1. המאמנים הצעירים מפתיעים במהלכים המכריעים, ומנצחים
כבר ביום הראשון של הפלייאוף שני משחקים הגיעו לזריקה אחרונה מכריעה. ב-NBA יש קונבנציה קבועה במצב הזה: המאמן של הקבוצה המתקיפה לוקח פסק זמן, שם את הכדור ביד של הכוכב שלו, היריבה מעמידה מולו את השומר הכי טוב שלה והמשחק מוכרע במהלך של אחד על אחד. בשני המשחקים ביום הראשון הקונבנציה נשברה, והקבוצה ששברה אותה ניצחה את המשחק, לא מעט בזכות אלמנט ההפתעה. המאמנים שקיבלו את ההחלטות המפתיעות יחסית הם טיירון לו וקווין סניידר, שמייצגים את הדור החדש של המאמנים, שפחות כבולים לקונבנציות הישנות ומוכנים ליצור סיטואציות של בלגאן יזום אם הם מרגישים שזה לטובתם.
ההפתעה של לו הייתה להביא שמירה כפולה על פול ג'ורג' כמעט מיד לאחר שהוא קיבל את הכדור קרוב לחצי. ההיגיון היה להוציא את הכדור בכל מחיר מהיד של שחקן שמעט לפני כן קלע שלשה מטורפת ונראה בזון. זו החלטה אמיצה, כי היא יוצרת סיטואציה שקל יחסית לנצל. ברגע שג'ורג' מסר היה לאינדיאנה יתרון מספרי, הייתה מספיקה תנועה אחת חכמה של שחקן כדי להשאיר אותו חופשי לליי-אפ, ואז לו היה סופג את כל הביקורת. אבל השחקנים של הפייסרס נתפסו לא מוכנים לחלוטין. סי ג'יי מיילס לקח בסוף זריקה לא רעה, אך ניכר היה עליו שהוא עלה לשחק בלי שום כוונה לקחת את הזריקה האחרונה.
ההפתעה של סניידר הייתה שלא לקח פסק זמן לאחר הסל של כריס פול שהשווה את התוצאה כ-13 שניות לסיום. כאן ההיגיון היה ברור יותר: דוק ריברס עלה עם החמישייה ההתקפית שלו, שכללה את ג'מאל קרופורד וג'יי ג'יי רדיק, ללא פסק זמן הוא לא יכול היה להכניס שחקני הגנה טובים יותר. אך לא פחות מכך הייתה חשובה ההפתעה, כי השחקנים של הקליפרס לחלוטין לא היו ערוכים להתקפה של יוטה ללא טיים-אאוט. ג'ו ג'ונסון הוביל את הכדור כשמי ששומר עליו זה בלייק גריפין, לא אידיאלי אבל עדיין גבוה אתלטי שלא קל לזרוק מעליו. אבל אז ג'ו אינגלס, במהלך מבריק שמעניין לדעת אם תוכנן מראש, בא לחסום לג'ונסון וגרם לקליפרס לבצע חילוף מיותר לחלוטין שהשאיר על מלך הבאזר ביטרים של המילניום את קרופורד, אחד השומרים החלשים בליגה. ג'יי ג'יי לקח את קרופורד לסל וזרק מעליו בקלות, הכדור עוד קפץ על הטבעת כדי להיכנס בדיוק עם הבאזר.
עוד בנושא:
הלילה בפלייאוף: שיקגו עלתה ל-0:2 מול בוסטון, הקליפרס השוו מול יוטה
אייברי בראדלי מתוסכל: "שמעתי את רונדו אומר 'הם ויתרו על המשחק'"
גולדן סטייט מודאגת: דוראנט שוב פצוע, בספק למשחק 2 מול הבלייזרס
2. ההרכב הנמוך של יוטה
קווין סניידר ראוי לסעיף משלו. ניהול משחק הפלייאוף הראשון שלו כמאמן ראשי היה נפלא הרבה לפני המהלך האחרון של המשחק, למרות שאיבד את העוגן ההגנתי שלו אחרי 11 שניות. קור הרוח של סניידר הקרין על השחקנים שלו, שבקלות היו יכולים להישבר במצב כזה במשחק חוץ מול יריבה מנוסה מאוד. הוא לקח הימור על דקות ארוכות של הרכב נמוך מאוד, בו ג'ו ג'ונסון שמר על בלייק גריפין בהצלחה מפתיעה. בדקות האחרונות הוא שלח את אינגלס לשמור על כריס פול ולבצע חילוף אוטומטי בפיק נ' רול עם בלייק, לא אופציה מושלמת אבל מספיק טובה כדי להכריח את שני הכוכבים היריבים לקחת זריקות מול שומר שמסוגל להסתדר איתם ברמה מסוימת ללא צורך להביא עזרה משמעותית.
ואם ההרכב הנמוך מסתדר בהגנה, ניתן להביא לידי ביטוי את היתרונות שלו בהתקפה. סניידר השתמש כמעט כל המשחק בארבעה שחקנים שמסוגלים להוביל כדור, וכולם אכן ביצעו פעולות מוצלחות עם הכדור. כשהשיטה ההתקפית של סניידר עובדת היא יוצרת ריווח נהדר ויתרונות קטנים שמאפשרים גם לשחקנים כמו אינגלס ורודני הוד לנהל פיק נ' רול ברבע הרביעי של משחק פלייאוף צמוד. אין ליוטה סקורר שיכול לנצח לבד משחקים, אבל יש לה ארבעה-חמישה שחקנים שמקבלים מהמאמן שלהם חופש ליזום כאשר הם מזהים יתרון. בדרך כלל זה לא עובד בפלייאוף, במשחק הראשון בסטייפלס סנטר זה עבד.
3. החיסרון של החילופים האוטומטיים
בפלייאוף הקודם, שיטת החילופים האוטומטיים נראתה כמו הפיתרון האולטימטיבי מול ההתקפות המודרניות, בעיקר זו של גולדן סטייט. קבוצה שיש לה את השחקנים הנכונים וממושמעת מספיק כדי להחליף כל חסימה יוצרת בעיה להתקפות המבוססות על פיק נ' רול וחסימות רחוק מהכדור. השנה, כצפוי, יותר קבוצות משתמשות בחילופים אוטומטיים, אך בימים הראשונים של הפלייאוף ניתן לראות שההתקפות הגיעו מוכנות עם תגובות משלהן. הן לא מסתפקות בניסיון לחפש מיס-מאצ'ים ולבודד שחקנים, אלא מנצלות את הבעיות שהשיטה יוצרת באיזור הצבע. חילופים אוטומטיים דורשים שחקנים שיודעים לשמור על שחקני חוץ, רובם לא ניחנים גם ביכולת להגן על הטבעת. אך גם אם יש לקבוצה שחקן עם איכויות הגנתיות בצבע, החילופים ההגנתיים יכולים להרחיק אותו משם.
המקום בו זה בלט במיוחד היה המשחק הראשון בין יוסטון לאוקלהומה סיטי. בילי דונובן החליט להרבות בחילופים ולהתמקד בהגנה על קו השלוש, התוצאה הייתה צבע פרוץ שיוסטון ניצלה כדי לתקוף ללא הפסקה. קלינט קאפלה וננה, שני הסנטרים של מייק ד'אנטוני, חגגו עם 14 מ-17 משותפים מהשדה. יוסטון קלעה במשחק הראשון 56 נקודות באיזור הטבעת וקלעה אותן ב-77.8 אחוזים, שני נתונים חריגים לחלוטין שמעידים על התפרקות ההגנה שמנגד. בעונה שעברה OKC הצליחה להתעשת מתבוסה לסן אנטוניו במשחק הראשון ולבצע סוויץ' הגנתי, אבל הפעם היא תגיע למשחק השני מול יוסטון אחרי שני משחקים מול הרוקטס, האחרון בעונה הרגילה והראשון בפלייאוף, בהם שיטות הגנתיות שונות לחלוטין של דונובן קרסו. עד שהוא ימצא פתרון הסדרה יכולה להיגמר.
4. מילווקי זה לא רק יאניס
מבין שלוש הסדרות בהן קבוצת החוץ ניצחה את המשחק הראשון, הסדרה בין טורונטו למילווקי צפויה לקבל הכי מעט אור זרקורים. בוסטון-שיקגו התפתחה לסדרה עמוסה בנרטיבים הקשורים יותר ופחות לכדורסל, לקליפרס יש אבק כוכבים שעשוי להתפזר בעוד שבוע. מילווקי היא אחת הקבוצות האלמוניות בפלייאוף, הקהל הרחב יידע להגיד בעיקר שיש לה את היווני ההוא, אבל מבחינה סגנונית היא אחת הקבוצות המרתקות ביותר בפוסט סיזן הנוכחי. ג'ייסון קיד משתמש באוסף האתלטים הארוכים שלו כדי ליצור את ההגנה התוקפנית ביותר בליגה, שכל הזמן יוצרת לחץ על המהלך ההתקפי המרכזי. האופן בו קבוצה איכותית כמו טורונטו לומדת להגיב לתופעה הייחודית שמולה הופך את הסדרה בין השתיים למרתקת במיוחד, אולי המרתקת ביותר בסיבוב הראשון.
יאניס אנטטוקומפו הוכיח בשני המשחקים הראשונים שהוא אמיתי לגמרי ובדרך הבטוחה להפוך לאחד השחקנים הטובים בעולם. אך לא פחות חשוב מכך, מילווקי הוכיחה במשחקים האלה שיש לה הרבה מה להציע גם סביבו, מה שלא מובן מאליו מקבוצה שמעלה בחמישייה שני רוקיז ואת טוני סנל. הרוקי מלקולם ברוגדון מצטרף למתיו דלבדובה כדי לספק 48 דקות של הגנה אגרסיבית, חוכמת משחק וקליעה מבחוץ מעמדת הפוינט גארד. בעמדת הסנטר הרוקי תון מייקר מחזיק מעמד, אך הסנטר הבכיר הוא גרג מונרו, שמאוד מפתיע ביכולת להשתלב בסגנון ההגנתי של קיד. קריס מידלטון הוא שחקן כנף שלם וטוב וסנל יעיל מספיק כדי לסגור רוטציה. כל השחקנים שהוזכרו כאן הם בני 26 ומטה וצפויים להמשיך לגדול ביחד. חסר לקבוצה הזאת סקורר משני ראוי, התקווה היא שג'בארי פרקר יתאושש מהפציעה בשנה הבאה ויחזור לספק בדיוק את זה.
5. הטעות של דייויד פיזדייל
בתמונה הגדולה, התגובה של מאמן ממפיס למצב שהקבוצה שלו נקלעה אליו, במהלך ולאחר המשחק השני בסן אנטוניו, הייתה טובה. הוא שינה חמישייה במחצית ועזר לקבוצה שלו לחזור מפיגור 26 נקודות כדי להפוך את המשחק לתחרותי. תוך כדי המשחק ניתן היה לזהות את התסכול של אנשי ממפיס מהתחושה שהקאמבק שלהם נעצר כל הזמן על ידי שריקות גבוליות של השופטים, בעיקר כאלה ששלחו את שחקני הספרס לקו העונשין. נאום התוכחה של פיזדייל נגד השיפוט בסיום המשחק, שכבר זכה לפרודיות מוצלחות, נראה כמו מהלך מחושב: הוא הגן על השחקנים שלו בפומבי והתחיל להטריף את הקהל שלו לקראת משחקי הבית של הגריזליז. פיזדייל כנראה הרגיש שזה מה שהוא צריך לעשות כדי לנסות להציל סדרה שנראית אבודה.
הבעיה שלי היא עם תוכן הדברים שלו. פיזדייל בחר להתמקד בנתונים סטטיסטיים שמשווים בין כמות הזריקות של שתי הקבוצות בצבע מול כמות זריקות העונשין שהן קיבלו. זאת דוגמא מצוינת לשימוש לא נכון בנתונים סטטיסטיים, שימוש שרבים מבצעים. פיזדייל בעצם ציפה שקשר סטטיסטי שידוע שמתקיים לאורך זמן בין כמות זריקות בצבע לכמות עבירות שקבוצה סוחטת יתקיים במשחק בודד. הציפייה הזאת לקיומו של קשר בעייתית במיוחד כי מדובר בנתונים שלא חייבים להיות קשורים: ניתן לשמור נקי מול יריבה שמרבה לדחוף את הכדור פנימה ולהימנע מעבירות. סן אנטוניו ידועה כקבוצה שמסוגלת לשמור חזק בלי לבצע עבירות, זה מה שמאפיין קבוצות הגנה ושחקני הגנה ברמה גבוהה. ניתן להניח שאם טוני אלן היה משחק קאווי לאונרד לא היה מגיע לקו העונשין 19 פעמים, כי אלן יודע להקשות על שחקנים מבלי לבצע עבירות. כל מי שניסה לשמור על קאווי לא יודע לעשות את זה. יש בסיס לתלונות של פיזדייל על השיפוט במשחק השני, אך הדרך בה הוא הציג את התלונות מדגימה איך לא צריך להשתמש בסטטיסטיקה.