פחות זה יותר: סיכום מחזור על בית"ר ירושלים

אנשים שמכירים היטב את אלירן עטר, דוחים מכל וכל את הסיפורים על כך שהוא מתוסכל ממעמדו החדש במכבי תל אביב כשחקן ספסל. עטר, טוענים, נמצא במקום אחר בקריירה, במקום אחר בחיים. הוא מחפש יותר את הקלות, את הנוחות, את הקרבה לבית, את החום הישן מאשר את האתגר החדש. או במילים אחרות: עטר הוא שחקן הרבה פחות רעב להצלחה ממה שהיה בעבר.

את הנקודה הזו ג'ורדי קרויף מבין היטב. קרויף הרי היה האיש שנתן לעטר לעזוב לריימס, הוא גם זה שלא החזיר אותו מצרפת, אבל בנקודת הזמן הזו מאמן מכבי תל אביב הבין שהוא צריך את עטר. הגדולה של קרויף שהוא גם יודע להוציא מעטר הנוכחי את שהוא באמת צריך. קרויף מזהה את סימני השובע של עטר, יודע שצריך כל הזמן לאתגר אותו ומבין שעטר החדש, זה שלא הצליח באף מקום מאז שעזב את הכחול-צהוב, הוא שחקן שכמות הפעולות הלא יעילות שלו יכולה לעלות על כמות הפעולות היעילות למשחק. הוא שחקן שיכול גם להרוס לך את המשחק. קרויף מצליח לא רק להרעיב את עטר, אלא גם לתמצת את המספרים שהוא מביא לסך הדקות המתאים. לזקק אותו. להרחיק את ההחמצות, להמעיט את כמות הדקות שבהן הוא כופה את עצמו על הסגנון ולקבל רק את מה שצריך: מספרים.

אם מסתכלים על הנתונים, עטר הוא השחקן הכי יעיל במכבי תל אביב בחלק הקדמי. יש לו 7 שערים ובישול אחד ב-935 דקות, ו-46 איומים לשער. שזה אומר: שער כל 133 דקות, מעורבות בשער כל 116 דקות ואיום לשער כל 20 דקות. מלך השערים של מכבי תל אביב, וידאר קיארטנסון, מבקיע לעומתו כל 153 דקות, מעורב בשער אחת ל-144 דקות ומאיים על השער אחת ל-25 לדקות. ניק בלקמן, עוד אחד שנמצא מעל עטר בטבלת המספרים האישית, כובש כל 200 דקות, מעורב בשער כל 140 דקות ומאיים על המסגרת אחת ל31 דקות.

כל זה מלמד על שני דברים: על הצורה שקרויף מצליח לזקק את הדברים הטובים של עטר, להוציא ממנו בדיוק את מה שהוא רוצה, אבל לא מעבר. הדבר השני הוא שמכבי תל אביב הנוכחית יכולה לזכות באליפות בלי שחקן עונה אמיתי. קרויף אולי לא מחפש כאלה בכלל. הוא מוציא מכל אחד את מה שאפשר בדרך למטרה האחת והיחידה. המטרה הזו לא כוללת כדורגל נוצץ, או האדרת כוכב יוצא דופן. מכל אחד נסחט את מה שניתן ונחזיר לעצמנו את התואר, לא משנה הדרך או הצורה. העובדה שקרויף מצליח בינתיים לאלף את עטר לאותה מציאות שהיא הכי לא עטר, היא גם גדולתו נכון לעכשיו.

לפני אחד הניצחונות האחרונים של בית"ר ירושלים, תרגל בני בן זקן הרכב מסוים ומערך ספציפי לאורך רוב ימות השבוע. כל זה נזרק לפח קצת יותר מ-24 שעות לפני המשחק. הוראה שהדברים לא ממש עובדים ולא לגמרי נכונים הגיעה ממקום גבוה יותר כנראה, ובן זקן שינה את כל מה שתרגל קודם לכן.
כל זה כמובן לא שינה לפרשנים להחמיא לו בענק על ההכנה למשחק הניצחון. כי ככה זה בישראל: מצמידים תוצאה למציאות, ולפי השורה התחתונה כותבים את כל הסיפור. אם כבר, הגדולה של בן זקן, היא בקלות שבה הוא מוכן להיות בובה בבית"ר ירושלים. ביכולת שלו לדלג מעל בעיות, בכישרון שלו להתעלם מהאגו. בית"ר ירושלים היא חיה מאוד מוזרה מבחינה ארגונית, וכדי שזה לא יחרוק צריך אנשים שיודעים לא להתעכב על כך. גם בובה צריך לדעת להיות.

זו, אגב, עוצמה לא קטנה. באמת. בלי זלזול. זה אולי הדבר הכי רחוק ממאמן כדורגלן, אבל ברמת הניהולית היכולת של בן זקן לעכל הכל ולא להקיא שום דבר, היא על סף הגאונות. ספק רב אם מישהו אחר, מאמן אחר, היה מצליח לעבור את כל זה מבלי לעורר מהומה, מבלי לתת למערכת לחרוק. מאמנים קודמים שהיו בבית"ר היו כבר נלחמים על השם שלהם: מספרים לאיזה עיתונאי כמה המצב מפריע להם, מנדנדים לאלי אוחנה שככה הם לא יכולים להמשיך, מוציאים את העלבון על איזה כוכב או מישהו בצוות, וגורמים לחלק המקצועי להיראות כמו החלק הארגוני במועדון.

בן זקן, בחוכמה רבה, הבין בדיוק מה המערכת בבית"ר צריכה: מאמן שקוף. הוא רואה שיש בעלים שמכריע בכל סוגיה, הוא קולט שיש חדר הלבשה מאוד חזק וחיובי של שחקנים, ואין לו שום צורך להפריע. אין שום סיבה לבקש שהדברים יעברו גם דרכו. רוצים עוזר מאמן דומיננטי? אין בעיה. רוצים לקדם שחקנים שהבעלים מאמין בהם יותר? מה איכפת לי אם זה כבר עבד בעבר. רוצים הרכב אחר, מערך שונה, סגנון מיוחד? אין בעיה. את הכוח לעבור את כל זה מבלי לצייץ אפשר ללמד בבתי ספר לניהול מסוג מסוים. אבל אימון? קצת פחות.

ברק בכר, מאמן הפועל באר שבע, פרסם בבוקר המשחק אמש פוסט שבו הוא קורא לאוהדים להרים את הקבוצה ולתת לה כוחות מחודשים. מי שקרא את הדברים יכול היה לחשוב שלהפועל באר שבע יש בערב משחק נגד ריאל מדריד. או מול פאריס סן ז'רמן. או סתם איזה גמר גביע עם מכבי תל אביב. מי היה מאמין שבכר יפנה לכתובת הזו, שיש בה גם הרבה מיסטיקה, לפני קרב נגד קבוצה התחתית החלשה של אשדוד.
זה היה עוד אחד מאותם טריקים שהמאמן החכם של באר שבע משתמש בהם כדי להעיר את הקבוצה שלו. רק שהשנה השפנים שלו לא עובדים עם אותם אחוזי הצלחה כמו בעבר. הוא מנסה נאומים, הוא משנה הרכבים, הוא מעלה ומוריד את הטון לפי הצורך, אבל היכולת של בכר להתניע מומנטום חדש בקבוצה שלו היא כבר לא כמו פעם.

הסיבה לכך אינה בכר. אלא העובדה שזו כבר השנה השלישית שלו כמאמן הקבוצה. הקשיים האלה צריכים לגרום לבכר לחשוב היטב עד מתי הוא רוצה להמשיך את הפנטזיה שלו בבאר שבע, בטרם היא אולי תהפוך לסיוט. אין יותר מדי תקדימים בשנים האחרונות שתומכים בדעה שבכר צריך להמשיך עוד הרבה שנים בבאר שבע: רוני לוי הביא שלוש אליפויות ברציפות למכבי חיפה, ובשנתיים שבאו אחר כך יצא בתחושה קשה מאוד. אלישע לוי, שהגיע אחריו, זכה בשתי אליפויות בשלוש שנים, העפיל לליגת האלופות, אבל השנה האחרונה שלו בירוק היא היא הסיבה שלא מנסים להחזיר אותו היום למקום בו הצליח כל כך פעם.

בכר, טקטיקן בחסד אבל גם פסיכולוג מבריק, יכול להבין את הקשיים הללו. הוא יודע שמאמנים בישראל לא יכולים להתמיד יותר משלוש שנים במועדון וגם להצליח. באיזשהו שלב הטריקים שלך פחות עובדים, הם הופכים מוכרים. השחיקה היא גם בקשר שלך מול הסגל. בכר, לא נשכח, מתמודד העונה עם שורה של בעיות קשות מאוד, ועושה זאת בהצלחה לא קטנה. אבל הקושי שהוא חווה אמור לגרום לו להתחיל לחשוב על השאלה: עד מתי הוא מתכנן להישאר בבאר שבע, ומתי מגיע הרגע לעבור לדבר הבא.

בכר יכול לראות מה קרה לקרויף במכבי תל אביב בשנתיים האחרונות, ואיך בסופו של דבר נדרש מאמן המוליכה לעבור תפקיד. ספק רב אם הטריק של קרויף יכול לעזור לבכר, אבל הסיפור שלו צריך להתחיל לשבת לו בראש: צריך גם לדעת להבין מתי החלק הטוב בסיפור שלך מסתיים, ומתי צריך להמשיך הלאה.

במבחן הפרידה, אשקלון ויובל נעים יצאו בציון 100. יפה היה לראות מועדון קטן, רגשי מאוד, מסיים קשר עם מאמן אחרי הרבה מאוד שנים, עם מחמאות הדדיות, וכבוד למה שכל צד נתן לאחר בעבר. ברגעים האלה, במצב שבו הקבוצה נמצאת בטבלה, כולם נוטים לטנף ולהאשים. לברוח מאחריות ולהעביר אותה למישהו אחר. לנצל את הרגע כדי לחמוק מכתם. במקרה הנוכחי, יש הרבה קבוצות שיכולות ללמוד מאשקלון.

עכשיו מגיע המבחן הקצת יותר גדול: להראות לכולם שאשקלון שווה ליגת העל גם בלי יובל נעים. גם בלי הדומיננטיות שלו, גם בלי הטירוף שלו, גם בלי האישיות שלו. במסיבת העיתונאים שבה נפרדו מהמאמן לא ניכר שמישהו מאשקלון חושש מהיום הזה, אבל מוטב שזה גם יגובה בתוצאות: כי אם אשקלון תרד ליגה, השורה התחתונה תהיה שכל ההצלחה שלה הסתכמה באיש אחד. אם היא תישאר, זה יהיה הישג לא פחות גדול מאותה עליה כפולה אותה הוביל יובל נעים. זה יהיה צעד חשוב בדרך למטרה הלא קשה במיוחד: להיות מועדון לגיטימי בליגת העל.