1. אמא, הבאתי גביע!
אליפות היסטורית עם הפועל גליל עליון.
גביע ראשון להפועל ירושלים.
שלוש זכיות בגביע אירופה עם מכבי תל אביב.
שתי אליפויות אירופה לנבחרת העתודה.
צלחת האליפות הראשונה בכדורסל הישראלי הוענקה רק בעונה ה-39 של הליגה, ואיכשהו מצאה עצמה בידיו של פיני גרשון בגליל עליון. וכשהוא זכה בה, דאג המאמן למלא את פניו בקצפת ולנגוס בדובדבן; כשהצעיד את ירושלים לתואר הראשון בתולדותיה, וידא שייכנס לפנתיאון עם הזעקה "אמא, הבאתי גביע!" לתוך המצלמה; כשהחזיר את גביע אירופה לתל אביב, השחקנים זרקו אותו באוויר, והוא אפילו העז לחקות את ראש הממשלה אריק שרון ז"ל שתפס טרמפ וטילפן אליו בשידור חי.
ואתמול? אתמול, בשעה שנבחרת העתודה עמדה לקבל את מדליית הזהב על בימת המנצחים, גרשון דאג לעמוד מאחוריה. שועל תקשורת ממולח כמוהו ידע היטב שהמצלמות, שבכל רגעי התהילה בחייו נמשכו אליו כמו מגנט, לא יוכלו לקלוט אותו בזווית הזו. אנשי הצוות הפצירו בו לעלות על הפודיום, והוא סירב. תנועות הידיים של ים מדר נעו בין תחנון לאיום, אבל הוא נשאר למטה, על הפרקט, והנהיג את שירת "התקווה" ביציע שמאחור. אפילו מירי רגב, שרקדה איתו במרכז המגרש ביורובאסקט ב-2017 וספגה ממנו ביקורת נוקבת לאחרונה בעיתונות, נאלצה לגשת אליו בהיחבא כדי לזרוק כמה מילים.
אבל גרשון זה גרשון, וכשנקרא להעניק את גביע ה-MVP לדני אבדיה, הוא חזר במלוא תפארתו וזרק את כדור הזהב באוויר, כמעט כידרר אותו על הרצפה, וגם העיניים האירופאיות לא נותרו אדישות. "פיני תמיד גורם לכל להיראות טוב יותר", הייתה כותרת הציוץ של האתר הבינלאומי "יורוהופס" לסרטון מטקס הכתרת השחקן המצטיין של הטורניר.
עוד בנושא
נבחרת העתודה ניצחה את ספרד 84:92 וזכתה באליפות אירופה
דני אבדיה נבחר ל-MVP של האליפות, נתניהו בירך: "ניצחון ענק"
אבדיה הצטיין, מדר נצץ, אדם הפתיע: הציונים של נבחרת העתודה
תאודוסיץ', מירוטיץ', זוסמן, אבדיה: זוכי העבר בתואר ה-MVP
גם המצלמה אוהבת אותם: אלבום הזכייה של נבחרת העתודה
בעוד עשרה חודשים ימלא עשור למשחק האחרון שאותו ניהל כמאמן ראשי. הוא נמצא כיום בדיוק בגיל שבו בני תמותה רגילים בישראל יוצאים לפנסיה, והצליח להמציא את עצמו מחדש: גרשון שוב הוכיח שמלבד היותו איש מקצוע מהמעלה הראשונה בתחום הכדורסל, הוא אלכימאי - זה שהופך מתכת פשוטה לזהב. בעולם שבו הדשא של השכן ירוק יותר, פיני תמיד יהיה השכן.
הגאווה הלאומית (המוצדקת), שאליה התעוררה הבוקר קהילת הכדורסל הישראלי, מהווה חותמת סמלית בתזמון מושלם לתהליך הממושך, הסבלני והיעיל שהוביל גרשון בענף. ב-2015, כשמונה למנהל המקצועי של איגוד הכדורסל, החלו יאיר קרביץ, עמית זיס, תומר פורת, תומר לוינסון ועידו שבת (החלמה מהירה) את דרכם בנבחרת הקדטים, והורידו אותה לדרג ב'; אמש הם סיימו את מסעם בנבחרות הצעירות עם בק טו בק היסטורי בעתודה.
גרשון ראוי לקרדיט המלא על השינוי שחולל, על השיטה שהטמיע, על היד המכוונת, על כיתות הרגליים (הלא מובן מאליו) לערים שונות כדי ללמוד מקרוב על ההתנהלות בחצר האחורית של הענף, על הפרויקטים הייחודיים והשוליים לכאורה. וכן, גם על מהלך היסטורי אחד שעשוי לשנות את פני הנבחרת הבוגרת למשך שנות דור: "נעילתו" של אבדיה בישראל ולא בסרביה. כאמור, אלכימאי.
ויש עוד אחד שראוי לאשראי הזה. הוא לא רדף אחרי המצלמות, וכשהן רדפו אחריו - הוא ברח מהן. כשאריאל בית הלחמי החל לאמן בוגרים, רוב שחקניו כיום בעתודה אפילו לא נולדו; לפני עשר שנים, כשהוריד את העתודה לדרג ב', קבעה ועדת "חקירה" שהוא לא ראוי לאמן נבחרת בישראל. איפה הוא היה אז, ואיפה הוא עכשיו, ואיזה לא-מסכנים האוהדים של הפועל תל אביב, שקבוצתם תהפוך לאחת המסקרנות וכנראה גם השמחות בליגה.
2. להגיע לפסגה בגיל 20. קסום או מטריד?
בלילה שלפני הגמר נותר הדרייב אין פתוח עד השעה שלוש. על המשטח התקיימה חזרה גנרלית לטקס הענקת המדליות והגביעים, ואז נחרדו באיגוד לגלות שגביע האליפות נחת בישראל כשהוא שבור. הדובר חגי סגל מיהר בבוקר לחנות הגביעים "מילמן דור ההמשך", ורק בשעות אחר הצהריים המוקדמות נרשמה רגיעה, והגביע הוחזר לאולם מתוקן, בחתיכה אחת.
כשפרוטוקול הטקס הושלם, השידור החי הסתיים ואליפות אירופה ננעלה באופן רשמי, הפך הפרקט לרחבת ריקודים ענקית ומשולהבת. בין בקשות סלפי להתזת בקבוקי מים, קיבל אבדיה עשרות בקשות לפשוט את גופיית המשחק שלו ולהעביר אותה לאוהדים. הוא סירב, כי עם כל הכבוד למכירות פומביות עתידיות, גם הוא צריך מזכרת מרגעי האושר המזוקק הראשונים בקריירה שלו.
פורת העניק את הגביע ל"אולטראדוס" (תודה לכדורסלנית נעמה שפיר על השם), הגוש המעודד המרתק של העתודה, שהורכב מתלמידי ישיבה בגבעת שמואל והרים את הדרייב אין באופן שלא זכור במשחקי נבחרות בישראל. שחקן אחר (שמו המלא שמור במערכת), שנענה לבקשת המעריצים לתת את מדיו, קיבל צ'אפחות ביציע, ואוהד אחד צעק לו "נועם אביבי, איזה טורניר חזק נתת!", אף שבכלל לא מדובר באביבי. זה היה מביך, מצחיק וגם סמלי. ההצלחה הזו כל כך בתולית, שאפילו המאושרים שבאוהדים לא תמיד זיהו את כוכבי ההצגה.
עבור רבים מהחוגגים בכחול-לבן זו הייתה פסגת הקריירה. לא כולם יגיעו לנבחרת הבוגרת, לא כולם יזכו להגיע לקבוצות הצמרת וייגעו בתארים נוספים. במבט לעתיד, המחשבה שהגעת לשיאך ככדורסלן בגיל 20 היא מטרידה ומבאסת, אבל יש בה גם קסם מסוים: כל אחד מ-12 השחקנים הללו ייזכר תמיד כאחד מאלה שעשו היסטוריה. ישראל היא המדינה השנייה בתולדות טורניר העתודה שמצליחה להגן על תוארה, וגם אם השנתון הבא אינו מוצלח כמו קודמו (בעיקר כי אבדיה קפץ כיתה ולא משחק עם הנוער, כפי שהוא אמור), הוא אמור להמשיך בצורה כזו או אחרת במסורת ההצלחות.
וכך, אבדיה, אביבי, יאיר קרביץ ורז אדם נכנסו אמש למועדון אקסקלוסיבי של שחקנים שזכו פעמיים באליפות אירופה עד גיל 20. החברים הנוספים בו: מילנקו טפיץ', דראגן לאבוביץ', ברנקו ירמינוב, איבן פאוניץ' וניקולה דראגוביץ'. וזהו.
3. מאמן העתודה חייב ללכת עם הרכז! או שלא
וכעת נשאלת השאלה מה הלאה. היא נוגעת בראש ובראשונה לאלו שלמרות ההייפ והגאווה לא ישיגו חוזה בליגת העל, ולאלו שישיגו חוזה אבל לא יקבלו דקות.
יש משהו מתעתע באווירת האופוריה סביב העתודה. הלוא הקביעה הגורפת שנשמעה בימים האחרונים בנוגע לבית הלחמי וים מדר, לקראת העונה המשותפת שצפויה להם בהפועל תל אביב, היא ש"מאמן העתודה חייב להניח בידיו של רכז העתודה את המפתחות גם בקבוצה".
וכמה המציאות מתעתעת? מאז לקח קודמו של בית הלחמי (עודד קטש) את קודמו של מדר (תמיר בלאט) יחד איתו, נשמעת קביעה גורפת לא פחות, אבל הפוכה לחלוטין, שלפיה "מאמן העתודה חייב להפסיק להניח בידיו של רכז העתודה את המפתחות גם בקבוצה". הפסד אחד או שניים, והסבלנות הישראלית מתגלה במערומיה.
אבל מטבע הדברים, את עיקר העניין ירכז סביבו אבדיה. זה אולי נשמע מוזר, אבל רק בשנה הבאה - אחרי שתי אליפויות באנדר 20, הוא יגיע לגיל עתודה רשמי; אתמול הפך הישראלי ל-MVP הצעיר ביותר בתולדות הטורניר, ומבט על שמות השחקנים שמדורגים אחריו מבהיר כמה הילד ענק.
4. אבדיה ומכבי. מי באמת זקוק למי?
מכבי תל אביב תגייס בוודאי בקרוב את דמותו של דני אבדיה לשיווק המנויים לעונה הבאה (כפי שעשתה אשתקד איתו ועם יובל זוסמן, אחרי שזכו באליפות הראשונה של העתודה), וההתקדמות שביצע בשורותיה - גם אם זה בעיקר באימונים - בולטת לעין. אלא שהפעם לא יתקבלו התירוצים להיעדר הדקות שלו בגלל מחסור בזמן אימון, עומס בקבוצת הנוער ושחרור לטורנירי סקאוטינג בינלאומיים. הקהל רעב לראות אותו על הפרקט, והרבה.
הרשימה שלעיל מציגה את כל השחקנים שהגיעו מהכדורסל האירופי לטופ 15 בדראפט בשנים האחרונות, לצד הרזומה שלהם בעונה שלפני הבחירה. והיא מבהירה נקודה מאוד פשוטה: אבדיה לא זקוק לבמה במכבי כדי להגיע ליעד שהציב לעצמו בקיץ הבא; הוא בסך הכל צריך להישאר בחיים, כפי שהגדיר זאת שי האוזמן. נכון שלוקה דונצ'יץ' נבחר במקום השלישי אחרי שזכה בכל תואר אפשרי בשנתו האחרונה באירופה, אבל הוא דונצ'יץ'. שמונת האחרים עשו זאת על אף שקיבלו אשראי מוגבל (אם בכלל) ביורוליג.
העניין הוא אחר. מכבי תל אביב, חרף העובדה שהכישרון המלוטש שלה צפוי לעזוב אותה בתום העונה, היא זו שזקוקה לאבדיה. הקיץ הנוכחי הוכיח את מה שהיה ידוע זמן רב: הצהובים אינם רלוונטיים בקרבות על השחקנים הטובים, הגדולים והיקרים ביבשת. לרצות את מילוש תאודוסיץ' וקוסטאס סלוקאס זה נחמד, ושאפתנות היא דבר חשוב, אבל החוזים שקיבלו לבסוף הבהירו כמה האופציה הישראלית הייתה רחוקה מהם באופן מעשי.
כדי לחפות על פערי התקציב מהקבוצות הבכירות, אלופת המדינה צריכה לנסות ולהפוך להפועל חולון של היורוליג: זו שמצליחה להניח את ידיה על שחקנים ברגע פריצתם, מוציאה מהם את המיטב ומתברגת בעזרתם בצמרת - או לפחות בשיפוליה. בפועל, הפרוספקטים הצעירים שהיו לאחרונה ביד אליהו לא באמת הצליחו לקבל את הבמה הזאת. לא דראגן בנדר (אם היה ראוי לכך או לא, זו שאלה אחרת), לא ג'ונה בולדן, ובינתיים גם לא אבדיה.
גם דינו ראדונצ'יץ' מריאל מדריד מתלהב
הענקת האשראי והבמה אינה עניין של "הקרבה" למען קידום שחקן צעיר, תוך כדי תשלום מחיר על כך בתוצאות ובהישגים. אבדיה ראוי להזדמנות, ומי שרואה בו שחקן לא בשל - מפספס את התמונה המלאה. כן, מותר להגיד שהוא צריך להיות הדונצ'יץ' של מכבי (או לפחות המריו הזוניה שלה). ומותר למכבי לפרגן לעצמה ולקצור את הפירות שזרעה.
חשוב להבהיר: אבדיה, כבודו במקומו מונח, אינו מוכשר, טוב ואלוהי כמו דונצ'יץ'. גם מכבי תל אביב אינה טובה, איכותית ועמוקה כמו ריאל מדריד. איש בוודאי לא מצפה שיהפוך למנהיג הבלתי מעורער, ל-MVP של היורוליג ולשחקן שיצעיד את הקבוצה במו ידיו לזכייה בגביע אירופה. ראוי להזכיר גם כי בתוכניות המקוריות של הבלאנקוס ב-2017, דונצ'יץ' לא באמת היה אמור לקבל אשראי כל כך מוגדל. הוא הפך לשליט הבלעדי בכפייה, רק לאור פציעתו של סרחיו יוי בשלהי אותו קיץ.
אז במה אבדיה בכל זאת דומה לדונצ'יץ'? בכך שהוא צריך להיות שחקן מוביל ולגיטימי, אחד ממקבלי ההחלטות המרכזיים בקבוצה, ואחד שהכדור יהיה בידיו. שתי התפתחויות מרכזיות שהתרחשו בבניית הקבוצה, צריכות לקרב אותו לשם: האחת, היעדר היכולת להנחית רכז בעל שיעור קומה לצידו של סקוטי ווילבקין; השנייה, התקרבותו של עומרי כספי לקאמבק במועדון, שמייצרת פקק בעמדות הפורוורד.
כבר שנים לא היה לצהובים שחקן כמו אבדיה. הגיע הזמן.