באליפות אירופה לפני ארבע שנים במינכן, הצליחו להלחיץ את אלכס אברבוך. דאגו שהוא ילמד את ההיסטוריה הישראלית על בוריה והבהירו לו בדיוק מה קרה באיצטדיון האולימפי הזה ב-1972. אמרו לו שהוא יוכל לנקום. לא במחבלים, אלא בכל אלה שלא ממש התייחסו למקרה הזה, רק אם יעמוד בראש הפודיום בסיום האליפות. הוא לא היה הפייבוריט לניצחון, אבל הוא עשה את זה. לוחם אמיתי.
עברו להן ארבע שנים. אלכס אברבוך כבר כמעט בן 32 והרבה אחרי הפיק שלו מבחינה פיזית. עכשיו, כשהוא כבר מתנהג כמעט כמו צבר, הוא לא צריך שאף אחד יסביר לו. הוא שומע את החדשות בעברית בעצמו ויודע בדיוק מה קורה כאן. הבוקר הוא שמע על החיילים ההרוגים וידע שיש לו את היכולת לעשות מעשה, משהו שיסמן וי קטן וגאה על יום עצוב כל כך. על אדמת שבדיה, שרבים מתושביה דווקא מברכים על הפגנות של תומכי חיזבאללה כמו ביומה הראשון של האליפות, אברבוך ידע גם למי הוא צריך לענות. הוא עשה את זה, שוב. אכן, לוחם אמיתי.
בזכות זה ובזכות עוד כמה פרמטרים ספורטיבים חשובים, אברבוך מיתג את עצמו הערב (ראשון), עת שזכה במדלית זהב אירופית שנייה ברציפות, כספורטאי הישראלי הגדול מכולם. יסלחו לנו המדליסטים האולימפיים, חברי נבחרת ישראל בכדורסל ב-79', הליגיונרים הגדולים, פיני גרשון ושאר המדליסטים באליפויות אירופה והעולם. בק-טו-בק באליפות אירופה של מלכת הספורט שווה יותר מהכל ועד שנבחרת הכדורגל שלנו לא תעפיל לפחות לחצי גמר המונדיאל, נבחרת הכדורסל תזכה באליפות העולם או שחר פאר בווימבלדון, אף אחד לא יתקרב לאלכס אברבוך הגדול.
במדינה כמו שלנו, עם תרבות ספורט נמוכה משהו, אולי קשה להבין את גודל ההישג והמעמד. לא סתם קוראים לאתלטיקה הקלה מלכת הספורט. היא מפוצצת איצטדיונים בכל מקום בעולם וכוכביה הגדולים הופכים לסופרסטארים. זה דומה לכדורגל ולטניס, זה הרבה יותר מהקליעה, ג'ודו, שייט וגם הכדורסל האירופי.
כן, אלו הן העובדות, בארץ יכולים לנסות ולהתווכח על זה, באירופה לא. ענף הקפיצה במוט ידוע כפנינה של מלכת הספורט. הוא ידוע כמקצוע הטכני והמורכב ביותר ושליטה במקצוע כזה לאורך שנים מלמדת על כוח פיזי ומנטלי אדיר, שפשוט אי אפשר לתאר במילים. מה שבטוח, אין הרבה ספורטאים בארץ שעובדים קשה ושומרים על עצמם כמו אלכס אברבוך. לזכותו ייאמר, שגם אין הרבה אנשים שאוהבים את המדינה הזאת כמוהו. הוא בחר להיות אחד משלנו, למרות שהיו לו כמה וכמה אפשרויות אחרות ומפתות יותר מעבר לים.
מנטע זר לגיבור לאומי
לפני שמונה שנים הוא נחת כאן. הוא היה עוד אחד מ"שחקני הרכש" שאיגוד האתלטיקה דאג לייבא ממדינות חבר העמים. חלקם התייאשו מהר, חלקם נשארו, אבל גם כזרים. אברבוך היה כזה בתחילת דרכו באיצטדיון האימונים בהדר יוסף. הוא לא הבין עברית, לא הבין למה כל כך חם פה ויותר מזה, הוא לא הבין מה רוצים ממנו הצברים, במיוחד אלה שכותבים עליו שורות בעיתון.
הוא הגיע לכאן כאתלט קרב 10, אבל מהר מאוד הבין שאי אפשר להתפתח במקצוע כל כך מורכב, תחת איגוד כל כך עני כמו איגוד האתלטיקה. הוא השתכנע לעשות הסבה לקפיצה במוט, במטרה להתביית על עיסוק ספורטיבי שיעזור לו להתקיים. לא הרבה ציפו להתקדמות כל כך אדירה ובשנה הראשונה שלו כקופץ מוט מקצועי, הוא הביא לנו מדליה היסטורית באליפות העולם, ארד בסביליה 99'.
זה לא עשה אותו הרבה יותר פופולארי כאן, רק קצת. הוא עדיין לא ידע עברית והעיתונאים התעצבנו. לא הבינו אותו נכון, כי הוא התבייש לשתף פעולה. השאירו אותו בקטגורית הנטע הזר, במיוחד אחרי שהוא לא סיפק את הסחורה באולימפיאדת סידני ולא הביא מדליה.
אף אחד לא עצר וחשב לרגע מה אלכס אברבוך הקריב כדי להגיע לכאן ועד כמה המדינה הזאת חשובה לו באמת. הוא השאיר הורים בסיביר וגם מקום בנבחרת הרוסית, שבימים אלה, כבר לא כל כך נורא להיות חלק ממנה. הוא ויתר על אינספור הצעות ממדינות מתקדמות יותר, להגר אליהם על תקן הסטאר הגדול ולסדר את עצמו לכל החיים בלילה אחד. הוא פשוט החליט להישאר כאן, עם כל הצרות, המלחמות, הפיגועים, המקטרגים והאנשים שלא מתייחסים אליו ואל ענף הקפיצה במוט ברצינות.
ברגע שאלכס אברבוך הבין שרק ראיונות בעברית יהפכו אותו למישהו ששווה להתייחס אליו, הוא החליט להשקיע במורה פרטי לא פחות מבאימונים. באותה שנה, 2002, הגיעו שני הרגעים הגדולים שלו בקריירה עד היום. הוא דאג להשמיע את התקווה על אדמת האיצטדיון האולימפי הראוי לשימצה במינכן ולאחר מכן התראיין בעברית בפעם הראשונה.
הספונסרים התחילו להבין את הפוטנציאל והתחילו לחלק את המתנות. רכב מפואר, דירה, חוזה רציני עם חברת ספורט ושכר חודשי מכובד מהוועד האולימפי. אברבוך הרוויח סוף סוף את מה שהיה מקבל בתחילת דרכו במדינה מתוקנת. בתוך שנתיים, הוא הפך מכישרון ענק שמתקשה לשלם את הארנונה לספורטאי על במדינת ישראל, שהביא לרבים מאיתנו את אחד הרגעים המרגשים בתולדות הספורט, אז במינכן.
עברו שנתיים והוא שוב לא הצליח להביא מדליה באולימפיאדה. אלה שחיפשו אותו כל השנים, יצאו שוב מהחורים וטענו שאברבוך כבר גמר את הסוס. ערב אחד של מזל במינכן לא יכול להפוך אותו לספורטאי הישראלי הגדול בכל הזמנים, הם טענו.
ובאמת, אברבוך כבר ירד מהפיק שלו. הוא בעצמו סיפר שהגוף כבר לא מתפקד כמו פעם, הוא אפילו חשב לחזור ולהתחרות בקרב 10. כצעד אחרון להציל את הקריירה, הוא החליט להחליף את מאמנו ואלרי קוגן, במאמנת הילדות שלו מרוסיה, יקתרינה פוגל. זה קרה לפני כשנה ומסתבר שזו הייתה אחת ההחלטות הטובות בתולדות הספורט הישראלי.