המסע המופלא: עשרת הרגעים שנזכור מהעונה של גולדן סטייט

אף אחד לא ציפה שהמעבר המפתיע של קווין דוראנט לגולדן סטייט יעבור בשתיקה, אבל במשחק קדם העונה הראשון של הווריירס, הפסד 97:93 לטורונטו, אפשר היה לחשוב שהיחס יהיה אפילו נוקשה מהמצופה. במשחקו הראשון בקבוצה, כל נגיעה שלו בכדור לוותה בבוז צורם על ידי עשרות אלפי האוהדים בקנדה. הוא סיים עם 9 נקודות ב-19 דקות ונראה מוטרד מאוד. בהמשך הוא שמח לגלות שההר הוליד עכבר, ופרט לבוז ספורדי, בעיקר באוקלהומה סיטי, הקהל הרחב בארצות הברית קיבל אותו יחסית יפה.

עוד בנושא

גולדן סטייט השלימה 1:4 בגמר עם 120:129 ביתי על קליבלנד
דוראנט הוכתר ל-MVP: "אמרתי ללברון שעכשיו אנחנו תיקו"
לברון: "אישית עשיתי את הכל", לו: "בכינו בחדר ההלבשה"
הכי דומיננטיים שיש: מספרי העונה ההיסטורית של הווריירס

כפי שנלמד בהמשך, סן אנטוניו (עם קוואי לנארד) תהיה הקבוצה היחידה שתערים קשיים אמיתיים על האלופה שבדרך. משחק פתיחת העונה היה נורת אזהרה עבור הווריירס: דוראנט אמנם הציג יכולת טובה עם 27 נקודות ו-10 ריבאונדים בבכורה במדי הווריירס בעונה הרגילה, אבל קוואי היה טוב ממנו וסיפק את מה שנחשב אז שיא קריירה עבורו, עם 35 נקודות. זה הסתיים בתבוסה ב-29 הפרש, ובאמירה המפתיעה של דריימונד גרין: "קיבלנו אגרוף בפרצוף, ואני לא יודע אם זה טוב או רע עבורנו". זה טוב, דריימונד. זה טוב.

פתיחת העונה של קרי לא היתה מהמשובחות: הנישה החדשה לצד סקורר דומיננטי כמו דוראנט מנעה ממנו לשחזר את היכולת המופלאה מהעונה שלפני כן, ובמשחק שקדם להתפוצצות ההיא מול ניו אורלינס, הוא קבע שיא שלילי עם 0 מ-10 מחוץ לקשת. את התשובה לכל התהיות לאן נעלמה הידית הכי קטלנית בעולם הוא סיפק כבר במשחק הבא עם שיא מדהים של 13 שלשות, הכי הרבה אי פעם במשחק בודד ב-NBA. מכאן, גם עבורו דברים באו יותר בקלות.

עם כל כך הרבה סופרסטארים בקבוצה אחת, קשה לדעת מהיכן תנחת עליך המכה. פעם זה היה דוראנט, פעם קרי, לפעמים אפילו דריימונד גרין התעלה, אבל כנראה שלא היתה תצוגת יחיד גדולה מזו של קליי תומפסון במשחק ההוא מול אינדיאנה. השורה הסטטיסטית המלאה: 29 דקות, 4 מ-18 לשלוש נקודות, 13 מ-19 לשתיים, 60 נקודות. והנה הפרט הכי מדהים בכל הסיפור: במשחק כולו, תומפסון נגע בכדור במשך 90 שניות בלבד (!). ולחשוב שהוא רק השחקן הרביעי בהיררכיה של הקבוצה המפלצתית הזאת.

מבקרים רבים חיכו לדוראנט בפינה במהלך העונה הזו, וב-1 במרץ נראה היה שהם מקבלים את מבוקשם: דוראנט נפגע במהלך משחק מול וושינגטון, והתבשר כי ייעדר תקופה ממושכת, אולי אפילו כמה חודשים שימנעו ממנו לחזור בזמן לפלייאוף. גולדן סטייט חששה, ובצדק, מהאופן שבו KD ייראה לכשיחזור. למזלה הרב, הוא חזר אפילו טוב וקטלני יותר עוד לפני שהעונה הרגילה הסתיימה. מכאן כבר שום דבר לא יכול היה לעצור אותו.

נכון, המאזן של הווריירס בעונה הרגילה לא היה מרשים כמו בעונה הקודמת, אבל האופן בו שלטה במערב היה פחות או יותר זהה. כבר ב-25 בפברואר, אחרי ניצחון של ברוקלין, הווריירס הבטיחו מקום בפלייאוף עם ההעפלה הכי מהירה לשם בתולדות ה-NBA. זו גם היתה האות עבור סטיב קר ושאר השחקנים לא לחזור על הטעויות של העונה שעברה ולהוריד הילוך, כדי להישאר טריים ורעננים מספיק לטרוף את היריבות בפלייאוף.

יש כאלה שמשוכנעים שאלמלא הדריכה השנויה במחלוקת של זאזה פאצ'וליה על קרסולו הדואב של קוואי לנארד במשחק 1 מול הספרס בגמר המערב, הפלייאוף הזה היה נראה אחרת לגמרי. במשחק ההוא באמת היה נראה שפופוביץ' מצא את הנוסחה לעצירה של אחת מקבוצות ההתקפה הגדולות בהיסטוריה. בשיא, הספרס הובילו ב-25 הפרש. אבל אז קוואי יצא, גולדן סטייט טסה לקאמבק כמו שרק היא יודעת, ניצחה והמשיכה כל הדרך לעוד סוויפ. זו היתה תזכורת לכך שגם המזל הולך איתה.

במשך כל העונה בנו בארצות הברית את התיאוריה לפיה ה-NBA הפכה לליגה של שתי קבוצות, גולדן סטייט וקליבלנד. אבל כשהגמר החל, התברר שהליגה היא בכלל של קבוצה אחת. הווריירס הביסו 91:113 את הקאבס במשחק 1, וזה עוד אחרי אינספור החטאות לייאפים. מכאן היה די ברור שסדרה תחרותית כבר לא נקבל פה, למרות הבילד-אפ העצום לחלק השלישי בטרילוגיה.

משחק 3 היה ההוכחה לכך שאין שום כוח בעולם שיעצור את הווריירס, גם לא התעלות נדירה של הקבוצה היריבה. 77 נקודות חיברו לברון ג'יימס וקיירי אירווינג במשחק - הכי הרבה אי פעם לצמד שחקנים מאותה קבוצה בפיינלס - ובכל זאת זה לא הספיק. ככה זה כשאתה משחק מול קבוצה כל כך עמוסה בנשקים ובכישרון. מהמשחק הזה נזכור בעיקר את השלשה משנת הקריירה של קווין דוראנט שנתנה לווריירס את היתרון 50 שניות לסיום, שסימלה אולי את מה שאנחנו עתידים לראות ב-NBA בשנים הקרובות: שליטה מוחלטת של קבוצה אחת ויחידה.