1. ראסל ווסטברוק סיים לפני שלושה ימים את אחת העונות האישיות המדהימות בתולדות ה-NBA. ממוצע של טריפל דאבל, עם 31.6 נקודות למשחק בעונה הרגילה ו-37.4 בפלייאוף, רק מתחיל לספר את הסיפור. זו הייתה עונת היילייטים לא נגמרת, עם עשרות רגעים גדולים: משחקים בלתי נשכחים, דאנקים מהדהדים, שלשות קלאץ', מהפכים, שורות סטטיסטיות לא הגיוניות. הוא הוביל צוות מסייע חלש למאזן חיובי ולסיבוב ראשון די תחרותי. מעולם לא נראה שחקן שמפרק הגנות באופן כזה, שמשחק ללא הפסקה באינטנסיביות כזאת. מעולם לא נראה שחקן כמו ראסל ווסטברוק של 2016/17.
2. ראסל ווסטברוק הוא שחקן אנוכי שעסוק במספרים האישיים שלו וברגעים שייכנסו לטופ-10, קשה לשחק לצידו וקשה לבנות סביבו קבוצה ראויה. נתוני ה-usage שלו השנה היו הגבוהים ביותר אי פעם, הוא ניסה לעשות הכל לבד ורק הקצין בכך בפלייאוף, כשלא ספר אף אחד מחבריו לקבוצה. יש סביבו כמה שחקנים מוכשרים, הם לא יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי לצידו. זה מה שמבחין בין ווסטברוק לשחקנים הגדולים באמת בליגה.
אלה שתי נקודות הקיצון. כפי שקורה בדרך כלל, רוב האנשים בוחרים צד ומחפשים עדויות שיחזקו אותו. מעטים מנסים להגיע לאמצע הדרך בין שתי הטענות. לפני מספר חודשים ביל סימונס הציע דרך נוספת לחשוב על כך: שתי הטענות נכונות, שתיהן מתארות בצורה טובה את התופעה החד פעמית שנקראת ראסל ווסטברוק. זו הנחת המוצא שלי לדיון שמסכם את העונה של השחקן הכי מעורר מחלוקת ב-NBA כרגע.
הפלייאוף אפשר לשתי הטענות לצבור כוח נוסף. על פניו, זו הטענה השנייה שקיבלה חיזוק משמעותי. את המספרים המדהימים שלו ראסל סיפק עם נתוני יעילות רעים מאוד של 38.8 אחוזים מהשדה, 26.5 אחוזים מהשלוש (על 9.8 זריקות) ושישה איבודים למשחק. הקבוצה שלו הפסידה ארבעה מחמשת המשחקים, והרבעים האחרונים התאפיינו בעיקר בכך שהוא לקח זריקות רעות מאוד שנכנסו באחוזים רעים מאוד, מה שתסכל גם את חבריו לקבוצה.
אבל יש גם צד שני למטבע הזה, והנתון שמביא אותו לידי ביטוי טוב ביותר הוא מדד הפלוס/מינוס. פרט למשחק הראשון, בו בילי דונובן הגיע עם הימור הגנתי שכשל לחלוטין, שאר ארבעת המשחקים בסדרה היו צמודים. בשלושת ההפסדים הנוספים של OKC, את הדקות בהן ווסטברוק שיחק הת'אנדר ניצחו בהפרש דו ספרתי, מה שאומר שאת 7-8 דקות המנוחה שלו הם הפסידו בהפרש גבוה יותר. באופן קבוע ראסל ירד לנוח כשהת'אנדר ביתרון וחזר כשהקבוצה שלו בפיגור.
האם הסגל שסם פרסטי בנה עד כדי כך חלש שהוא קורס בכל דקה שווסטברוק נח? האם ניתן לדבר גם כאן על כך שראסל לא נותן לשחקנים סביבו את הבטחון הנדרש כדי לקחת על עצמם אחריות בדקות בהן הוא לא משחק? לטיעונים האלה יש משקל מסוים, אך ההסבר המשכנע ביותר לנתון מהפסקה הקודמת נמצא על הציר שבין המאמן דונובן למי שהיה אמור להיות כוכב המשנה ויקטור אולדיפו.
לאורך העונה דונובן התעקש להשתמש ברכז מחליף בדקות המנוחה של הכוכב שלו, בעיקר סמאג' כריסטון שבשום שלב לא נראה כמו שחקן רוטציה ב-NBA. בפלייאוף הוא המשיך להתעקש על כריסטון, ולאחר מכן על נוריס קול שלא היה רלוונטי כבר שנים ונראה רחוק מאוד מכושר משחק. האפשרות של לבנות חמישייה שנייה סביב אולדיפו כפוינט גארד לא נוסתה לאורך העונה וגם לא בפלייאוף פרט לדקות בודדות. אולדיפו הוא שחקן שנבחר שני בדראפט ובשנים שלו באורלנדו הוכיח שיש לו יכולת להוביל כדור ולנהל משחק ברמה שהייתה אמורה להספיק להחזיק את דקות המנוחה של ווסטברוק כשיש סביבו קלעי חוץ ושחקני פנים מגוונים. יכול להיות שהוא לא נתן לדונובן סיבה לבנות עליו כמוביל כדור מרכזי, אבל ללא פוינט גארד מחליף ראוי זו הייתה חייבת להיות אופציה ש-OKC מתרגלת מספיק כדי להגיע מוכנה להשתמש בה בפלייאוף. זה לא קרה.
התעמקות במספרי הפלוס/מינוס של ווסטברוק מגלה נתון מעניין נוסף: היה הבדל עצום בין הרבעים השונים של ארבעת המשחקים האחרונים והצמודים בסדרה מול יוסטון. את הדקות שווסטברוק שיחק ברבעים הראשונים של המשחקים האלה OKC ניצחה בהפרש מצטבר של 40 נקודות, את הדקות שלו ברבעים השניים היא הפסידה ב-10 נקודות, ברבעים השלישיים היא ניצחה ב-21 נקודות ואת הרבעים האחרונים הפסידה ב-11 נקודות.
החלוקה לרבעים מבהירה שמראה העיניים לא הטעה לגבי התפקוד של ראסל במאני טיים, OKC הפסידה את הרבעים האחרונים גם בדקות בהן הוא שיחק והיה לו חלק מרכזי בכך. אך החלוקה הזו בין רבעים מרמזת על הסבר פחות נפוץ לקושי של ווסטברוק במאני טיים: ההסבר הפיזי. את נתוני הרבעים ניתן לסכם באופן די פשוט: למרות איך שזה נראה, ראסל ווסטברוק מתעייף וזה מאוד משפיע על התפקוד שלו ועל היכולת של OKC כקבוצה. ברבעים בהם הוא היה רענן, הראשון והשלישי, הת'אנדר גילו עליונות ברורה על הרוקטס.
הנתון הזה עוזר להבהיר שזו טעות גדולה להסיק מהאופן בו ווסטברוק משחק במאני טיים ליכולות שלו באופן כללי. בדרך כלל הוא מקבל הרבה מאוד החלטות טובות. אדגיש זאת עוד יותר: מעבר להיותו אתלט יוצא דופן, הגדולה שלו נמצאת ביכולת לקבל החלטות טובות תוך כדי שהוא מבצע פעולות במהירות שיא. הוא מזהה נתיבים פנויים לטבעת, שם לב מתי השומר רחוק מדי ומאפשר לו לעלות לקליעה, מזהה תנועה של שחקנים לצבע והזדמנויות למסור להם, וכל זה קורה בחלקיקי שניות תוך כדי תנועה מהירה עם הכדור. הרגעים המרשימים ביותר שלו הם כאשר הוא פועל כל כך מהר שההגנה לא הספיקה להבין מה קורה והוא כבר זרק או מסר לשחקן פנוי.
כאשר ווסטברוק מתעייף הוא ממשיך לשחק עם האנרגיות הרגילות שלו, אבל קבלת ההחלטות שלו נפגעת באופן משמעותי. התוצאה היא שפעמים רבות הוא לוקח זריקות רעות לאחר שלא מצא אפשרויות טובות יותר שבשלב מוקדם יותר במשחק הוא כן היה מוצא. בעונה הרגילה, כאשר הוא שיחק 34 דקות למשחק, הוא הגיע למאני טיים עייף מבחינת קבלת החלטות אך עם מספיק כוחות כדי לבצע פעולות קשות באחוזים גבוהים, מה שהוביל לכמה סלים גדולים ומהפכים שהוא השיג במו ידיו. בדיעבד, זה רק פגע ב-OKC בפלייאוף, כי הוא התאהב במהלכי ייאוש כדרך לנצח משחקים. בפלייאוף, כאשר הוא כבר שיחק 40 דקות למשחק במשחקים הצמודים, זריקות הייאוש לא נכנסו וההחלטות רק הפכו לרעות יותר.
כאן אני מגיע לטיעון נוסף וחשוב של ביל סימונס: ראסל ווסטברוק לא ישתנה. בין היתר, הוא לא יפסיק לשחק באינטנסיביות יוצאת דופן כל רגע שהוא על הפרקט, הוא לא ילמד את עצמו לנוח תוך כדי משחק ותוך כדי עונה כפי שלברון ג'יימס, למשל, יודע לעשות. לכן, גם בפלייאוף הוא זקוק למנוחות ארוכות יותר מכוכבים אחרים. 34 זה כנראה מספר הדקות האידיאלי מבחינתו.
תופעות מסוג ראסל עדיף לא לנסות לאלף אלא לנסות לבנות את הקבוצה המתאימה ביותר עבורו. במקרה שלו, זה אומר להקיף אותו בשחקנים שטוב להם בתפקיד הרול פלייר ובמקביל ליצור יחידה שנייה שתהיה מסוגלת להכיל את דקות המנוחה הרבות יחסית שהוא זקוק להן. ב-OKC ניתן כרגע לציין את אנדרה רוברסון (שהייתה לו סדרה נפלאה חוץ מחוסר יכולת יוצא דופן לקלוע עונשין), סטיבן אדאמס וטאג' גיבסון כשחקנים שנראה שנוח להם לשחק לצד ווסטברוק ולקחת מה שהוא נותן.
מה לגבי השאר? חשוב לזכור שהסגל שסם פרסטי בנה מאוד צעיר. אולדיפו הוא בסך הכל שחקן שנה רביעית ששינה סיטואציה ועדיין מחפש את עצמו, למרות עונה מאכזבת יהיה מוקדם מאוד להתייאש מהאפשרות שיתפתח לשחקן ש-OKC צריכה, זה שיכול לשחק לצד ראסל ולהשתלט על הדקות בהן הוא נח. אלכס אברינס, דאג מקדרמוט, דומנטס סאבוניס וג'רמי גרנט הם כולם שחקנים עם ניסיון של שנה עד שלוש בליגה, לשלושת הראשונים יש קליעה טובה מבחוץ והרביעי אתלט יוצא דופן, מספיק ששניים מהם יתפתחו לשחקני ספסל טובים כדי שהסגל של הת'אנדר ייראה הרבה יותר טוב ועמוק. אנס קאנטר נראה אבוד מול יוסטון, אבל יש יריבות מולן היתרונות שלו גוברים על החסרונות.
קשה מאוד לבנות קונטנדרית סביב כוכב בודד שמשתלט על המשחק בכל אופן אפשרי כמו ווסטברוק, זה מורכב גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה מנטלית, בטח בתקופה בה נוצרות קבוצות כוכבים. אך OKC זו קבוצה צעירה מאוד שאמורה רק להשתפר ויודעת עכשיו הרבה יותר טוב מה הנקודות בהן השיפור חשוב במיוחד. התסריט האופטימי ביותר של הקבוצה הזאת עשוי להיות עונה-שתיים מופלאות בסגנון פילדלפיה של אלן אייברסון בשיאו, זה כנראה לא יספיק לאליפות אך זה לא חייב להיות המדד היחיד להצלחה. ווסטברוק יישאר ווסטברוק ויקווה שהשחקנים סביבו יתפתחו בצורה טובה ויחליטו שהם רוצים להצטרף למסע המופרע שהוא לוקח אותם אליו, לטוב ולרע. להתראות בשנה הבאה.