חמש דקות של צפייה רצופה במסך הספיקו לה כדי להגיע למסקנה נחרצת. "הוא בכלל לא משהו הרונאלדיניו הזה, אתה יודע?", היא אומרת בנונשלנטיות, "נורא מאכזב. זה כל מה שברזיל מסוגלים? 0:1 על בולגריה?". "קרואטיה", הוא מתחיל להתעצבן, "קרואטיה!!!". "בסדר, מה זה משנה", היא ענתה בלי להביט בטלוויזיה, ממשיכה לנשוף על הלק הטרי שמרוח לה בקצות האצבעות, "אני רק יודעת שבפרסומת הוא עשה יותר טריקים". "איזה טריקים? באמת מאמי, תעזבי, את לא יודעת, הקרואטים זה לא פרסומת, הם לא פראיירים, זאת נבחרת חזקה, הם הדיחו את שבדיה במוקדמות, ו...". הוא נעצר. למה בעצם הוא מדבר איתה על זה?
"מה אתה חושב, שאני לא מבינה בכדורגל?", נכפה עליו להמשיך בוויכוח המיותר, "ברזיל הכי טובים, אנגליה גם טובה, דייויד בקהאם, זידאן, רומאריו, מראדונה... אתה רואה שאני מכירה?". הוא כבר לא טורח לענות, תחושת מחנק משתקת לו את הדיבור, הוא כנוע לגמרי. העסק חמק לו מבין הידיים מבלי שהוא שם לב. זה התחיל בכמה ערסים שהביאו את החברות שלהם לבלומפילד, רק כדי שיכירו מקרוב את הממלכה, וזה הפך לתופעה מפחידה. היום הן כבר תופסות את המקומות הכי טובים בפאבים, יושבות בכורסאות הכי קרובות לטלוויזיה, מביעות בביטחון את דעתן על היכולת ה"לא משהו" של רונאלדיניו.
"המונדיאל מאכזב עד עכשיו, אה?", אומרת אחת מהן לבן זוגה בטאפאס בר אופנתי בזמן שהיא מכרסמת סנדוויצ'ונים עם גבינת פטה, "זה קצת פתטי שבשביל זה חיכיתם ארבע שנים, לא?". מאכזב?! מישהו שאל אותך? הלך הרוח הגברי שהשתלט עליו מאז שריקת הפתיחה ב-9 ביוני, קורא לו לנעוץ לה את החצי ליטר בפרצוף, פעולה אגרסיבית שתבהיר שאסור לה לדבר עד אחרי הגמר. אבל הוא כבר יודע שלכל מונדיאל יש מוצאי מונדיאל, ושכדאי שהוא ישתלט על עצמו. אבל מה היא עושה פה בכלל, הוא מהרהר לעצמו, אין לה חיים?
מתברר שלא, אין להן חיים. זה לא קל, זה קצת עצוב, אבל ברור לו מאיפה זה בא. חיידק הגביע העולמי הדביק את כל העולם, מסכי טלוויזיה משדרים כדורגל בכל פינת רחוב, פרצופיהם של רונאלדו ורונאלדיניו מכסים את שערי כל המגזינים, והן לא סובלות את ההכרה שהן נשארות בחוץ, לא מוזמנות למסיבה הגדולה בעולם, אפילו לא רצויות בה. בדיוק כמו שהן אוהבות לבלות במסיבות של הומואים, ככה הן במונדיאל נדחפות בכוח לאירוע של המאגניבים, למרות שהן לא רלוונטיות. הן לא מבינות שהן חייבות למצוא עיסוק אחר, שלא נדע מה הן עושות, שיישארו חזקות, מסתוריות?
והסימפטומים מחמירים. פעם ההתעניינות שלהן בכדורגל הסתכמה ב"איזה תחת מוצק יש לאיטלקים", היום הן כבר מגיבות בצווחות היסטריות על כל הזדמנות ברחבה של דרום קוריאה. האם זה מאוחר מדי? האם אין דרך חזרה? האם העובדה שאיפשרנו למיקי חיימוביץ' להנחות את התוכניות לקראת המונדיאל, ולהביע ללא חשש את דעתה לגבי הסיכויים של זידאן והנרי להפתיע, אומרת שהשלמנו עם המצב, ואכן בקרוב נשים יוכלו לדון בחופשיות בסוגיות הספורטיביות הבוערות ביותר?
"חלאס, אל תתערבי", הוא החליט לשנות גישה ולהיות יותר אסרטיבי, "את יודעת שזה מרגיז אותי שאת מדברת על כדורגל. הרי אין לך מושג, אני...". "תרגיע", עלו הטונים, "ושים תחתית מתחת לבירה. אימא שלך כבר אמרה לי לא להרשות לך לדבר אליי ככה". הוא שוב משתתק. איפה אימא שלו באמת, שואל את עצמו ה"גבר", משחזר איך פעם, כשהכל היה אחרת, אמו האהובה הייתה צועדת בבית בחשש על קצות האצבעות, עושה עיקוף בסלון רק כדי לא להפריע לו ולאביו בזמן הצפייה בכדורגל. בין המשחקים היא הייתה מגישה להם בשמחה אבטיח קר, בלי שמושגים מודרניים מיותרים כמו "שוביניזם" ו"פמיניזם" עלו על הפרק. התפקידים היו ברורים, אף אחד לא התנשא, לא זכורה שום תחושת עליונות, רק הפרדה מוחלטת ומבורכת בין תחומי העניין של שני המינים.
מי נתן לך רישיון?
22.6.2006 / 14:09