הוואלס האחרון: סיפורו הטרגי של פטר ארדמן, מנהיג אוהדי בורוסיה דורטמונד

לפני שש שנים חלה העיתונאי הגרמני גרגור שניטקר בסרטן. "חיי היו בסכנה, אך מצד שני התפנה זמן לעסוק בסוגיות שלא התאפשר לטפל בהן קודם לכן. כך יצאתי לחפש את פטר ארדמן, והצלחתי לאתר אותו אחרי שביקרתי בערים רבות. זו ההצלחה המקצועית הגדולה ביותר בקריירה שלי", הוא מספר לוואלה! ספורט.

אז מיהו פטר ארדמן? אם אתם לא אוהדים את בורוסיה דורטמונד, סביר שלא שמעתם עד היום על סיפורו המדהים ויוצא הדופן – עלילה טרגית ומצמררת אשר במרכזה פרק אפל בתולדות המועדון. זהו סיפור מזוקק של המאבק בין טוב לרע, בין אהבה אמיתית לכדורגל לגורמים שמנצלים את המשחק לקידום אג'נדה פשיסטית, בין שוחרי אחווה לרוצחים. זהו סיפור של האיש שסייע להציל את קבוצתו, אך גורש מהעיר בידי בריונים וחי בפחד במשך עשורים. אפשר לראות בו גם ניצוצות של תקווה ושינוי, בתנאי שאתם אוהבים להיות אופטימים. הכל הרי בעיני המתבונן.

ארדמן, הידוע בכינויו "ארבסה" ("אפונה" בגרמנית), היה המנהיג הכריזמטי של ארגון אוהדי בורוסיה דורטמונד בשנות ה-70'. הוא נולד למשפחה מיוחסת מאוד, בנו של ורנר ארדמן, החלוץ המוביל של המועדון בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, אשר הבקיע 58 שערים ב-120 הופעות. גם דודו, הרברט ארדמן, שיחק בקבוצה, אם כי בהצלחה פחותה. פטר נדבק בחיידק ותמך בצהובים-שחורים מהיום שזכר את עצמו. כנער, הוא חווה זכיה באליפות ב-1962 והנפת גביע המחזיקות ב-1966. הוא היה אחת הדמויות המוכרות ביותר ביציעים, ולכן לא מפתיע שתפס את הפיקוד כאשר היה סטודנט צעיר.

ב-1974 היתה בורוסיה זקוקה לעזרתו. המועדון התדרדר לליגה השניה, וסכנה ממשית של פשיטת רגל ריחפה מעליו. הנשיא היינץ גונטר הזמין אז לפגישה את מובילי ארגון האוהדים הצעירים, ובראשם ארדמן, והתחנן לסיוע. הם נענו ברצון. התוכנית היתה לגייס תרומות מאוהדי דורטמונד מכל רחבי גרמניה, והיא בוצעה באופן מעורר התפעלות. מזומנים רבים זרמו לקופת המועדון, בין היתר בזכות מגזין האוהדים שהוצא לאור בעריכתם. דורטמונד ניצלה, שבה לליגה הבכירה ב-1976. במסגרת החגיגות, עלה ארדמן על הבמה וביצע את הוואלס של בורוסיה, BVB Walzer. זה היה השיר שהלחין בעצמו, והוא הפך לפופולרי במיוחד ביציעים.

הארגון של ארדמן שאף לקדם שלום ואחווה בין מחנות האוהדים השונים. "מעולם לא היו לנו קטטות בתוך האיצטדיון", הוא התגאה לומר. המשטרה המקומית שיבחה את פעילותם, והם אפילו קיבלו מכתב הוקרה ממשרד הפנים הגרמני. לתוכנית הטלוויזיה בהפקתם ששודרה בערוץ מקומי בדורטמונד הם קראו "איצטדיון הידידות". ואולם, ההנהלה כלל לא היתה שותפה ליוזמה. נהפוך הוא – היא ראתה בארגון האוהדים איום.

לפי ההסכם עם גונטר, התרומה הכלכלית היתה אמורה להעניק לאוהדים קול משמעותי בקבלת ההחלטות במועדון. ארדמן וחבריו האמינו לנשיא, ואפילו לא דאגו לעגן את הנושא בכתב. הם הצטערו על כך. כאשר החלו האוהדים לשאול שאלות קשות על בזבוז כספי התקציב, כגון רכישת אולם שמחות בו חגגו חברי ההנהלה את ימי ההולדת, גונטר זעם. כאשר ביקרו את מדיניות הרכש, כולל החתמה יקרה של המגן ורנר שניידר שבקושי ראה דשא, זה לא מצא חן בעיני הצוות המקצועי. ההנהלה החליטה לזרוק את האוהדים הצידה. הם פוטרו מעריכת המגזין, בעוד גונטר החל בשיתוף פעולה עם ארגון אלטרנטיבי, עם אוהדים דעתנים הרבה פחות, עליהם "אפשר לסמוך", כפי שהוא הגדיר זאת. יו"ר ארגון האוהדים החדש, פטר האגמן, הצהיר: "כלום לא היה כאן לפנינו". הוא פעל למחוק את מורשת ארדמן.

הגרעין החדש, אותו קירבה וטיפחה ההנהלה, דווקא זוהה עם אלימות וחוסר סובלנות, אך זה לא הדאיג את בורוסיה. כך החלו הקטטות והקרבות ביציעי וסטפאלנשטדיון, והם הפכו לעניין שבשגרה. בתחילת שנות ה-80', תוך שהמועדון מעלים עין, הלך והתחזק ארגון ימני קיצוני בשם בורוסנפרונט. מטרתם היתה להשליט פחד ושנאה, וארדמן ניסה להתנגד לו בכל הכוח. לפיכך, סימנו אותו הבריונים כאויב, והם לא סימפטו במיוחד את הפאב המשפחתי, אותו ניהל כוכב העבר ורנר ארדמן.

הפאב הפופולרי הפך למקום מפגש של אוהדי בורוסיה האמיתיים, והוא אירח בשמחה גם את האוהדים של הקבוצות האורחות. היתה בו אווירה של פיוס ואהבת כדורגל טהורה, ופושעי בורוסנפרונט לא יכלו להשלים עם כך. ב-1983 הם פשטו בהמוניהם על הפאב והרסו אותו. המשפחה שיקמה את המקום ופתחה אותו מחדש – רק כדי ליפול קורבן למתקפה אלימה הרבה יותר.

מכאן כבר לא היתה תקומה. פטר נפצע קשה ואושפז במשך תשעה ימים בטיפול נמרץ. גם ורנר נפגע באופן משמעותי מאוד, ועזב את בית החולים על קביים. במהלך הטיפול החמיר מצבו הבריאותי של האב, בין היתר בשל זיהום בדמו, והוא מת כעבור חודשים ספורים. ההלוויה נערכה תחת אבטחה, מחשש לפגיעה נוספת מצד אנשי הימין הקיצוני. בפועל, נרצח ורנר ארדמן על ידי החוליגנים, גם אם המשטרה מעולם לא הגדירה כך את המעשה רשמית.

וכך, איבד פטר את הכל. אביו נהרג, הפאב שהיווה את מקור הפרנסה של המשפחה חוסל, בעוד המועדון כלל לא טרח לעזור. יוצר הוואלס של בורוסיה המשיך לקבל איומים מצד אנשי בורוסנפרונט, וחייו היו לסיוט מתמשך. הוא הפסיק להגיע לאיצטדיון, איבד את התשוקה לכדורגל, ובמהרה הבין שאינו מסוגל להמשיך לגור בדורטמונד באווירה שנוצרה. ב-1987, אחרי שגם אימו מתה, הוא ארז את החפצים, עזב ונעלם.

מאז, איש בדורטמונד לא ידע עליו דבר. אוהדים מסוימים ניסו בזמנו לאתר את ארסבה האהוב, אך מאמציהם עלו בתוהו. היו שהעריכו כי אינו עוד בין החיים, אולם לא היה כל בסיס להנחות אלה. זו היתה תעלומה, עד ששניטקר חלה, יצא למשימה ב-2011 והשקיע ימים רבים בחיפושים. בסופו של דבר, הוא הצליח והתדפק יום אחד על דלת ביתו של ארדמן בעיירה הקטנה טאונוס, לא הרחק מפרנקפורט.

"בהתחלה הוא לא רצה לפתוח את הדלת, ולכן שרתי לו כמה שורות מהוואלס של בורוסיה. כאשר ראה את פניי והבחין שאין לי שיער, הוא חשש שאני קיצוני עם ראש מגולח. מסתבר שהוא תמיד חשש שאנשי הימין ימצאו אותו ויסגרו איתו חשבון. הסברתי לו שיש לי סרטן, וזו הסיבה למראה. אמרתי שאני עיתונאי, שחיפשתי אותו הרבה זמן. ההבעה שלו השתנתה. הוא כל כך שמח לראות אותי", מספר שניטקר.

הידיעה המרגשת על הימצאותו של ארדמן עוררה הדים גדולים בדורטמונד, וב-2012 הוא שב לאיצטדיון לראשונה אחרי רבע מאה. "עכשיו אני מתחיל לחיות מחדש", הוא אמר. הוא התקבל בזרועות פתוחות על ידי נשיא המועדון ריינהארד ראובאל, וערב הוקרה נערך לכבודו. פצעי העבר הגלידו, ובחמש השנים האחרונות לא החמיץ פטר ארדמן אף משחק בית של בורוסיה דורטמונד. הוא התאהב מחדש בכדורגל, והאווירה ביציעים תאמה את המסר שניסה לשדר בשנות ה-70'. "כולנו משפחה אחת גדולה", הוא הצהיר. הוא אף זומן למפגשי אוהדים רבים על מנת לבצע את הוואלס של בורוסיה, ונהנה מאוד לעשות זאת.

"את הוואלס הזה ממשיכים לשיר גם היום, כל הזמן. במחזור הראשון, במשחק החוץ בוולפסבורג, ביצעו אותו לפחות 5,000 ביציע האורחים", אומר שניטקר. במחזור הקרוב בשבת, במשחק הביתי מול הרטה ברלין, השירה הזו צפויה להיות עוצמתית במיוחד לזכרו של הגיבור הגדול. ביום רביעי, הלך ארסבה לעולמו בגיל 66 מהתקף לב, ואבל ירד על העיר. האם שנותיו האחרונות, שהיו מאושרות הרבה יותר, הופכות את הטרגדיה לקלה יותר לעיכול? תחליטו לבד.

עקבו אחרי מיכאל יוכין בפייסבוק