור מיותר שמסתיים בזריקה קשה. וכשריבאונד ההתקפה לא נפל לידיים הנכונות, שום דבר כבר לא עבד. בנוסף, ההגנה היוונית החזקה והחכמה דחפה את היריבה (שבה לא היו שוטרים טבעיים) ללכת על זריקות מבחוץ או לנסות ולשבור את הראש בקיר.

אז מה עושה "מוח כדורסל מבריק" כשהוא נתקל בהגנה שכזו? ממשיך באותה שיטה שוב ושוב, בשאיפה שהמהירות והאתלטיות ימילו לו את המשחק. זה קרה ב-2002, ב-2004, ועכשיו גם ב-2006.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי

אש בעיניים

זה לא סוף הבעיות. משחקי האלימינציה היחידים שמכירים שחקני ה-NBA הם משחקים מספר 7, דבר שרובם לא חוו. באירופה, לעומת זאת, המנטליות שונה לחלוטין. "פה כל משחק הוא על החיים ועל המוות", אמר פעם מייסיאו באסטון על אחד ההבדלים החשובים בין הכדורסל של פה לכדורסל של שם. ברבע הרביעי נראו לא פעם החבר'ה באדום-לבן-כחול נרפים, כאילו שאינם מבינים שלא תהיה להם הזדמנות לתקן. רק החגיגות המרגשות של היוונים במרכז הפרקט הורידו את הצ'יפ.

כשקולאנג'לו החליט שהוא רוצה נבחרת עם המשכיות, הוא בחר סגל עם צעירים. מלבד דווין וויד, לאף שחקן נבחרת אין יותר מדי ניסיון במצבי לחץ, שכן הם לא זכו לשחק עדיין בגמר ה-NBA. ומולם עומדים חבר'ה למודי קרבות שהתחילו את הקריירות שלהם על הספסל, טיפסו אט אט מעלה, ומשחקים כל שנה על אליפות מקומית, אירופאית או לנבחרות. לפעמים זוכים ולפעמים לא, אבל הם יודעים במה מדובר.

"העיתונאים היוונים חיבקו ונישקו את השחקנים, קפצו על הכסאות והריעו בקולי קולות במהלך המשחק", גיחך לעצמו בלארד מ-CNNSI.com, שכנראה לעולם כבר לא יבין את המנטליות של מה שנראה בעיניו כעולם הישן. "זו הייתה עיתונאות אובייקטיבית במיטבה".

האמריקאים אוהבים לראות עצמם כפטריוטים גדולים. ברוב פרברי הערים תתקשו למצוא בית ללא דגל מתנופף, וכל 300 מיליון האזרחים בטוחים שהם חיים במדינה הכי נהדרת על הפלנטה. אבל באירופה, בה הלאומיות נמצאת בשקיעה בעידן האיחוד האירופי, לא מדקלמים קלישאות חסרות בסיס, אלא מרגישים את המדינה עמוק בוורידים. בארה"ב הלאומיות היא סוג של שואו טיים.

אחרי הניצחון של יוון, מכוניות נעצרו בכבישים המהירים והמדינה כולה צהלה ושמחה. את האטרף הזה, שראינו בעיניים של הספרדים והארגנטינאים במהלך חצי הגמר השני, לאמריקאים מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. המולטי מיליונרים של ששבסקי לא באו כדי להעניק קצת שמחה לעם האמריקאי, הם מייצגים בעיקר את עצמם ואת המורשת העתידית שלהם. ואחרי 230 שנות היסטוריה, את זה אפילו קולאנג'לו לא יצליח לשנות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully