בווידאו: התגובות לאחר הניצחון של הפועל עכו על מכבי חיפה
אדם טרוד וחבוט מוצא את עצמו בתשע בערב רואה מכבי חיפה נגד הפועל עכו, ותוהה בשביל מה, מה הטעם, איך ייתכן, עד מתי, יחד עם כל שאר התהיות הבלתי נמנעות שעולות בראשו של כל בר דעת שמודע לכך שהוא מכלה את זמנו בבהייה ברפש. ואז, אחרי משחק די משעמם, ברמה מקצועית די נמוכה, עם מעט אירועים ושדר מעט נרגן, בדקה ה-88 מגיע השער השני של עכו, ולאחריו ריקוד החגיגה של שלומי דורה, שמנופף בידיו כמו חתן על רחבת ריקודים ומתהלך כטווס על הקווים, בפעולה שסוחטת מהצופה צחוק מתגלגל. "אוי זה נפלא!", הוא קורא, ומנסה לשחזר: מתי צחקתי ככה היום? מה עוד גרם לי להתפרץ ככה? איזה עוד סצינה גרמה לי לקחת את השלט, ולהעביר אחורה כדי לראות אותה שוב? יכול להיות שלזה חיכיתי? זו הסחת הדעת שלה ייחלתי?
עוד בנושא:
שלומי דורה חגג את ההצגה של עכו: "ניצחנו בזכות רוח הלחימה שלנו"
מנכ"ל עכו "ספר" שטרות בהתרסה: "הוכחנו לכולם שלא רק כסף מנצח"
סיראז' נאסר חתם לעונה עם אופציה לעונה נוספת בשורות הפועל עכו
כי מה בעצם כל כך קסום בסצינת הריקוד של דורה? זה ללא ספק התנועה עצמה - אותו נפנוף ידיים תוך צעידה מהירה, שהפך לסימן ההיכר על הרחבות בישראל. תנועת הריקוד, המזרח תיכונית, מאפיינת בעיקר גברים אגרסיבים מלאי אנרגיה, שלצערם הם נטולי חוש קצב או חוש מוזיקלי או יכולת להתנועע, אבל בכל זאת מרגישים צורך לרקוד ולהוציא את השמחה והרגשות שאצורים בתוכם. לא אכפת להם איך ובאיזו צורה, העיקר לפרוק הכל, לנפנף את האנרגיה, להשתחרר, כמו האגדה על הילד הנרגש שלא ידע קרוא וכתוב ופתח את שערי שמים ביום כיפור בעזרת שריקה. זהו הנפנוף, רגש מתפרץ, שבדרך כלל נעשה תוך כדי הליכה או קפיצה, ואומנם מהלך לא אסתטי ומאוד מגושם, אבל אנושי וטבעי, שבמצבים מסוימים נראה גס ואלים, ולפרקים משובב נפש. כך או כך, אדם צופה בדורה, ומרגיש: אני מכיר את זה, זה אמיתי.
ואולי הנפנוף הזה היה בכלל תנועת מנצח. ואין הכוונה כמובן לניצחון על הדשא, אלא למנצח על מקהלה, כאילו שלומי דורה רואה את עצמו באותו רגע כאמן, מנהל מוזיקלי, הקאפלמייסטר האחראי על היצירה, האיש שהפעיל בצורה מושלמת את הנגנים והשלים לא פחות מקונצרט, יצירת אמנות, וכעת הוא מפנה את פניו לקהל שמאחוריו ומכתיב גם להם את הקצב. באותו רגע הצופה מתבקש לשכוח שלמעשה הניצחון נגנב, שלמעשה היה פה בונקר ומשחק שלילי, שזה הכל חוץ מכדורגל שובה עין, אלא להתרכז רק בשמחה, בתחושת האופוריה של המאמן שמנפנף ידיו לכל עבר וקורא: הסתכלו עליי, עשיתי פה בית ספר, יצאתי גאון, הריעו למאסטרו. והצופה מבין: הכדורגל הוא שולי, יש פה סיפור.
ובסיפור הזה יש צד נוסף, לא פחות חשוב. ריקוד הניצחון הטווסי בולט בשמחתו כי המצלמה עוברת מיד לספסל של מכבי חיפה, ומי שלא מכיר את הקבוצה לא מבין את עומק הסצינה. כי גם מכבי חיפה היא קבוצה שבלבה יש לבה, אש תמידית בוערת בה, והיא נעה כמטוטלת בין תקוות אליפות ליאוש תהומי. הכל כל כך סוער בקבוצה הזאת, שממלאת אצטדיונים באוהדים נלהבים, שנקרעים בפנים ולא יודעים אם למחות כנגד הנשיא או להתמקד באהבה. הכל כל כך שביר ונפיץ בחיפה, שכמעט כל רגע אצלה גורם לפעימות לב. כבר כשהמשחק נפתח הצופה מרגיש שאיך שזה לא ייגמר תהיה פה סערה, הלא ניצחון יסחוף את החיפנים לאליפות, בעוד הפסד יגרור אותם לעוד שבוע של הלקאה עצמית. וכשעל רקע הפרצופים הנפולים של לוזון והספסל הירוק מופיעות תנועות הנפנוף של שלומי דורה, למעשה מאמן עכו נותן את האות. "בואו נתחיל", הוא מכריז בפני הצופה, "זה הזמן להאזין לרדיו חיפה, עומד להיות פה קרנבל".
יותר מהכל, זה רגע ישראלי מאוד, קטן וייחודי. ייחודי, למשל, כמו ערן לוי, שאחרי כל כך הרבה שנים ממשיך להיות אחד הכדורגלנים הכי מלהיבים בליגת העל, למרות הבטן העגלגלה ובזכות הבטן העגלגלה, שממתגת אותו ככישרון על וכוכב חד פעמי. זה ישראלי כמו מיכאל אוחנה, או שכטר ועידן ורד, שחקנים שבגלל הצלחה קטנה כבר רואים עצמם כסופר סטארים, שראויים ליחס מיוחד, ומתחשק לך רק לנער אותם, לנזוף ולגעור בהם. ישראלי כמו יובל נעים, שמודה שקבוצתו מבזבזת זמן אבל לא מהסס לגעור בשופט שהקפיד על התוספת הראויה, מאמן שהוא לכאורה דמות קאלט, שקשה לקבוע אם זה מצחיק או עצוב, משעשע או מדכא. ישראלי כמו איש האבטחה שנראה זורק חפצים על אוהדים מתפרעים, שבמקום להרגיע ולשמור על הסדר משליך בקבוקים, בן אדם שגורם לך לאבד תקווה. ישראלי כמו אלי טביב, הבעלים שבכלל מורחק, האיש שאחראי על הגרוטסקה ששמה בית"ר ירושלים, מועדון גזעני במדינה גזענית, שכולה צקצוקים, צביעות וטיוח. וכך אותו צופה, שטרוד וחבוט מתלאות חייו, שבסוף היום מתקשה להבין למה הוא רואה הפועל עכו נגד מכבי חיפה, מבין שהוא מצפה לבידור, קומדיה, טרגדיה, דרמה או פרודיה. הכל חוץ מכדורגל, בטח שלא ספורט.
