חלק האריאן: על מורשתו של אריאן רובן בנבחרת הולנד

גם במשחק הפרישה שלו מהמדים הלאומיים, הצליח אריאן רובן לספק רגעים מגוונים. הוא התחיל עם אחד הפנדלים הגרועים של הולנד אי פעם, סוג של פאננקה כושל שהפך לדרדל'ה שטוח, אבל נכנס איכשהו פנימה. הוא המשיך עם שער מרהיב ועוצר נשימה, בכדור חזק ומסובב עם מסלול לא צפוי לחלוטין. וכאשר פגש הטיל הזה את הרשת של שבדיה, נדמה היה לרגע קט, ממש לשבריר שניה, שהמשימה אפשרית. הכתומים היו זקוקים לנצח את הסקנדינבים בהפרש שבעה שערים כדי לעלות על חשבונים לפלייאוף. הצמד של רובן קבע 0:2, והוא רץ באטרף לקהל. "רק עוד חמישה", חשבו האנשים ביציע. נותרו עוד 50 דקות. האם זה באמת בלתי אפשרי?

יש לרובן קסם מיוחד, שהולך בשני הכיוונים. הוא מסוגל להרוס את הדבר הפשוט ביותר, אבל יודע לגרום להאמין בנסים ונפלאות. הקריירה שלו בנבחרת לא היתה טריוויאלית, והוא לא תמיד היה השחקן האהוב ביותר, אך לא היה ביום שלישי אדם באמסטרדם ארנה שלא הצטער על עזיבתו. כולם ייחלו לסיום אחר, הולם יותר מאשר ההדחה במוקדמות המונדיאל. כולם הרגישו שפרישתו מסמלת סוף עידן, אליו מתגעגעים במדינה כבר עכשיו. זוהי סופה של תקופה, שהיתה אמורה להיות בסימן "הרביעיה הגדולה", כפי שהכוכבים הצעירים הוגדרו בתחילת דרכם. רובן, לצד וסלי סניידר, רובין ואן פרסי ורפאל ואן דר וארט.

ואן פרסי וסניידר טרם פרשו, אולם הם פחות רלוונטיים בתקופה זו, ובציבור יש תחושה כי דווקא רובן הוא אחרון המוהיקנים. והוא גם ביטא זאת כאשר אמר בהומור עצמי לא מבוטל: "איש הזכוכית החזיק מעמד יותר מכולם". הפציעות ליוו אותו באופן מתמיד, מנעוריו ועד היום, והדבר מנע ממנו לחצות את רף 100 ההופעות הבינלאומיות. סניידר, ואן דר וארט ו-ואן פרסי נמצאים ברשימה הזו לפניו. ובכל זאת, הוא במקום התשיעי בכל הזמנים, ורביעי בתולדות הולנד מבחינת הכיבושים. 37 שערים ו-29 בישולים רשומים לזכותו ב-96 משחקים. חשוב לא פחות – הוא נטל חלק בכל הטורנירים אליהם העפילה הולנד בתקופתו.

עוד בנושא:

אריאן רובן פרש מהנבחרת: "האיש שעשוי מזכוכית החזיק יותר מהשאר"

הדרמה הגדולה ביותר התרחשה לפני גביע העולם בדרום אפריקה ב-2010, כאשר רובן נפצע במשחק ההכנה האחרון מול הונגריה ונלקח לבית החולים. "לא האמנתי למראה עיני", אמר אז המאמן ברט ואן מרווייק, חושש כי הכוכב לא יהיה חלק מהסגל. אלא שרובן החלים. הוא שב בזמן למשחקי הנוקאאוט, רענן ורעב, והיה אחד הגיבורים הגדולים בניצחון 1:2 על ברזיל ברבע הגמר. הרי פליפה מלו הבריון דרך דווקא עליו, וספג כרטיס אדום ששינה את מהלך המשחק.

רובן הכניע את סלובקיה בשמינית הגמר, וכבש גם שער קריטי נגד אורוגוואי בחצי הגמר, אבל אחרי הגמר מול ספרד קיללו אותו כל האוהדים, ובסתר ליבם היו מעדיפים שהיה פצוע. בדקה ה-61 הוא קיבל כדור עומק אדיר מסניידר ודהר לבדו למפגש גורלי עם איקר קסיאס. זו היתה ההזדמנות להניף את גביע העולם הראשון בתולדות האומה, אבל השוער הדף בעיטה לא חכמה של החלוץ ויצא עם ידו על העליונה. "ההחמצה הזו תלווה אותי לנצח", הוא אמר. שמונה דקות לסיום הזמן החוקי, היה לרובן צ'אנס נוסף להכריע את ההתמודדות כאשר הוא התגבר על קרלס פויול. הבלם הקטלוני ביצע תיקול לא מוצלח, והודה בדיעבד: "לו אריאן היה נופל, הייתי מקבל כרטיס אדום". אלא שהוא לא נפל. הוא ניסה להבקיע, וקסיאס שוב בלם אותו.

יש בכך אירוניה מרה, כי הרי במשך כל הקריירה הואשם רובן בנטיה להתחזות. הוא צלל לדשא מכל מגע קליל, וסחט לא פעם שריקות שלא הגיעו לו. המקרה המפורסם ביותר אירע בברזיל 2014, במה שהתברר כטורניר הבינלאומי האחרון שלו. הולנד פיגרה מול מכסיקו במשך כל המחצית השניה בשמינית הגמר, אבל סניידר הישווה, ואז – עמוק בזמן פציעות – קרס רובן ברחבה. הוא חיפש את הרגל של רפא מארקס, מצא אותה וביצע הצגה במיומנות הגבוהה ביותר. השופט אכל אותה, קלאס יאן הונטלאר שלח את הפנדל פנימה, והולנד המשיכה הלאה.

וזה היה יכול להיות החודש של רובן. הוא הגיע אליו עם בטחון עצמי בשמיים, שנה אחרי שמחק את תווית הלוזר עם שער הניצחון הדרמטי לזכות באיירן מינכן על דורטמונד בגמר ליגת האלופות. הוא זהר בברזיל מהמשחק הראשון, כאשר כבש צמד ופירק לחלוטין את ספרד ב-1:5 שנכנס מיידית לפנתיאון. זו היתה נקמה מתוקה מאוד על הגמר מלפני ארבע שנים, רק במעמד קצת שונה, כי אלופת העולם אולי הלכה הביתה, אבל לכתומים נותרה עוד דרך ארוכה להגשמת החלום. הוא לא התממש בסופו של דבר, כי רובן לא מצא את הרשת ב-120 הדקות המאופסות מול ארגנטינה בחצי הגמר. היתה לו הזדמנות זהב בשלהי ההתמודדות, אבל חבייר מסצ'ראנו חיסל אותה ברגע האחרון בגלישה נדירה של נשמה והקרבה. בבעיטה שלו בדו קרב הפנדלים רובן דייק, אבל רון פלאר וסניידר החמיצו.

לו היה גובר על אלביסלסטה, ייתכן שגם משאל כדור הזהב ב-2014 היה מקבל תפנית. רבים רצו לראות גמר בין גרמניה להולנד, 40 שנה בדיוק אחרי 1974, ורובן – על תקן הכוכב הגדול של הכתומים – היה אמור לנקום על ההפסד של יוהאן קרויף. תארו לעצמכם איזה מעמד הוא היה מקבל אז. ייתכן שאפילו מרקו ואן באסטן ורוד חוליט היו מפנים עבורו את המקום השני בדירוג ההולנדים הגדולים בכל הזמנים, אחרי המאסטרו. אלא שזה לא קרה, ולכן רובן לא יכול להתחרות איתם. כיצד הוא מתחרה עם יוהאן נייסקנס, רוד קרול, פרנק רייקארד, רונאלד קומאן ודניס ברגקאמפ? זו שאלה טובה, והכל בעיני המתבונן. זה עניין של טעם. יש שישימו את רובן בחמישה הפותחת של הכתומים, יש שלא ימצאו לו מקום בעשיריה הראשונה.

כמו רוב קודמיו, הוא היה איש של כמעט. זה הגורל התמידי של ההולנדים, ועל כל שיא אפשר למצוא עבורו גם רגע של שפל. יורו 2004 היה טורניר מבריק עבור כוכב איינדהובן הצעיר לפני המעבר לצ'לסי, אבל הוא זכור בעיקר בגלל "החילוף הגרוע בהיסטוריה". הקיצוני בישל את שני השערים של הולנד מול צ'כיה בשלב הבתים, והכתומים הובילו 1:2 כאשר דיק אדבוקאט החליט לשלוח את פאול בוספלט למגרש במקומו. צ'כיה ניצחה 2:3, והתקשורת ערפה לאדבוקאט את הראש.

ביורו 2008 הוא היה דווקא החילוף הטוב ביותר, כאשר נכנס למחצית השניה מול צרפת, בישל, כבש ועשה את המוות לחבורה האומללה של ריימון דומנק בדרך ל-1:4 חלומי. ואולם, ואן באסטן כמאמן לא סמך עליו, ורובן אפילו לא דרך על המגרש כאשר הכתומים הודחו על ידי רוסיה של חוס הידינק ברבע הגמר. ביורו 2012 לא היה ספק לגבי מעמדו, אבל הוא איכזב כאשר הולנד הפסידה בכל המשחקים בשלב הבתים. הוא חווה הכל ועבר הכל, חוץ מזכיות. "14 שנה זו תקופה ארוכה", הוא אמר, אבל היא הסתיימה קצת מוקדם מדי מבחינתו. הוא רצה לטעום את המונדיאל בפעם האחרונה בקיץ הקרוב.

זו לא אשמתו כי הולנד נקלעה בשנים האחרונות למשבר חולף. ההתאחדות אשמה בכך הרבה יותר, וחוסר היכולת לבחור מאמן מתאים היא אחת הסיבות המרכזיות לפיאסקו. יש משהו סמלי בכך שאדבוקאט, אשר העניק לרובן את הבכורה אי שם באפריל 2003, כאשר החליף את מארק אוברמארס במשחק הידידות מול פורטוגל, הוא גם המאמן שישב על הספסל במשחקו האחרון בכתום. איכשהו המעגל הזה נסגר, לא ממש לטובה.

מבחינה חיצונית, רובן השתנה בתקופה זו הרבה יותר מאדבוקאט. מנער אשר כאילו ברח מבית ספר עם רעמת השיער החיננית, הוא הפך לזאב מקריח שנראה מבוגר הרבה יותר מגילו. אבל הוא רק בן 33, ואין בכוונתו להיפרד מכדורגל. על מנת להאריך את הקריירה ולהיות בשיאו בבאיירן, בחר הכוכב לא להמר על בריאותו בנבחרת, ואפשר להבין אותו. הוא עזב אותה בראש מורם, עם שער כביר וניצחון פירוס. והוא יחסר מאוד, כי אף אחד כבר לא יחתוך כמוהו מהאגף למרכז. תהנו ממנו כל עוד הוא ממשיך ללהטט בבונדסליגה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק