המאמן
כמעט נכנסו:
מייק ד'אנטוני - המכונה עובדת. כריס פול הוא הסופרסטאר שהשתלב באופן החלק ביותר השנה, ד'אנטוני עושה את ההתאמות הנדרשות, כולל הרכבי סמול-בול מסקרנים.
דווין קייסי - טורונטו מטמיעה שיטה חדשה שאת המשמעות שלה נדע רק בפלייאוף, זה לא מפריע לשחקנים של קייסי לאגור ניצחונות בקצב השלישי הכי גבוה בליגה.
מקום שלישי - סטיב קר (גולדן סטייט): בעונה בה רוב הסינדרלות כבר חזרו למציאות האפרורית, הבמה מתפנה למאמנים שנלקחים כמובנים מאליהם, אלה שבונים מערכות ארוכות טווח. צריך להזכיר כל עונה מחדש עד כמה השיטה של קר מאפשרת את תופעת גולדן סטייט. השנה, עם היעדרויות רבות מהרגיל של הכוכבים, קל יותר לראות איך שחקני משנה (כמו עומרי כספי) משתלבים בקלות וממקסמים את הפוטנציאל שלהם.
מקום שני - גרג פופוביץ' (סן אנטוניו): פופ נלקח כמובן מאליו באופן קבוע, השנה זה נהיה קשה יותר. חצי עונה בלי קאווי לאונרד מסתיימת עם המאזן החמישי בליגה ובקצב של 55 ניצחונות. השילוב של זקנים, פצועים, אלמונים ולמרקוס אולדריג' מוציא מעצמו כל כך הרבה יותר מכפי שהוא אמור, כי אצל פופ עובדים על יסודות ומשחקים כדורסל יעיל וחכם כל הזמן.
מקום ראשון - בראד סטיבנס (בוסטון)
לאחר שהסלטיקס איבדו את גורדון הייוורד במשחק הראשון, ההנחה הייתה שהעונה הנוכחית הופכת לחסרת משמעות. לא אצל סטיבנס. קיירי אירווינג נראה כאילו הוא חמש שנים בבוסטון, ג'ייסון טייטום נראה כאילו הוא חמש שנים בליגה, הכל קל יותר במערכת שהמאמן הצעיר והמוכשר הזה בנה. הכלים ההתקפיים מוגבלים, אז זו ההגנה שמאפשרת לבוסטון להגיע לנקודת האמצע כשרק גולדן סטייט לפניה. סטיבנס נראה בדרך הבטוחה לתואר אישי ראשון וכנראה לא אחרון.
עוד בנושא
החלק הראשון של סיכום חצי העונה: דירוג 25 השחקנים המצטיינים
גולדן סטייט מסכמת חצי עונה: "עומרי כספי ההפתעה הכי גדולה"
מיאמי ניצחה את טורונטו במשחק דרמטי ועצבני, עוד הפסד לת'אנדר
צעירים לנצח: מאנו ג'ינובילי וג'יי ג'יי בראה בדירוג הבינלאומיים
שחקן ההגנה
כמעט נכנסו:
ג'יילן בראון ומרכוס סמארט - שתי סיבות מרכזיות לכך שההגנה של בוסטון היא הטובה בליגה.
פול ג'ורג' - מנהיג את ההגנה של OKC, שאפשרה להתקפה להתחבר לאיטה.
ג'ואל אמביד - שילוב של גודל, אתלטיות ותזמון הופך אותו למשנה הזריקות הטוב בליגה. עוד קצת דקות ומשחקים והוא בדיון האמיתי.
מקום שלישי - קווין דוראנט (גולדן סטייט): כתבתי עליו לא מזמן, ירד קצת מאז גם כי הצטברו די הרבה משחקים שהחמיץ בחצי העונה וגם כי עדיין יש מישהו בכיר ממנו בווריירס בתחום.
מקום שני - אל הורפורד (בוסטון): המנהיג השקט של ההגנה הטובה בליגה. הורפורד הוא שחקן פנים זריז שמאפשר להגנה להיות אקטיבית, המיקום שלו מושלם והוא יכול לשמור על שחקני חוץ, כולל תופעות כמו יאניס אנטטוקומפו.
מקום ראשון - דריימונד גרין (גולדן סטייט)
גם כשהווריירס מאוד מנסים לא לקחת את העונה הרגילה ברצינות, דריימונד לא עוצר. הוא יחידת חיסול של איש אחד, הוא עושה כל מה שניתן לעשות בהגנה והוא משנה משחקים באופן שמייחד אותו מכל היריבים על התואר. בכל מה שקשור להגנה זה העידן של גרין, ולמרות שהוא עצמו הצטרף לקמפיין של KD אין כרגע מי שמשתווה לדומיננטיות ולגיוון שלו בצד הזה של המגרש.
הרוקי
כמעט נכנסו:
אוג'י אנונובי - במחזור העמוס הזה, ראוי להזכיר גם את שחקן הכנף שתפס מקום בחמישייה של קבוצה גדולה כמו טורונטו.
לאורי מרקאנן בערך פעם בשנתיים ממנים יורש חדש לדירק נוביצקי, הפיני של שיקגו עשוי להיות הכי דומה מבחינה סגנונית, והוא הגיע לליגה בעידן בו יש יד חופשית ליידות שלשות.
קייל קוזמה - טיפה נתקע בקיר בשבועות האחרונים. במחזור נורמלי היה נחשב ללהיט הגדול, במחזור הזה אפילו לא נכנס לשלישייה.
מקום שלישי - ג'ייסון טייטום (בוסטון): אחד השחקנים החשובים בקבוצה עם המאזן השני בליגה. טייטום קולע 13.9 נקודות למשחק ב-49.8 אחוזים מהשדה, 46.2 אחוזים מהשלוש ו-82.6 אחוזי עונשין. הוא כמעט לא טועה, יודע להתעלות ברגעים חשובים ותורם גם בהגנה. עוד בינגו של דני איינג'.
מקום שני - דונובן מיטשל (יוטה): זו לא בשורה טובה לעונה הנוכחית של יוטה שההתקפה שלה תלויה לחלוטין ברוקי. זו בשורה טובה מאוד לעתיד של יוטה שהרוקי הזה מתמודד נהדר עם הציפיות והעומס. מיטשל הוא סקורר בנשמה, עם עלייה מהירה מאוד לקליעה ויכולת חדירה נהדרת, הוא גם מתפתח כמוסר ושומר אישי. הוא קולע 18.5 נקודות למשחק ונראה בדרך הבטוחה להיות אחד הסקוררים הבכירים בליגה.
מקום ראשון - בן סימונס (פילדלפיה)
16.9 נקודות ב-51 אחוזים מהשדה, 8.4 ריבאונדים, 7.5 אסיסטים ו-1.9 חטיפות בקבוצה שמתמודדת על מקום בפלייאוף. סימונס הוא אתלט על עם ראיית משחק חד פעמית, הוא מגיע לטבעת בקלילות ומוצא שחקנים פנויים עוד לפני שהם מבינים שהם פנויים. ואת כל זה הוא עושה בלי קליעה מבחוץ בכלל, אפשר רק לדמיין למה יוכל להפוך עם קליעה סבירה. נראה מועמד רציני להיות הבא בתור שמתכתב עם ממוצע טריפל דאבל עונתי.
השחקן השישי
כמעט נכנסו:
מאנו ג'ינובילי - קם לתחייה בשבועות האחרונים, לא מספיק יציב אבל מרשים שבגיל 40 עדיין ניתן לציין אותו כאן.
אנדרה איגודלה ומרכוס סמארט - השילוב בין הגנה לניהול משחק הופך אותם למחליפים החשובים ביותר של מוליכות הקונפרנסים.
וויל בארטון - לא לגמרי ברור איך דנבר ממשיכה לנצח, אבל לתרומה העקבית של בארטון מהספסל יש חלק חשוב בכך.
מקום שלישי - קלי אוברה (וושינגטון): זו קטגוריה בעייתית השנה כי הרבה שחקנים חילקו את הזמן בין החמישייה לספסל ולא יכולים להיכנס לכאן (למשל טייריק אוונס, אריק גורדון וקוזמה). זה משאיר מקום לשחקן הכנף היעיל של הוויזארדס, שיש לו מניות רבות בכך שהספסל של וושינגטון הוא כבר לא הבעיה שהוא היה בשנים קודמות.
מקום שני - דווין וויד (קליבלנד): לאחר נסיון קצר מאוד בחמישייה וייד ירד לספסל ומצא את מקומו כשחקן שישי. יחידת הספסל של הקאבס, שכוללת אותו, את ג'ף גרין ואת קייל קורבר, הביאה לקליבלנד לא מעט ניצחונות העונה. וייד יוצר לעצמו ולאחרים מצבי זריקה טובים ומאפשר ללברון ג'יימס קצת מנוחה הכרחית.
מקום ראשון - לו וויליאמס (הקליפרס)
זו כנראה הקטגוריה הכי קלה השנה. גם לו וויל נדד קצת לחמישייה, אבל את רוב חצי העונה העביר כסקורר הבכיר בליגה שעולה מהספסל. בשבועות האחרונים הוא אחד הסקוררים הבכירים בליגה באופן כללי, ב-20 המשחקים האחרונים הוא קלע 26.6 נקודות למשחק, כולל 3.3 שלשות ב-42.6 אחוזים ושמונה זריקות עונשין ב-91.2 אחוזים. הוא השאיר כמעט לבד את הקליפרס במאבקי הפלייאוף ואולי עוד ימצא את עצמו בקבוצה גדולה יותר במהלך השנה.
השחקן המשתפר
כמעט נכנסו:
כריס דאן - אני נוטה לא להכניס שחקני שנה שנייה, אבל המהפך של דאן מעונת הרוקי יוצא דופן בכל קנה מידה.
ספנסר דינווידי - מה שקורה בברוקלין בדרך כלל נשאר בברוקלין, אז אנצל את ההזדמנות כדי להפנות את הזרקור לרכז החביב, ששיפר מאוד את הקליעה ויחס האס'/איב' שלו מצוין. הוא ניצל את הפציעה של דיאנג'לו ראסל כדי להבהיר שהוא פוינט גארד לגיטימי בליגה.
דווין בוקר - שיפור בבחירת הזריקות, באחוזי הקליעה וביכולת המסירה הפך את בוקר מסוקרר לא יעיל לשחקן שניתן לדמיין אותו מוביל קבוצה טובה בעתיד הקרוב.
מקום שלישי - ארון גורדון (אורלנדו): זה היה מרשים יותר בפתיחת העונה כשאורלנדו גם ניצחה, אבל קפיצת המדרגה של גורדון משמעותית גם לאחר שהתברר שהקבוצה שלו נשארה נמושה. הוא עלה מ-12.7 ל-19.2 נקודות למשחק, כשהשיפור החשוב ביותר הוא בקליעה מבחוץ: בשנה שעברה קלע שלשה למשחק ב-28.8 אחוזים, השנה עומד על 2.2 שלשות ב-38 אחוזים.
מקום שני - אנדרה דראמונד (דטרויט): רגע לפני שהפיסטונס התייאשו מהאפשרות שדראמונד יתפתח לסנטר בכיר, הוא הגיע לעונה הזאת שחקן אחר. אחוזי העונשין זינקו מ-38.6 ל-62.3, כמות האסיסטים זינקה מ-1.1 ל-3.7. יכולת המסירה מאפשרת לו לשחק רחוק יותר מהסל ולספק מרווח פעולה חדש לחודרים, וזה לא מפריע לו להישאר ריבאונדר התקפה מפלצתי ומכונת דאבל-דאבל. לשינוי של דראמונד יש חלק חשוב בכך שדטרויט בדרך לפלייאוף השנה.
מקום ראשון - ויקטור אולדיפו (אינדיאנה)
זה הרבה מעבר לשינוי הסיטואציה וליציאה מהצל של ראסל ווסטברוק. אולדיפו לקח את עצמו בידיים הקיץ ולראשונה בקריירה נראה כמו שחקן מוביל של קבוצה לגיטימית. הוא מעמיד השנה שיאי קריירה, רובם תוך שיפור משמעותי מאוד, בנקודות (24.5), ריבאונדים (5.2), חטיפות (1.9), חסימות (1), אחוזי שדה (49.2), כמות שלשות (2.7), אחוזי שלשות (42.1) וכמות זריקות עונשין (5.3). הוא מוביל את הפייסרס למקום השמיני במזרח שאף אחד לא ציפה לו, והמאזן במשחקים בהם שיחק (14:21) שווה מקום רביעי במזרח. הוא מצא בית, אינדיאנה מצאה פרנצ'ייז פלייר.
השחקן המאכזב
כמעט נכנסו:
הרכזים של מחזור 2017 - חלקם מראים ניצוצות וסביר שעוד יהפכו לשחקנים מובילים, אבל כקולקטיב ההשתלבות שלהם בליגה איטית מהצפוי, בעיקר בכל מה שקשור לאחוזי הקליעה האיומים. והסיטואציה עם מרקל פולץ ממשיכה להיות תמוהה ומדאיגה.
ריקי רוביו - זוכרים את השדרוג ההתקפי בחצי השני של העונה שעברה במינסוטה? עכשיו תשכחו ממנו. רוביו מתקשה להשתלב בשיטה של קווין סניידר והחסרונות ההתקפיים שלו נראים ביוטה הרבה יותר חשובים מהיתרונות.
מקום שלישי - ניקולא באטום (שארלוט): הצרפתי המגוון היה פצוע בחלק מהעונה ומאז שחזר הוא הצל של עצמו. שארלוט רגילה לעשות הכל בשקט, אז היא גם אחת מאכזבות העונה בשקט, לא מעט בגלל ששחקן ההתקפה השני בחשיבותו לא מתפקד. הוא לא דומיננטי, לא פוגע מבחוץ ונראה במרחק של שנתיים מהצטרפות לבוריס דיאו בליגה הצרפתית.
מקום שני - ראסל ווסטברוק (OKC): השדרוג של השבועות האחרונים הציל את ה-MVP מהשתלטות על התואר, אך בשורה התחתונה הוא מאכזב והקבוצה שלו מאוד מאכזבת בחוסר העקביות שלה. הבעיה היא שהוא דווקא מאוד ניסה לשלב את הכוכבים החדשים, אך זה רק הדגיש עד כמה זה לא ב-DNA שלו, הוא מסוגל להיות או דומיננטי מדי או פאסיבי מדי ונע בין העמדות בתוך משחקים. הוא ממשיך לנוע סביב ממוצע הטריפל דאבל, אך אחוזי הקליעה שלו בצניחה חופשית (כולל ירידה תמוהה של 13.5 אחוזים בעונשין) והוא לא מצליח להוביל את OKC למקום בו היא חייבת להיות.
מקום ראשון - מארק גאסול (ממפיס)
גאסול לא אשם במצב של ממפיס. הוא לא אשם שהוא נשאר לבד מבין ארבעת כוכבי עידן הגריט נ' גריינד, הוא לא אשם שמייק קונלי לא מסוגל להישאר בריא, הוא לא אשם שכריס וואלאס לא בחר שחקן רוטציה אחד ראוי בדראפט כבר שנים. אבל הוא בנה לעצמו מעמד של שחקן שאמור לדעת להנהיג ולהוציא קבוצות ממשברים במו ידיו, ומה שקורה זה בדיוק ההיפך. הסכסוך שלו עם דיוויד פיזדייל הוביל לפיטורי המאמן, הבעיות שלו בחדר ההלבשה נחשפו, מאז הפציעה של קונלי ממפיס נראית כבויה, אחוזי הקליעה שלו רעים מאוד ובעידן הקצב והשלשות גם בהגנה הרבה יותר קשה לו לבלוט. ניתן רק לקוות שהוא ימצא את עצמו בסיטואציה מתאימה עבורו כמה שיותר מהר.
