וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אז הנבחרת משחקת ביום שישי ב-22:45, ממתי זה מפחיד אותנו?

מול פורטוגל התרגשנו בחמסין בשישי בצהריים, מול אוסטרליה קמנו לפנות בוקר בשביל קיוויתי ואוחנה, מול קולומביה היינו ערים כל הלילה בגלל בוני (כשעוד היה שקט), ואת השנ"צ שפספסנו מול יוון לא נשכח. לא נוח לכם שישי בלילה? הנה תזכורות לעוד משחקים בשעות לא שגרתיות

צילום ועריכה: יוסי ציפקיס

נבחרת ישראל תתארח בחיחון ביום שישי הקרוב למשחק מול ספרד במסגרת מוקדמות מונדיאל 2018 ותשחק בשעה לא שגרתית עבור הקהל הישראלי: 22:45. יעני, רבע לאחת עשרה. בלילה. יעני, המשחק ייגמר כמעט באחת בלילה. לא רק ששומרי השבת לא יוכלו לצפות במשחק, גם עבור אוהדי הנבחרת המושבעים ביותר זו שעה מוזרה ומאוחרת (בשעון ספרד זה 20:45), ולא רק בגלל שמדובר בשעות שמוקדשות בדרך כלל לצפייה שקטה ומשפחתית בטלוויזיה לפני השינה, אולי לבילויים, אלא בעיקר כי האתגר להישאר ערים במשחק של הנבחרת הוא גם ככה גדול, גם כשהיא משחקת בשעה נורמלית. אז עבור אוהדיה המושבעים של הנבחרת, שצופים בה בכל שעה, חזרנו לעוד כמה משחקים של הבחורים בשעות לא שגרתיות.

כריסטיאנו רונאלדו שחקן נבחרת פורטוגל עם טל בן חיים שרן ייני שחקני נבחרת ישראל. ברני ארדוב
שישה שערים במשחק של אלי גוטמן? רונאלדו נאבק בייני/ברני ארדוב

ישראל - פורטוגל 3:3
22 במארס 2013, יום שישי, 14:45


בשנות ה-80 כשישראל אירחה את פורטוגל ב-23:00 בלילה הייתה שערורייה כי טכנאי הרדיו סירבו לעבוד שעות נוספות. הפעם המשחק היה מוזר, וזה הרבה מעבר לתוצאה. הכל היה לא שגרתי ביום הזה. היה חם מאוד, יום שרבי ואביך, ואולי זה בגלל ההתרגשות מהגעתה של נבחרת פורטוגל וכריסטיאנו רונאלדו, אבל בכל מקרה הייתה תחושה של זרות באוויר, כאילו אנחנו נוכחים ולא נוכחים. הרי שלוש בצהריים ביום שישי זו שעה של ליגה לאומית, שעה של שנ"צ, לא של משחק גדול, ועדיין הקהל מילא את האצטדיון, וראה משחק לא רע בכלל. אז עד כמה מוזר היה המשחק? רק נגיד שנכבשו שישה שערים במשחק של אלי גוטמן, רמי גרשון ועדן בן בסט מצאו את הרשת, ובסוף התאכזבנו שנגמר 3:3. קריפי.


קולומביה - ישראל 0:1
15 באוקטובר 1989, 23:00


זה היה ביום ראשון בלילה, בחג הסוכות, בשעת לילה לא אידיאלית, אבל זה לא הטריד אף אחד. בימים ההם, במשחק ההוא, כל שעה נראתה סבירה, כי הפעם באמת היה משהו גדול על הפרק: פלייאוף העפלה נגד קולומביה. אהבנו את הנבחרת. היינו בעדה. הערצנו את השחקנים. באמת האמנו, קיווינו, חיכינו בקוצר רוח למשחק. הרי הקדמנו את אוסטרליה (הגדולה!) בבית האוקיאני, ועכשיו אנחנו נגד ואלדרמה, אל לוקו היגיטה, המלך איגוארן ורופא השיניים ד"ר מאטורנה, בקרב על איטליה 90. זה נגמר בהפסד 1:0 עם תקווה לקראת הגומלין, והופעה גדולה של בוני גינצבורג, שבאותם ימים דיבר רק על המגרש. זה נגמר בשיברון לב.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית
שחקני נבחרת ישראל ערן זהבי, גילי ורמוט. AP
מבחן אהדה. ורמוט וזהבי חוגגים על הונדורס/AP

ישראל - הונדורס 2:4
2 ביוני 2014, 4:00


למעשה המשחק הזה היה מבחן: עד כמה אתה נורמלי? כמה אתה אוהב את הנבחרת? כמה אתה חולה על כדורגל ישראלי? האם תסכים לקום בשעה 4:00 בבוקר על מנת לראות משחק ידידות מול הונדורס? האם יש לך חיים? האם אתה מוכן לשבש אותם בשביל משחק שכזה? באותם ימים הונדורס התכוננה למונדיאל, ואלי גוטמן עוד נחשב למאמן לגיטימי וראוי. רק כמה ימים לפני כן ישראל הובסה 3:0 במקסיקו, ועדיין היו כמה שקמו במיוחד ב-4:00 בבוקר לראות את זהבי, ורמוט (המצטיין!!!) ודמארי כובשים לנבחרת (הופעת בכורה לדאבור). היה נחמד.


ישראל - יוון 1:0
יום שישי, 2 בספטמבר 2011, 16:05


עבור רבים זה היה יום שלא יישכח. זה נראה היה כמו יום מיוחד, מלא אופטימיות. משחק על עלייה ליורו, התרגשות גדולה. פעם ראשונה אחרי שש שנים שאנחנו אשכרה בתמונת ההעפלה לטורניר גדול. היה קצת מוזר, כי המשחק היה בבלומפילד, ועוד אחר הצהריים. היה קצת מוזר כי אשכרה חשבנו שזה הולך להיגמר אחרת. אבל גם בלומפילד "הביתי והחם" לא עזר. גם לא החום שאמור היה "להקשות על היריבה". גם לא "הקהל שיושב על הדשא", או האווירה הידועה שאוהדי הנבחרת יודעים לספק (רמז: הם לא). מתברר שגם היוונים לא רעים. שגם להם היו שאיפות. שגם הם רצו להעפיל ליורו. זה נגמר בתחושה של שנ"צ מבוזבז.

אלי אוחנה שחקן נבחרת ישראל. לשכת העיתונות הממשלתית
קמנו בשבילו. אוחנה/לשכת העיתונות הממשלתית

אוסטרליה - ישראל 1:1
16 באפריל 1989, 7:30


אתם לא יודעים את זה, כי זה היה עוד לפני שנולדתם, אבל פעם נבחרת ישראל שיחקה במוקדמות המונדיאל בבית האיקיאני, ולקחנו את זה בשיא הרצינות. שיחקנו מול טייוואן וניו זילנד, וחגגנו בניצחונות. קמנו במיוחד באמצע הלילה כדי לראות את המשחקים. הייתה לנו יריבות אמיתית עם אוסטרליה. שנאנו את פרנק ארוק "האיום". ישראלי ממוצע הכיר יותר כדורגלנים אוסטרלים מאשר אוסטרלי ממוצע. ואז הגיע המשחק ההוא, הבלתי נשכח, שבו סיימנו ב-1:1 הרואי במלבורן. היה זה ב-7:30 שעון ישראל, והמדינה דממה. האגדה מספרת על כבישים ריקים ורחובות דוממים. כולם ראו את המשחק, כולם שמעו את נסים קיוויתי נשנק מהתרגשות. ואחרי הניצחון הגדול (סליחה, תיקו) הלכנו לבית ספר, לעבודה, לחיינו הנאיביים, והאמנו שהם יפים. אל אל ישראל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully