מתעוררים מהחלום

"אנחנו לא קוראים לזה 'נבחרת חלומות', אנחנו קוראים לזה נבחרת לאומית" (המאמן מייק ששבסקי).

"לא נביס כל קבוצה, למרות שאנחנו רוצים" (לברון ג'יימס).

"יותר מדי אנשים בארה"ב חושבים שזה יהיה קל לזכות באליפות העולם, אבל זה לא" (פרשן ESPN כריס שרידן)

"העולם כבר לא בפיגור אחרי ארה"ב בכל מה שקשור לכדורסל? שטויות במיץ עגבניות" (פרשן CNNSI פיל טיילור)

כמו מעצמות על רבות לפניה, גם ארה"ב מתקשה להבין את המונח "מגבלות הכוח", כמו גם להשלים עם ירידת קרנה בעולם. זה נכון כשמדברים על המלחמה המפורסמת ב"ציר הרשע", כמו גם בנושא בניית נבחרת הכדורסל של המדינה, שהפערים בינה לבין יריבותיה היו עד לא מזמן דומים לפערים בין צבא ארה"ב לשאר צבאות העולם.

אבל נבחרת החלומות, כלומר הנבחרת האמריקאית שהופיעה באולימפיאדת ברצלונה ב-1992, הייתה אירוע של פעם בדור. היא הגיעה לקטלוניה חמושה באגדות כמו מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, צ'ארלס בארקלי ואחרים, כולם שחקנים מנוסים ומלאי הישגים שלא התעניינו במאבקי אגו (בארקלי, ולא ג'ורדן, היה הקלעי המוביל), או בהיילייטס שיכניסו אותם למהדורות ספורטסנטר של ESPN. הם חשבו רק על מדליה ועל השבת הכבוד שאבד עם מדליית הארד בסיאול 1988. גם לא היה להם מאמן שסבר שהוא חשוב ומשמעותי מחניכיו, ולא היו שם חבר'ה שאפילו חשבו להתבכיין על דקות משחק או על שיפוט לא הוגן. כל הרעות החולות הללו, בנוסף למחסור חמור בקלעים שיודעים לפצח איזורית, היו האלמנטים שהפכו את הגירסאות המאוחרות יותר של נבחרת החלומות כביכול לקבוצה מנופחת מחשיבות עצמית, ללא סיבה אמיתית - בדיוק מה שמקנה ליריבות את האקסטרה מוטיבציה לחולל הפתעה.

כל הנבחרות האמריקאיות מאז אותו חלום קיצי בברצלונה נמדדות בהשוואה להצגות של אז, להילה, לדומיננטיות – וכולן מאכזבות. בתחילה האכזבה כללה גם מדליות זהב אולימפיות וזכיות באליפות העולם - מה שסייע להרדים את ארה"ב על זרי הדפנה. אבל המכות שחטפו השחקנים באדום-לבן-כחול בשני הטורנירים האחרונים (מקום שישי בזיוני ב-2002 ומדליית ארד מביכה באתונה 2004) העירו את ראשי הכדורסל של המדינה, והכריחו אותם לבצע סיבוב פרסה.

השילוב המואץ של שחקנים אירופאיים ודרום אמריקאיים בליגה הטובה בעולם, העבודה הנכונה והרב שנתית של שאר הנבחרות של הפלנטה, הנטייה של האמריקאיים להתבסס על יכולות אישיות, ההבדלים בין חוקי ה-NBA לאלו של פיב"א, כמו גם האדישות האמריקאית לעומת הרגשות הפטריוטיים החזקים בהרבה של היריבות – כל אלו מוזכרים כבר כמה שנים כגורמים לסדר העולמי החדש, בו לא מעט נבחרות כבר אינן פוחדות לעלות מול הסופרסטארים של הקומישינר דייויד שטרן. ב-1992 כולם ביקשו חתימות או תמונות משותפות עוד לפני שנגמר המשחק, ורק רצו להיות חלק מהחגיגה. היום מביטים להם עמוק עמוק בלבן של העיניים.

"הדומיננטיות המוחלטת של האמריקאים היא נחלת העבר", לא התבייש לומר השבוע כוכב ארגנטינה וסן אנטוניו הספרס מאנו ג'ינובילי. "לא נראה יותר תבוסות כמו שהיו פעם. נכון שיש להם הרבה כשרון, אבל אף אחד לא יודע איך הם ישחקו יחד כקבוצה. כמובן שהם פייבוריטים, אבל מבחינתנו זה לא משנה איפה אנחנו משחקים ונגד מי - המטרה היא לנצח".

היקיצה היא קשה אבל קיימת. הספרס, שזכו באליפות ב-2005 כשהיא חמושה בשלושה שחקני חמישייה זרים, הורידה את הדגל המסורתי שקורא לה "אלופת העולם", ובחרה בתיאור הצנוע והנכון - "אלופת ה-NBA"; מנהל מקצועי מונה לנבחרת, ג'רי קולאנג'לו, שהחליט – הפלא ופלא – לבנות קבוצה במקום לארגן אסופה רנדומלית של כוכבים, משמע זה היה משחק האולסטאר; וחוגים מסוימים של התקשורת האמריקאית לא מפסיקים לפמפם לציבור הרחב שמציאות הכדורסל של 2006 היא בהחלט לא חלום. וכל מי שחושב כך צפוי להתעורר לעוד סיוט.

"אני מנסה להבהיר את הנקודה הזו בצורה חדה וברורה בסיקור שלי של הנבחרת, עד שהאתר truehoops.com התחיל לקרוא לי 'מטיל הספק'", מקונן פרשן ESPN כריס שרידן. "גולש אחד אף שלח לי אימייל בו כינה אותי בוגד, רק מפני שהעזתי לחשוב שניתקל במהמורה או שתיים בדרך להיות אלופי העולם".

רק טיפש לא ישים לב למכשולים הרבים בין האמריקאים לגאולה מחודשת, בטח כשמולם יעמדו נבחרות כמו ארגנטינה (עם ג'ינובילי, אנדרס נוצ'יוני, לואיס סקולה וקרלוס דלפינו), צרפת (טוני פארקר, בוריס דיאו, מיקאל פייטרוס), ספרד (פאו גאסול, חואן קרלוס נבארו, חוזה מנואל קלדרון, חורחה גארבחוסה), ברזיל (ליאנדרו בארבוסה, אנדרסון ורז'או, טיאגו ספליטר), יוון (תאודורוס פפאלוקאס, דימיטריוס דיאמנטידיס), ליטא (מאצ'אס, דריוס סונגאילה) ועוד.

אז אחרי שקיימנו את חובתנו והטלנו ספק בעליונות האמריקאית, הגיע הזמן להביט בצד השני של הדולר. קולאנג'לו בחר לאליפות העולם ביפן ולאולימפיאדת בייג'ין 2008 צוות מאמנים שישקף את הנבחרות האמריקאיות החדשות. בראש עומד מייק ששבסקי, הלוא הוא קואץ' K, שעושה פלאים כבר וכמה עשורים במכללת דיוק. ששבסקי לא מגיע מה-NBA, ולכן החשבונות הם ממנו והלאה. הוא מגיע מאסכולה שבה המאמן הוא המאמן והשחקנים הם השחקנים. אבל להבדיל מקודמו בתפקיד, לארי בראון, הוא לא התמנה כדי ללמד חבר'ה כמו לברון ג'יימס, דווין וויד וכרמלו אנתוני איך לשחק כדורסל. הוא גם לא מתכוון לקיים סדרות חינוך ויודע בדיוק מהי המטרה. הוא כאן רק כדי להתוות שיטה ולנהל את המשחק. מימינו יושב מאמן פורטלנד נייט מקמילן, איש מקצוע בעל אוריינטציה הגנתית חזקה. הוא שם כדי לחזק את היתרון הגדול ביותר שיש לארה"ב על פני שאר העולם – ההגנה. באירופה אולי יש ידיות טובות יותר ויסודות בריאים יותר, ובדרום אמריקה יש לא פחות מסה וגובה, אבל לאף מאמן יריב אין 12 שחקנים אתלטים שיודעים ללחוץ 40 דקות ולחנוק את ההתקפה היריבה. משמאל לששבסקי יושב לו מייק ד'אנטוני, מאמן פיניקס, שהביא ל-NBA בהצלחה רבה את הכדורסל שלמד כשחקן ומאמן בבנטון טרביזו - הסמול בול המהיר. הוא שם כדי לתת תשובות ורעיונות בכדורסל הבינלאומי, שהדינמיקה שלו, כמו גם החוקים, זרים לשחקני ה-NBA.

בנוסף, כל מי שהתנדב לייצג את מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות צריך היה להתחייב לשניים עד שלושה קיצים של כדורסל בינלאומי – האליפות ביפן, טורניר ההעפלה לאולימפיאדה במקרה של כשלון בטורניר הקרוב, ואז האולימפיאדה עצמה. לסגל הוזמנו 23 שחקנים, שאחרי הניפויים הראשונים והנשירות (קובי בריאנט, צ'ונסי בילאפס, מייקל רד, אמארה סטודמאייר, פול פירס, שון מאריון, אדם מוריסון, לוק רידנאוור ולמאר אודום) נותרו 15 שחקנים שאפתניים וחדורי מוטיבציה, ששלושה מהם יגיעו למזרח הרחוק רק כדי להוות יריבי אימון, מכיוון שהסגלים הסופיים הם בני 12 שחקנים בלבד.

במקום סגל מלא באולסטארים בעלי אג'נדה משלהם, החליטו שכדאי שכל שחקן שמגיע ימלא צורך מסוים. זו בדיוק הסיבה ששיין באטייה וברוס בואן, מומחים הגנתיים בעלי יכולות התקפיות מוגבלות במקרה הטוב, יבלו לא מעט דקות על הפרקטים ביפן. דבר אחד לא ניתן לקחת מהאמריקאים - הם יודעים להפיק לקחים.

וכאשר שני הכוכבים הגדולים בנבחרת הם בחורים טובים וקבוצתיים כמו לברון ו-וויד, שניים שנותנים למשחק לבוא אליהם ומשרים מנהיגות שקטה ונכונה, האופי הקבוצתי מותאם אליהם. והנה, האווירה סביב הנבחרת השתנתה ללא היכר: אין טראש טוק, אין אינטריגות, אין שחקנים (כמו סטפון מארבורי) שמסרטנים את חדר ההלבשה. לצידם של ג'יימס והפלאש בחמישייה משחקים כרמלו, דוויט הווארד ואלטון בראנד. שאר הסגל המלא כולל את גילברט ארינס, כריס פול, ג'ו ג'ונסון וקירק היינריך כגארדים, ברוס בואן, שיין באטייה ואנטואן ג'יימיסון כפורוורדים, וכריס בוש ובראד מילר כסנטרים. קשה להגיד שאלו הכוכבים הגדולים ביותר שיש ל-NBA להציע, אבל לצורך המשימה (ובהתחשב בפציעות והתחייבויות קודמות של חלק מהמוזמנים) זה בדיוק what the doctor ordered.

שני המשחקים הרשמיים שקיימה ארה"ב נכון לרגע זה היו מול פורטו ריקו וסין. הפורטו ריקנים החזיקו מעמד רבע אחד לפני שההגנה של ששבסקי נכנסה לפעולה, עם לחץ על מובילי הכדור ומהלכי טראפ שנועדו לסגור את נתיבי המסירה הנוחים ביותר, מה שסידר נקמה על ההפסד ב-19 הפרש באולימפיאדה, עם ניצחון 69:114. השתיים ייפגשו שוב בשלב הבתים של האליפות. סין חסרה את יאו מינג ושחקנים חשובים נוספים והובסה 119:73 ללא תנאי. אחרי שני המשחקים ששבסקי דיבר על ההגנה והעומק כאלמנטים שניצחו את המשחק. נעלמה לה הזחיחות האמריקאית האופיינית, וההסתמכות המוחלטת על הכשרון.

במבחן האמיתי הראשון, מול ברזיל החזקה, פציעה של כרמלו ויציאה בחמש עבירות של וויד סייעה לדרום אמריקאים למחוק פיגור 16 ברבע השלישי ולהישאר צמודים עד השניות האחרונות, אז הגיעו כמה שריקות מעוררות מחלוקת שמנעו מבוכה. יכול להיות שבפעם הבאה השריקות יילכו לצד השני.

והמסר, הפעם, עבר בצורה ברורה לחלוטין - זה לא יהיה קל. לא עוד תבוסות מול יריבות קיקיוניות, כי אם קרבות קשים נגד שחקנים שיודעים לשחק כדורסל.

"הדרים טים הראשונה הייתה קבוצה של אולסטארים מכל מיני תקופות", הסביר השבוע ששבסקי. "עכשיו יש לנו נבחרת לאומית עם שחקנים צעירים, ויש גם כאלו שהם לא כוכבים. זה קונספט שונה מזה של הדרים טים. זו קבוצה בהתפתחות".

שינוי הגישה וההבנה כי המציאות השתנתה הן הסיבות העיקריות לאופטימיות (הזהירה, הזהירה) שמשדר המחנה של הדוד סם, לקראת אליפות העולם בכדורסל שתפתח בשבוע הבא. כי עם כל הכבוד לשאר העולם, ויש בהחלט הרבה כבוד, האמריקאים יודעים שכל עוד הם מתרכזים בהגנה במשך 40 דקות, מניעים את הכדור בחוסר אנוכיות, ומבצעים תוכנית משחק ברורה, למרות העובדה שאין להם את קלעי השלוש שקיוו – אין שום סיבה שבהישמע הבאזר לוח התוצאות יראה יותר נקודות מתחת לשמה של היריבה. פשוט אין.

19 לאוגוסט: ארה"ב - פורטו ריקו
20 לאוגוסט: ארה"ב - סין
22 לאוגוסט: ארה"ב - סלובניה
23 לאוגוסט: ארה"ב - איטליה
24 לאוגוסט: ארה"ב - סנגל