נס גדול לא היה פה: השיעור שפנאתינייקוס לימדה את מכבי תל אביב

הרחוב הפינתי, שיוצא מיגאל אלון ומוביל לחניון של היכל הספורט ביד אליהו, קרוי רחוב השלושה. ייתכן שהיום, לקראת שובה הביתה של מכבי תל אביב ובואה העירה של אלופת אירופה פנרבחצ'ה, ראוי שבמועצת העיר יקיימו הליך מזורז לשינוי שם הרחוב. וייקרא שמו בישראל - רחוב השלשה.

91 נקודות מוולנסיה (14 מ-33 לשלוש).
93 נקודות מהפועל חולון (15 מ-31 לשלוש).
90 נקודות מעירוני נהריה (14 מ-28 לשלוש).
101 נקודות מצסק"א מוסקבה (14 מ-22 לשלוש).
89 נקודות מפנאתינייקוס (11 מ-26 לשלוש).

בסיכום - 12 ימים. חמישה משחקים.

92.8 נקודות לערב. 68 שלשות ב-48.5 אחוזים.

זהו דצמבר השחור שעובר על הגנת הצהובים. לפתע, כשהיריבות הקשוחות והפיזיות מגיעות, וכשהאינטנסיביות עולה, הכדורסל משתנה. אתה מתחיל לפקפק במה שהאמנת בו. טיפול לקוי בפיק אנד רול מוביל לענישה מהירה. חילוף אוטומטי בהגנה מביא לקליעה אוטומטית מההתקפה. היתקעות בחסימה גורמת לספיגה קלילה.

לפתע, כל מה שחשבת שאתה יודע מתברר כשגיאה אחת גדולה. ולנסיה, ובוודאי חולון ונהריה, אינן יריבות איכותיות כמו צסק"א, פאו או פנר. לכן, לבוא ולומר שהכל נגזר אך ורק מטיב הקבוצות שמנגד יהיה פשטני מדי ויחטא לאמת. אבל הדינמיקה. לעזאזל, הדינמיקה.

בפועל, ככל שהעונה מתקדמת, התיאום ההגנתי במכבי הולך, פוחת ומתמוסס - ובמשחקים האחרונים נבן ספאחיה מנסה לחשב מסלול מחדש בנוגע לרוטציה שלו; לפתע יובל זוסמן פותח, אלכס טיוס תופס את מקומו של ארט פראחוסקי בחמישייה בחסות המיס מץ' מול גבוהי פנאתינייקוס, התלות בפייר ג'קסון ובנוריס קול מתעצמת (כשהם אפילו משחקים דקות רבות בצוותא) ודיאנדרה קיין מקבל יותר ויותר אשראי - לא תמיד ברור למה.

עוד בנושא

מכבי תל אביב הפסידה 89:76 לפנאתינייקוס באתונה
אכזבה במכבי תל אביב: "בלי הגנה אי אפשר לנצח"
אודי הירש על המגבלות שצפו במשחק של מכבי תל אביב

השיעור החשוב והמרתק שספאחיה קיבל אתמול מהמורה צ'אבי פסקואל אינו נוגע למניעת מתפרצות, לסגירה לריבאונד או לריווח נכון על המגרש. הוא נוגע למבחן שהמאמן הקטאלני נאלץ לגשת אליו בעל כורחו: מבחן אופי, שמוכיח איזוהי קבוצה - קבוצת כדורסל אמיתית, עם מרכיבים בריאים ומתאימים.

ספאחיה משדר ביטחון בשחקניו לאורך כל העונה, ומתעקש בכל פעם מחדש ש"אנחנו מכבי תל אביב, ולעולם לא נעלה לשחק כאנדרדוג". צריך להצדיע לו על ההתעקשות, שנועדה למתג ולמצב מחדש את המועדון הצהוב בעילית של הכדורסל האירופי. גם אם האמירה לא תמיד נשמעת אמינה, היא בהחלט ראויה להערכה.

העניין הוא שעד סוף השבוע האחרון, איש לא באמת חשב שמכבי תגיע לאואקה כפייבוריטית; בכל זאת, פאו היא קבוצה ביתית מובהקת, שסופרת הבוקר 18 ניצחונות רצופים באולמה במסגרת הליגה הסדירה ביורוליג. אלא שאז, בליל שבת, נפצע ניק קלאתיס והכל איים להתהפך.

במשך ארבעה ימים תמימים, מאז התקבלה הדיאגנוזה מכתפו הפגועה של הקפטן היווני, נרשמו סימני היסטריה בסביבות הכפר האולימפי באתונה. כל אלו שפיקפקו בתהליך ההתחדשות של פנאתינייקוס קיבלו תשובה ניצחת: קלאתיס, היורש שלא החליק בטבעיות לנעליו של דימיטריס דיאמנטידיס, בסך הכל נפצע לעשרה ימים - וזעקות השבר הוכיחו עד כמה קבוצתו תלויה בו, משוועת לשובו, מבועתת מהיעדרו.

היו לכך סיבות אובייקטיביות. קלאתיס אינו רק מוביל את קבוצתו בנקודות, באסיסטים, בחטיפות ובמדד; השליטה שלו עד כדי כך מוחלטת, ש-95 מהאסיסטים של פאו נמסרו על ידו, בעוד יתר חברי הקבוצה הצליחו לחבר עד אתמול עוד 97 בלבד (הבכיר שבהם, לוקאס לקאביצ'יוס, עמד רק על 19 ב-12 משחקים).

ואיך פאו הגיבה? טוב יותר מכפי שפסקואל יכול היה לדמיין, לשער או לחלום. זה התחיל מהמחצית הראשונה הפורייה ביותר שלה העונה, עם 49 נקודות. זה נמשך בכך שכל אחד משלושת הרבעים הראשונים הסתיים בסל קל, בואכה באזר ביטר, של לקאביצ'יוס ו/או ניקוס פאפאס. וזה הסתיים בשורות סטטיסטיות יוצאות דופן:

* שבעה שחקנים בירוק - שבעה! - קלעו אמש יותר מהממוצע העונתי שלהם.
* שלושה שחקנים שברו את שיא האסיסטים העונתי שלהם.
* שלושה שחקנים קבעו, או השוו, את שיא המדד המשוקלל העונתי שלהם.

במילים אחרות: כך מגיבה קבוצה.

מחר עלולה מכבי להיפרד מהמאזן החיובי שהיא עמלה כל כך קשה להשיגו. לא משהו שלא היה אפשר לחזות, או לפחות להעריך מראש כדבר שיכול לקרות. ההתרחשויות בשבוע האחרון מחזקות את התחושה שיצרה השפיות הפתאומית שמקיפה את המועדון הלחוץ הזה: הצהובים שווים מקום במאבק על הכרטיס לפלייאוף, אבל לא הרבה יותר מזה. הם נראים כמי שישיגו את המטרה שלשמה התכנסו אחרי השנתיים הטראומטיות שעברו עליהם - לשוב ולהיות קבוצה לגיטימית ביורוליג.

ניצחון לפה והפסד לשם יכולים לעשות את ההבדל השברירי ובו בעת התהומי בין המקום השביעי והשמיני לבין התשיעי והעשירי. כדי להשיג יותר מזה, אתה צריך להיות תחרותי יותר במשחקים מול קבוצות הצמרת הגבוהה, או לדעת לנצל הזדמנויות כמו זו שנקרתה אתמול בדרכם של הצהובים באתונה. מכבי עדיין לא שם.

עד כה ידעו ספאחיה ושחקניו להגיב היטב להפסדים שאיימו לגרור אותם למיני משבר. 48 שעות אחרי התבוסה הביתית לאנאדולו אפס, הם ניצחו במוסקבה את חימקי. ולאחר התבוסה בברצלונה, הם הכניעו את ז'לגיריס קובנה העיקשת. ניצחון על פנרבחצ'ה יקנה להם מקדמה משמעותית ובונוס שאי אפשר לזלזל בו ולהתעלם ממנו, אבל גורל העונה ייחרץ דווקא במשחקים אחרים - כמו זה שמצפה להם בשבוע הבא מול אוניקאחה מלאגה, בעוד שלושה שבועות נגד באמברג ואחר כך במילאנו ובקובנה ומול ברצלונה וחימקי.

הנרות האחרונים נמוגים וכבים, שארי הסופגניות והלביבות תופסים את מקומם בצמיגים החדשים, דמי החנוכה נבלעים במינוס של חשבון הבנק. החג מסתיים ומתפוגג, ואיתו מתנפץ גם המיתוס על המכבים, היוונים ומגרש הכדורסל שביניהם.
הגיעה העת לעשות סדר: לא, זה לא באמת נכון שכוח עליון (או לא עליון) משבץ את מכבי תל אביב למשחקים מול נציגות אתונה וסלוניקי לדורותיהן דווקא בחנוכה. ועוד פחות נכון יהיה לומר שבחסות הימים ההם והזמן הזה, צאצאיו של יהודה מכניעים בכל פעם מחדש את צאצאיו של אנטיוכוס (שאינם באמת צאצאיו, אבל שיהיה).

להלן תוצאות האמת: העונה הזו היא העונה ה-59 של מכבי בגביעי אירופה, וזו בסך הכל הפעם השישית בה פגשה יריבה יוונית בחנוכה. בהחלט בטווח ההיגיון הסטטיסטי. והמנצחות? על פרישטרי (1993), פאניוניוס (1996) ואריס סלוניקי (2007) גברו הצהובים; להיראקליס הם נכנעו ב-2000, לפנאתינייקוס הם הפסידו פעמיים - ב-1995 ואתמול.

וזה לא הכל. צהובי המדים לא ממש מתחברים למוסד הקרוי "חג המכבים". 23 פעמים הם הופיעו במשחקי חוץ בחנוכה, וב-18 הפסידו. דיוויד בלאט, שסחב אותם לארבעה מחמשת הניצחונות - כולל רצף של שלושה כאלו, פשוט עלה על הפטנט: הנשק לו זקוק כל מכביסט בחגו הוא בכלל רכש יווני, סופוקליס שחורצאניטיס שמו, שקלע 50 נקודות בדרך לשלושת הניצחונות בבלגרד, בשרלרואה ובקובנה.

בקיצור, לא חג ולא מכבים. לא חנוכה ולא יוונים. לא ניסים ולא נפלאות.

היכונו לביאת הז'ליקו.