בשבוע שעבר כתבתי כאן על המצב במזרח. השבוע, כשאנחנו רגע לפני סיומו של הסיבוב הראשון בפלייאוף, אני רוצה להתמקד במערב. אין בינתיים הפתעות גדולות בצד הזה של הליגה, אבל יש משחקים מרתקים שפשוט תענוג לצפות בהם. אפילו סדרה כמו גולדן סטייט - פורטלנד, שנגמרה בסוויפ, הייתה כיפית לצפייה בזכות הקצב, האיכות של שתי הקבוצות ותחרות הגארדים המטורפת בין סטף קרי לצמד הקטלני דמיאן לילארד את סי-ג'יי מקולום.
כמובן שכמו בכל שנה בפלייאוף, הפציעות מתחילות לדבר. כל שנה מחדש אנחנו נמצאים במצב המעצבן הזה שברור לכולם שפציעה של שחקן מפתח יכולה לשנות לגמרי כיוון של סדרה, במקום שרק הכדורסל ישפיע. השנה בינתיים איבדנו את בלייק גריפין, רייג'ון רונדו ולכמה משחקים גם את קווין דוראנט. אבל כנראה שהפציעה המשמעותית ביותר בפלייאוף הזה לא תהיה של שחקן, אלא דווקא של מאמן. כאבי הגב של סטיב קר הם סיבה אמיתית לדאגה.
סטיב קר עובר בהצלחה את מבחן המנהלים
אחת הקלישאות הכי שחוקות בעולם הניהול היא ש"מנהל טוב נמדד בהיעדרו". יש שאומרים את זה גם על מפקדים בצבא. מי שעומד בראש מערכת כלשהי, צריך לבנות מכונה כל כך משומנת ומאומנת, שגם אם הוא עצמו פתאום נאלץ להיעדר בגלל סיבה כלשהי - הדברים ימשיכו לעבוד ולתקתק, כי כל אחד במערכת כבר יודע את מקומו ואת תפקידו ואיך עובדים ביחד. במקרה של סטיב קר, אנחנו יודעים כבר מהעונה שעברה שזה נכון, ושני המשחקים האחרונים בסדרה הלא-פשוטה מול פורטלנד היוו הוכחה נוספת לכך.
סטיב קר הוא אחד האנשים המעניינים ביותר בליגה. כולנו זוכרים אותו כשחקן עם קרח בעורקים - זה שקבר את סל הניצחון במשחק השישי של גמר 1997, אחרי שההגנה של יוטה עשתה דאבל טים על מייקל, והשאירה בכך את אחד הצלפים המסוכנים ביותר בליגה באותה העת, פנוי לגמרי. מייקל היה נוהג לפי השמועות להוריד לו כאפות באימונים, וזה השתלם, כי ברגע האמת לא היה שום סיכוי שסטיב קר יפספס את הזריקה הזו. ווינר אמיתי.
הסיפור האישי שלו מדהים לא פחות, כמובן, כמי שנולד וגדל במזרח התיכון, ובגיל 18 - כשחקן צעיר בקולג' - קיבל את הבשורה הקשה שאביו, הפרופסור הידוע ללימודי העולם הערבי, מלקולם קר, נרצח על ידי מחבלי חיזבאללה בלבנון, אותם חבר'ה שאנחנו נלחמים נגדם עד היום. לפני כמה חודשים קר נתן ראיון באורך שעה לפודקאסט של דייוויד אקסלרוד, לשעבר היועץ הבכיר של הנשיא אובמה, וסיפר שם את כל סיפור החיים שלו - ראיון מרתק שאני ממליץ בחום לכל חולי ה-NBA שקוראים פה, להאזין לו בזמן איזו נסיעה באוטו או טיול עם הכלב.
לגבי הפציעה, דעתי האישית היא שגולדן סטייט צריכים לתת לסטיב קר לנוח כמה שיותר. הוא עובר בהצלחה את מבחן הניהול שהזכרתי למעלה - המכונה עובדת היטב גם בלעדיו. בחצי גמר המערב לדעתי אין להם סיבה לזרז את יציאתו מהמיטה, וגם בגמר המערב - תלוי מול מי ימצאו את עצמם. בסוף, סטיב קר צריך להיות מוכן לרגע האמת האחד והיחיד: סדרת הגמר, שלדעתי תפגיש אותו פעם נוספת עם קליבלנד ולברון. שם הוא נפל בשנה שעברה, ושם יימדד השנה. ואם אני יכול לתת טיפ של אלופים שכמובן יפתח פה סערת ויכוחים בתגובות: להצמיד ללברון את אנדרה איגודלה, שיתיש אותו ויוציא אותו מאיפוס. כמו כן, לקליבלנד אין הגנה, אז לקרוע אותם בשלשות ומתפרצות.
חייבים לדבר על ראסל
כתבתי פה לפני שבועיי שראסל ווסטברוק הוא הבחירה שלי ל-MVP בתום העונה הסדירה. הוא נתן עונה וירטואוזית, הרים לבדו את אוקלהומה סיטי מהקרשים אחרי עזיבת דוראנט, והבטיח מקום מכובד בפלייאוף. אבל כצפוי, ברגע שהתחלנו את "העונה האמיתית", התברר שיכולת אישית מדהימה זה אף פעם לא מספיק. ראסל שיחק לבד לאורך כל הסדרה נגד יוסטון, ולבד אי אפשר לנצח בפלייאוף - הוא יכול היה לברר את זה מראש אצל לברון.
באופן כללי, עצוב לראות איך אוקלהומה סיטי פשוט עשתה תהליך של השמדת ערך עצמי בשנים האחרונות. מקבוצה צעירה ומבטיחה שהיו לה שלושה מחמשת השחקנים הטובים בליגה, ושהייתה במרחק נגיעה מאליפות, נוצר פיצוץ מבולגן שהותיר אותה עם סופרסטאר אחד בלבד. במקום לבנות שושלת מנצחת, שלחו את הארדן ליוסטון בגלל ויכוח קטנוני על כסף, ולא השכילו לשמור אצלם את דוראנט.
הבעיה עם ראסל היא שהוא לא רואה אף אחד ממטר, הוא משחק כדורסל אנוכי ששם את עצמו במרכז וככה הורס כל קבוצה בה הוא משחק - תשאלו את דוראנט והוא יסביר לכם למה עזב.
במפגש מול החבר עם הזקן, ווסטברוק נתן כרגיל תצוגת-על של כדורסל אישי, אבל הקבוצה הטובה יותר והשלמה יותר הייתה יוסטון, והתוצאות בהתאם. כדורסל מנצחת הקבוצה שקולעת יותר נקודות וסופגת פחות, לא הקבוצה שהכוכב שלה עושה יותר טריפל-דאבלים.
אבל האמת, הבעיה של ווסטברוק, היא היעדרו של מאמן חזק ודומיננטי. כמי שהתחיל את השירות הצבאי שלו "ביחידה", סיירת מטכ"ל, יצא לי לראות איך מפקד חזק מסוגל לקחת חיילים "וירטואוזים" - חכמים ומוכשרים במיוחד - וללמד אותם, בדרך הקשה, שלבד שום דבר לא הולך, ולהצליח במשימה אפשר רק כשאפילו הטובים ביותר שמים את האגו בצד, ומתחייבים לעבודת צוות. מישהו צריך לעשות את זה באוקלהומה, וזה כנראה לא הולך להיות בילי דונובן.
סן אנטוניו-ממפיס: הרכבת מתחילה לחרוק
כשיש לך את המאמן הכי תותח בליגה - גרג פופוביץ' - מסורת מפוארת של אליפויות, כוכב-על כמו קוואי לאונרד וסגל עם ניסיון פלייאוף, ולמרות כל זאת אתה נקלע לסדרה קשה ומעייפת מול ממפיס, סימן שיש בעיות ומשהו מתחיל לחרוק. נכון, מי שמבין יודע שממפיס זו קבוצה קשוחה במיוחד שאף אחד לא רוצה לפגוש בסדרה של שבעה מפגשים, אבל צריך להגיד את האמת - בסן אנטוניו יש בעיה. הסגל מבוגר מדי, למרכוס אולדריג' עד כה לא נותן את הסחורה כמצופה, והם יותר מדי פעמים מוצאים את עצמם מסתמכים על יכולת אישית של קוואי.
אני מעולם לא מטיל ספק בפופוביץ', אבל בכל זאת שואל את עצמי אם יש להם את הכלים המתאימים כדי לנצח את יוסטון בכושר הנוכחי שלה. יוסטון גם תגיע למשחק אחרי מנוחה ממושכת ואילו הספרס מקבלים עכשיו רק 48 שעות להתכונן לסדרה שצפויה להיות לא פחות קשה מזו שהם הרגע סיימו. מה שבטוח, כמו תמיד בסדרות שמתנהלות בתוך טקסס, יהיה דם וקצת מכות - יש למה לצפות.
לוס אנג'לס קליפרס: כן, לפרק
הסדרה הזו, שהיא בינתיים המרענן המפתיע של הסיבוב הראשון, מוכיחה בעיניי שוב שאת הקליפרס צריך פשוט לפרק ולבנות מחדש. משהו שם לא מתחבר, עונה אחרי עונה, וקבוצה שעל הנייר צריכה להיות מועמדת לאליפות, מוצאת את עצמה נאבקת בסיבובים המוקדמים על חייה. יש שם בעלים עשיר כקורח (סטיב באלמר ממיקרוסופט, "אחד משלנו" כמובן), מאמן שאני אוהב מאד מאז האליפות שלקח עם בוסטון ב-2008, דוק ריברס, וסגל שבנוי סביב כוכבים לצד ספסל עמוק. ובכל זאת, שנה אחרי שנה זה מסתיים באכזבה.
יוטה, לעומת זאת, קבוצה צעירה וכיפית, בלי אגו, שרצה למתפרצות, קולעת שלשות ונותנת את הכבוד הראוי לג'ו ג'ונסון הנהדר, שיודע לסגור משחקים במאני-טיים. אני מקווה שיוטה יעלו שלב כי הם משחקים כדורסל מהנה יותר ומגיע להם לנצח, וגם כי זו תהיה קריאת השכמה חשובה לקליפרס שהגיע הזמן לפירוק ובנייה מחדש כל עוד כריס פול עדיין יכול להוביל קבוצה לאליפות. כך או אחרת, אני משוכנע שלא משנה מי מבין שתי הקבוצות האלה תעלה לחצי הגמר, הווריורס ימשיכו הלאה די בקלות.
התנצלות ומחילה
בשבוע שעבר כתבתי כאן מילים קשות על הקבוצה שלי, בוסטון סלטיקס, שאותה אני אוהד כבר שנים רבות. מאז הם ניצחו שלושה משחקים ברצף והחזירו את הגאווה לאירים המשוגעים שיושבים גבוה ליד הפרוג'קטורים בגארדן ומשתכרים עוד לפני שהתחיל המשחק. את שני הניצחונות הראשונים אפשר עוד לייחס לפציעה של רייג'ון רונדו, אבל במשחק מספר חמש אפשר היה לראות שבוסטון "עלו ליגה" מבחינה מנטלית. הלוואי שיוכיחו שטעיתי ויילכו רחוק העונה. Let's go Celtics.