נושאים חמים

השער שסימל את האליפות: על הזכייה של הפועל באר שבע

אשר הלפרין, הסניגור הצבאי לשעבר ומחבר הספר 'השתגעתי בגללה', ידע גם כשמכבי תל אביב הובילה שקבוצתו האהובה תהפוך ותזכה באליפות. איך? סיפור שמתחיל באינטר ונגמר בשחקן ניגרי שידע איך להשתיק את אוהדי היריבה ולהראות שיש לקבוצתו כתפיים מספיק רחבות. נתראה בצ'מפיונס

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

מתי הבנתי שזה עומד לקרות, אליפות שנייה ברצף? זה הלך כך: "תרשום, זה ייגמר 2:3 טובתנו", הוא אמר לי במחצית, כשהיינו בפיגור. הסתובבתי לכיוון אוהד. קלטתי שהוא לא מתבדח. "וואו, כמה שהוא לא מבין בכדורגל" חשבתי לעצמי.

"בוא'נה, אתה צעיר. אתה לא קולט מי משחק מולך? תראה את המהירות, הטכניקה, המעבר מהגנה להתקפה". "חכה ותראה", ענה לי אוהד, "עוד לא הפנמת מי זאת באר שבע בעידן בכר".

ואז הגיעה המחצית השנייה, וככל שהדקות חלפו התחלתי להבין באמת שיש DNA חדש להפועל באר שבע.

שחקני הפועל באר שבע (ברני ארדוב)
(צילום: ברני ארדוב)

חשבתם שמדובר בניצחון המתוק על מכבי תל-אביב? בבית שלה, מול הקהל שלה, ניצחון שהבטיח פער בלתי נתפס של 11 נקודות ואליפות? מה פתאום. עם כל הכבוד למכבי תל אביב, ויש כבוד, היריבה שכל-כך התפעלתי ממנה הייתה קבוצה 'קטנה' בשם אינטר מילאנו. אינטר הגיעה לטרנר עם מאמן חדש, חמוש באנרגיות של גיא לוזון ובחליפה איטלקית משובחת, ועם שחקנים שרק רוצים להוכיח את עצמם לאיש שרץ על הקווים, ונותנים מחצית ראשונה מעולה. בסיום המחצית אינטר הובילה 0:2 ואני קיוויתי לגול כבוד במחצית השנייה. לחלום על יותר מזה? השתגעתם? ראיתם את קצב המשחק המפחיד של אינטר במחצית הראשונה?

למרות שמעולם לא דיברתי עם ברק בכר אני מוכן להישבע שגם הוא לא חשב בירידה לחדרי ההלבשה שננצח את המשחק הזה. לא ברור מה קרה במחצית. ממה שידוע זה שבמחצית השנייה נאלץ בכר לאכול את הדייסה שהוא בישל לעצמו. דייסה טעימה במיוחד. בתקופה של שנה וקצת הביאו בכר ואיתן עזריה, שעובד איתו צמוד על הצד המנטלי, את שחקני הפועל באר-שבע להאמין כל-כך ביכולות שלהם, שגם בפיגור 2:0 מול יריבה עדיפה בכל פרמטר מקצועי, המשיכה הקבוצה לשחק כאילו ברור שבטרנר חייבים לנצח, ובכלל לא משנה מול מי משחקים.

מסתבר שאוהד הצעיר הזה, זה 'שלא מבין', צדק. תעזבו כדורגל. הניצחון המדהים 2:3 על אינטר הראה לי עד כמה הקבוצה הזו מיוחדת. הבנתי שמדובר בחבורה שפעם אחר פעם מצליחה להגיע אל קצה גבול היכולת שלה, ואז עושה עוד שני צעדים גדולים קדימה. שוב התפעלתי מכך שבכר הצליח לבנות קבוצה שהביחד שלה עולה בהרבה על אוסף הפרטים שמרכיב אותה, קבוצה שבה מי שלא יעלה מהספסל (במקרה הזה ראדי, בן שהר וגדיר) ייתן את כולו ויוכל לעשות שינוי, קבוצה שיכולה ללכת את כל הדרך לאליפות שנייה ברצף.

וגם בלב פנימה הופנם עוד שיעור חשוב. הבנתי שלמרות כל מה שעברתי עם הקבוצה בשנה האחרונה, כולל מסע האליפות המופלא והמשחק המטורף מול סלטיק בטרנר, יש לי עדיין הרבה לאן להתקדם בכל מה שקשור באמונה ביכולות.

"הפודיום": ברק בכר על הורי השחקנים, הכלא הצבאי ופרשת הזריקה בתחת

מכבי תל-אביב קבוצה מצוינת. מזל שכך. אחרת חצי מהכיף של הזכייה באליפות היה הולך לאיבוד. גם כשהובלנו בהפרש נקודות מבטיח היה ברור שקל זה לא יהיה, שניאבק ראש בראש עד הסוף. אבל גם כשהגיעה התקופה הלא טובה בסיבוב השני ומכבי תל אביב סגרה את הפער לא הפסקנו להאמין. הניצחון ההוא על אינטר עשה משהו. הידיעה שיש פה חבורה של שחקנים מצוינים גם היא עזרה. אבל יותר מכל היו אלה האנרגיות של טרנר שגרמו לי לחוש שהסוף יהיה טוב.

כשהיציע הדרומי בטרנר ממש על הגב שלהם ספגו דני עמוס ויתר שוערי הליגה יותר שערים בשער הדרומי של טרנר מאשר בכל שער אחר באצטדיוני ליגת העל. הקריאייטיביות של האולטראס לא הייתה מביישת את משרדי הפרסום המוצלחים ביותר, ועידן ג'ונם כהן, איש הגדר, הצליח להרים אצטדיון שלם על הרגליים ברגעים שהקבוצה הייתה זקוקה לאקסטרא מייל הזה.

ואז הגיע המשחק נגד מכבי תל אביב. בחוץ. לא היה ספק שבכר יילך על ניצחון, למרות שתיקו היה מבטיח מעשית את האליפות. איך ידעתי? כי אחד הדברים המרשימים אצל המאמן הזה הוא הלמידה מטעויות. בשנה שעברה הגענו לסמי עופר, כשניצחון היה מבטיח אליפות וגם תיקו היה לא רע. בכר לא החליט אם הולכים על ניצחון בכל מחיר או מסתפקים בתיקו. בסוף הפסדנו. מגול של משומר. ממש בסיום. אז הייתי בטוח שהשנה נשחק במטרה ברורה אחת – ניצחון! אז מה הרגשתי כשירדנו למחצית בפיגור ליריבה החזקה מתל-אביב, המכביסטית, זו שהמילה הפסד לא קיימת בלקסיקון שלה? אה, הרגשתי שאנחנו יכולים לנצח. כנראה שהלקח ההוא מהמשחק נגד אינטר כן הופנם.

וכשג'ון אוגו התעלם מקללות אוהדי מכבי ורקד לשירת 'אוגו משוגע' רגע לפני פתיחת המחצית השנייה וראיתי כמה הוא רגוע הייתי משוכנע שזה שלנו. ואז הגיעו השויון של מליקסון, והדקה ה-89. וכשברדה, הסמן הימני של האמונה, בעט והשכיב את ראיקוביץ שהדף, ואוגו בא לכדור, ידעתי שהוליווד קפצה לביקור קצר בנתניה.

אוגו, שלא כבש כל העונה, בא לכדור כשהוא רגוע מאי-פעם, ושם פס על כל הניסיונות של אוהדי מכבי להוציא אותו משלוותו. הפס הזה עשה את כל הדרך המתוקה לרשת של ראיקוביץ וגרם לי לצרוח את כל האהבה שלי לרחבי הג'סיקה - הפאב האדום בו צפיתי במשחק (שאני אזכה בכרטיס למשחק בהגרלה? יש גבול גם למזל הטוב שלי). ניצחנו 1:2, היינו בטירוף חושים. זכינו באליפות!!!

צרחתי מהתרגשות. הבטתי בכוכבים (שבתאי, צדק ומי שהתחבקו על הדשא) וחשבתי שבאר-שבע של העונה הזו היא הרבה ג'ון אוגו – חזקה מאוד, שמחה מאוד, ויכולה לסחוב ליגה שלמה על הגב שלה.

ומה עכשיו? כששמעתי את אלונה ברקת מזכירה את צמד המילים 'ליגת אלופות' החלטתי גם אני לעשות שני צעדים גדולים ורצתי לבדוק שהדרכון שלי בתוקף... כי מוכרחים להמשיך לחלום.

אשר הלפרין, אוהד הקבוצה ומחבר הספר "השתגעתי בגללה – סיפור על אהבה וכדורגל"