ויקי פרץ עבר תמורת כמות אסטרונומית של שחקנים

זה היה מסע מתיש ומייגע, רווי יצרים ותהפוכות. רחוק לגמרי ממעבר שגרתי בין קבוצה לקבוצה. נדרשה לזאהי ארמלי שנה תמימה כדי לצאת ממכבי שפרעם למכבי חיפה, וגם היא באה אחרי שנתיים בהן היה קרוב לעזוב את עיר הולדתו, אולם בכל פעם המעבר נדחה מסיבה אחרת. כולם זוכרים לארמלי את האליפות ההיסטורית עם מכבי חיפה ב-1983/84, אבל לא רבים זוכרים שבאותה עונה בה סיים כמלך השערים של מכבי חיפה עם 13 כיבושים הוא שיחק בכלל עד חודש דצמבר במכבי שפרעם בליגה א'.

הכל החל עונה קודם לכן, בקיץ 1982. ארמלי כבר היה שם דבר במגזר הערבי. חלוץ פורה במיוחד ששיחק בליגות הנמוכות במדי מכבי שפרעם והפועל סכנין. במכבי חיפה, אז בכלל הקבוצה המשנית בעיר הכרמל, רצו אותו מאוד. מאבק משפטי ממושך שלח את המועדונים לפשרה שנשמעת היום הזויה ולפיה ארמלי ישחק רק עשרה משחקים במדי מכבי חיפה ואז יהיה מחויב לחזור לשפרעם ולסייע לה לעלות ליגה או לחילופין לא לרדת.

"לא הייתה לי ברירה והייתי חייב להסכים למתווה הזה", נזכר ארמלי. "התחלתי את העונה במכבי חיפה וכבר אחרי עשרה משחקים הייתי חייב לחזור לשפרעם. זה היה ההסכם והייתי חייב לעמוד בו". בשפרעם ארמלי כבש הרבה באותה עונה, אבל הקבוצה לא ניצלה ונשרה בקיץ 1983 לליגה א'. "הייתי בטוח שאני מתאים לליגה הלאומית, שהייתה אז הליגה הראשונה, ונלחמתי שישחררו אותי, אבל בשפרעם נלחמו חזק ורצו הרבה כסף על הכרטיס. כך יצא שעד חודש דצמבר עוד שיחקתי בשפרעם בליגה א' ואז עברתי למכבי חיפה, כשבית"ר ירושלים הייתה כל כך רחוקה במקום הראשון ובכל זאת עשינו את הבלתי ייאמן ולקחנו אליפות עם רוני רוזנטל, משה סלקטר וכל החברים".

חיפה הייתה התגשמות החלום, אבל ארמלי היה צריך לעזוב את שפרעם הרבה קודם. "שלוש שנים לפני מכבי חיפה, הייתי צריך לחתום בהפועל חיפה", הוא משחזר. "בסוף, המאמן שמואל פרלמן ויתר עלי. עונה לאחר מכן דוביד שוויצר רצה אותי להפועל תל אביב והגיע כמה פעמים לשפרעם. ישבו עם ראש העיר, עם ההנהלה, עם כולם כדי שישחררו אותי להפועל, אבל בשפרעם לא הסכימו. וזו הייתה הפועל תל אביב הגדולה שלקחה אליפות".

הוא לא בחל בעבודה קשה גם כשהיה לאחד החלוצים הכי נחשבים בארץ. "בבוקר הייתי נוסע משפרעם לעבוד במחסן חלפים של 'סובארו' בחיפה, ואחרי העבודה הייתי נוסע לאימון. שלמה שרף היה עושה רק אימון אחד בבוקר במהלך השבוע, כך שלא הייתה לי שום בעיה לשלב בין העבודה לכדורגל. ראיתי כוכבים, חייתי בעננים. זאהי ארמלי משפרעם הגיע לקחת אליפויות במכבי חיפה והגיע להרכב הראשון של נבחרת ישראל. יש דבר יותר גדול מזה? אני זוכר שהיו אומרים לי שבכל שבת אלפי בני המגזר היו נוסעים לראות את מכבי חיפה בגללי. ביום אחד האהדה הפכה למטורפת. הפכתי להיות הדמות שאליה כל תושבי הצפון הערבים נשאו עיניים".

הרבה לפני עידן השידורים הישירים בטלוויזיה, כשהכדורגל באמת יצר ריגוש ורומנטיקה אינסופית, היו אלה אליפויות צה"ל שריתקו מדינה שלמה. סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, השנים שבין מלחמת ששת הימים ליום כיפור, הפכו את אליפות החילות והפיקודים למרתקת אפילו יותר. בשנת 1972 שכר פיקוד המרכז את דוביד שוויצר ז"ל כמאמן. הגנרלים התכתשו על הבכורה ושוויצר אסף את השחקנים הטובים ביותר שמשרתים בפיקוד על מנת להרכיב נבחרת, שכללה בעיקר שחקנים מהקבוצות הגדולות של גוש דן. אבל היה מי שלחש למאמן שיש במכבי רמת עמידר מהליגה השנייה חלוץ שמשרת בבסיס החירום ביפו אשר שייך לפיקוד מרכז. שוויצר ביקש להביא אותו לאימונים וכך נחת ויקי פרץ מול העיניים של אחד מגדולי מאמני הכדורגל של ישראל.

"דוביד בטח חשב שאשלים לו קאדר, אבל אחרי כמה אימונים הוא כבר שם אותי חלוץ ראשון", נזכר פרץ. אחרי האליפות המוצלחת שוויצר קיבל את אימון נבחרת הנוער של ישראל ולקח איתו גם לשם את פרץ. 12 שערים כבש החלוץ הצעיר באליפות אסיה לנוער בבנגקוק, כולל שישייה במשחק אחד מול הודו. זו הפעם האחרונה שישראל זכתה בטורניר. פרץ חזר לארץ כגיבור, תקשורת הספורט עסקה בסינדרלה מרמת עמידר. זה היה אך טבעי שכל הגדולות ירצו את הילד שגדל במעברת מגדיאל בכפר סבא, עבר עם ההורים ליפו והמשיך לשכונת רמת עמידר ברמת גן, שם למד לשחק כדורגל כשאביו שומר המסורת אפילו לא מגיע בשבתות לראות אותו משחק. "כל הקבוצות פנו ליו"ר ידידיה כדי שימכור אותי אחרי האליפות בתאילנד", נזכר פרץ. "בית"ר ירושלים, מכבי יפו, מי לא? אבל אני רציתי מכבי תל אביב וכשהיא נכנסה לתמונה והחליטה שהיא קונה אותי, זה היה החלום הכי גדול שמתגשם".

המעבר לא היה חלק. באותן שנים היה קשה מאוד לצאת מקבוצה ולעבור לקבוצה אחרת. מי שהתערב לטובת פרץ היה איזי שרצקי, שבדיוק הפך להיות חבר הנהלה במכבי רמת עמידר אחרי שנים של משחק פעיל, והפעיל לחץ כבד על היו"ר לשחרר את פרץ. "איזי היה כבר אז איש עסקים שהבין כי אין מקום לעצור התקדמות של שחקן, מה עוד שתמורתי רמת עמידר קיבלה המון, אבל אני חושב שהוא עירב גם רגש כי הוא היה אוהד מכבי תל אביב בנשמה וידע שאני אעזור להם בשנים הבאות לקחת תארים".

שמונה שחקנים (!) עברו ממכבי תל אביב לרמת עמידר תמורת פרץ. גם סכום של כסף ניתן לקבוצה מהליגה השנייה. פרץ לבש צהוב עד 1980, אז יצא לשחק בצרפת. הוא לקח דאבל ואליפות והבקיע מבול שערים. "הסיפור שלי הוא סיפור סינדרלה קלאסי", הוא מסכם.

"את המכירה של ברק יצחקי סגרנו בטלפון", נזכר יוסי פרטוק שהיה יושב ראש ובעלי הפועל אשקלון בשנת 2003. "כולם ידעו שאני אוהד בית"ר ירושלים, וברגע שקיבלתי הצעה מהפועל תל אביב לרכוש את ברק, טילפנתי מיד למאיר פניג'ל ואמרתי לו: 'מאיר, הפועל תל אביב רוצה לקנות שחקן שלי במאה אלף דולר. אני רוצה שהוא ישחק בבית"ר. בואו אתם תקנו אותו'. פניג'ל ביקש זמן, אבל הרעיון הדליק אותו. הוא עשה קצת בדיקות, אבל מעולם לא ראה את ברק עד אז. הוא צילצל ואמר לי: 'אוקיי, אני מוכן לקנות אבל רק ב-40 אלף דולר'. אמרתי לו: 'יאללה, סגרנו. העיקר שהוא יהיה בבית"ר'".

זה כבר היה סיום העונה ויצחקי היה אמור לעבור לבירה בפגרה, אבל מיד אחרי הסגירה הטלפונית על עיוור, הוא הגיע ביחד עם פרטוק למשחק בטדי. "אני זוכר את זה כמו היום", ממשיך פרטוק. "בית"ר שיחקה עם מכבי חיפה ובהפסקה ירדתי למטה עם ברק. פתאום רואה אותי פניג'ל ואנחנו מדברים קצת, ואז הוא שואל אותי מי זה הבחור שעומד לצידי. אמרתי לו: 'מאיר, זה ברק יצחקי'. פניג'ל תפס את הידיים שלו, שם על הראש וקרא למאיר לוי וששון שם טוב ואמר להם: 'נראה לי נפלנו. תראו איזה ילדון רזה ונמוך קנינו'. לא ידעתי אם הוא צוחק או רציני, אבל אמרתי לו שאם הוא לא מעוניין, אלי זינו מהפועל באר שבע רוצה את העיסקה באופן מיידי. מאיר הלך לדבר על זה עם אלי אוחנה, שאמר לו תיזהר לא לעשות את העסקה, כי יצחקי כישרון מאוד גדול".

הפועל אשקלון של אותן שנים הייתה רחוקה מליגת העל, אבל שיחקו בה כמה שחקנים שצמחו באגודה והיוו שלד מבטיח לשנים הבאות. יצחקי עלה מהנוער כשהקבוצה הבוגרת שיחקה בליגה הארצית, אז הליגה השלישית. בכישרון רב הבקיע שערים וירטואוזים ושמו יצא למרחוק אפילו שהתקשורת הדיגיטלית הייתה בחיתוליה. הוא אפילו הספיק להביא את גביע הטוטו של הליגה הארצית לאשקלון, בטרם נמכר.

לאורך השנים יצחקי ידע להתעקש על חוזים וזכה לחתום על סכומים גבוהים מאוד. גם כשהיה בן 17 ידע מה הוא רוצה. "קראתי לו למשרד באשקלון כדי לחתום על חוזה נוער", מספר פרטוק. "אמרתי לו שהוא יקבל 500 שקל לחודש כמו בני הנוער בקבוצה, כי הוא רק בן 17. ברק אמר שהוא לא מוכן ורוצה להרוויח אלף שקל כמו החיילים. אמרתי שאני לא עושה איפה ואיפה, אז הוא קם ללכת. אמרתי לו שהוא יכול ללכת הביתה כי אצלי הוא לא ישחק".

עוד באותו היום הגיע אביו של ברק, יוחנן יצחקי, למשרדו של פרטוק. "יוחנן אמר לי: 'יוסי, צריך להחזיר את ברק. אם הוא יעזוב את הכדורגל, הוא יידרדר לפשע. אני לא יכול להרשות לו להיות מחוץ למסגרת של הכדורגל'. כעסתי על ברק, אבל אמרתי ליוחנן שיבוא איתו למחרת ונסדר את הסיפור. למחרת באמת בא ברק עם יוחנן וחתמנו על אלף שקל לחודש, אבל היה לי תנאי אחד לחוזה. אמרתי לו שאם הוא רוצה משכורת כמו של חייל, הוא צריך להביא לי בכל יום שישי פתק ממנהלת בית הספר שלו שהוא היה כל השבוע בבית הספר ולא החמיץ יום אחד של לימודים. זה היה התנאי לחוזה וברק עמד בו, עד שכאמור התגייס ועבר לבית"ר ירושלים אל המנוחה והנחלה".